כשאנו מתבוננים בסדר הפרשיות אנו רואים שתחילה הובאה תורת הבהמה החיה והעוף, כפי שלמדנו בפרשת שמיני: "זאת תורת הבהמה…", ורק אחר כך מתפרשת תורת האדם, שנאמר: "אשה כי תזריע" (רש"י ויקרא יב,א, ע"פ ויקרא רבה יד,א). על עניין זה כותב המדרש (שם) "אמר ר' שמלאי: כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף, כך תורתו אחר תורת בהמה חיה ועוף".
הסבר לעניין הקדמת בעלי החיים לבני האדם אנו מוצאים בגמרא (סנהדרין לח ע"א):
"תנו רבנן: אדם נברא בערב שבת ומפני מה? שלא יהו המינים אומרים שותף היה לו להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. דבר אחר, שאם תזוח דעתו עליו אומר לו, יתוש קדמך במעשה בראשית. דבר אחר, כדי שיכנס למצווה מיד. דבר אחר, כדי שיכנס לסעודה מיד".
הגמרא, כאמור, מונה ארבע מספר סיבות לכך שהאדם נברא בסוף מעשה הבריאה. הסיבה הראשונה היא, שאם האדם היה נברא ראשון היו המינים עלולים לחשוב שהאדם סייע ועזר לקב"ה בבריאה. הסיבה השניה היא שהאדם לא יתגאה בכשרונותיו וביחודיותו. הסיבה השלישית היא שכיוון שהאדם נועד לעסוק בצד הרוחני-פנימי של העולם, רצה הקב"ה שמיד עם בריאתו יכנס לשבת, שבה עוסקים בצדדים הרוחניים והפנימיים שבעולם. לו האדם היה נברא בתחילת השבוע הוא היה עוסק ב"ששת ימים תעשה מלאכה" הוא היה עלול לחשוב שזהו עיקר ייעודו ותפקידו (כפי מחשבת השוטים הסוברים שהעיקר הם ששת ימי השבוע, והשבת נועדה כדי לאגור כוח ולנוח על מנת שיוכלו אחר כך לעבוד. כמובן שמחשבה זו היא הפך התורה האומרת שהיום המקודש והמבורך ביותר הוא השבת, וכל השבוע נועד בכדי להגשים את האידיאלים אליהם האדם מגיע בשבת). הסיבה הרביעית היא שכיוון שהאדם הוא נזר הבריאה, וכל הבריאה לא נבראה אלא בשביל האדם, מן הראוי שכאשר נברא האדם הרי שכל המציאות כבר תהיה מוכנה ומתוקנת.
אלא שיש לשים לב שהסיבות הללו ניתנו כהסבר מדוע נבראה האדם באחרונה, ועלינו להתבונן איזו מהסיבות מתאימה לכך שגם תורת האדם נתפרשה באחרונה.
ההסבר היחיד שמתאים גם כהסבר להקדמת תורת הבהמה החיה והעוף לתורת האדם היא שאם האדם יתגאה יאמרו לו "תורת הבהמה, החיה והעוף, קדמה לתורתך" (כעין מה שאמרה הגמרא "יתוש קדמך במעשה בראשית").
על פי דברנו, מובנת הסמיכות של דרשתו של רבי שמלאי לכל פתיחת המדרש לפרשת תזריע, שם דורשים דרשות רבות על הפסוק "אחור וקדם צרתני" (תהילים קלט, ה). ביסוד דרשות אלה עומדת העובדה שבאדם יש יסוד בו הוא עליון על כל הבריאה, ומנגד יש בו צד בו הוא נמוך ותחתון לעומת הבריאה. מצד אחד האדם נברא אחרון, ומצד שני רוחו קדמה לכל, כפי שדורש ריש-לקיש "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים'- זה רוחו של מלך המשיח". לכן "אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית, ואם לאו אומרים לו יתוש קדמך, שלשול קדמך".
גם כשמתבוננים בגמרא בסנהדרין רואים את שני הצדדים הללו. מצד אחד "יתוש קדמך", ומצד שני יש הוה אמינא לחשוב שמא האדם שותף לקב"ה (דבר המעיד על גדולתו).
כיצד ניתן להסביר את שני הצדדים הללו- מחד 'אחור' ומאידך 'קדם'? נראה לומר שכגודל האחריות והייעוד, כך גודל הציפיה והתקווה, וכך גם גודל האכזבה וההרס. האדם הוא אכן הקובע והמשפיע על כל הבריאה כולה. לכן, כשהאדם עושה את ייעודו ותפקידו הוא מקדם את העולם ומקרב אותו לגאולתו ולתפקידו האמיתי- אין גדול ממנו. מאידך, כאשר האדם שוכח את תפקידו, חי כבהמה הדואגת אך ורק לצרכיה הפיזיים, הוא ההורס הגדול של הבריאה.
"אישה כי תזריע וילדה זכר". הנה נולד ילד- הגיע אדם לעולם- חשוב לשים לב ששתי דרכים עומדות לפניו: האחת, להיות שותף לקב"ה במעשה בראשית "אני אמרתי אלוקים אתם ובני עליון כולכם". השנייה, להיות פחות מיתוש ושלשול. צומת זו ניצבת מול האדם בכל יום מימי חייו, ובייחוד בכל התחלה חדשה.
השבת אנו מתחדשים בשנה חדשה, קוראים פרשת החודש ומתכוננים ללידת עם ישראל בליל הסדר. גם עם ישראל ניצב בפני צומת דרכים זו, ולכן נמשל עם ישראל הן לעפר והן לכוכבים: שכעולים- עולים עד הכוכבים, וכשיורדים- יורדים עד עפר.
על האדם לשאול עצמו באיזו דרך הוא מוליך את חייו? מה הבחירה הנכונה שעליו לקבל בכל צומת ובכל התלבטות בכדי להעלות את חייו לכוכבים, וממה עליו להיזהר כדי לא לשקוע בעפר. שבת שלום.
