באמצע המעמד הגדול והנורא של חנוכת המשכן, באמצע היום השמיני, שמגיע להשלים את שבעת ימי הבריאה אנו נתקלים בחטאם של שני בני אהרן, נדב ואביהו, שהקריבו אש זרה אשר לא ציווה אותם ה'.
רבים מהפרשנים דנו מה היה חטאם של שני בני אהרן. פשט הפסוקים, כפי שמביא גם הנצי"ב, הוא שחטאם היה שהם הקריבו דבר שלא צוו עליו. וכך כותב הנצי"ב (העמק דבר): "שנכנסו מאש התלהבות של אהבת ה', ואמרה תורה דאע"ג דאהבת ה' יקרה היא בעיני ה', אבל לא בזה הדרך אשר לא צוה", וב'הרחב דבר' הוא מוסיף: "ולא יכלו להתאפק על התשוקה להשיג דעת וכבוד אלוקים, וברב תשוקה נכנסו להקטיר בהיכל, וקטרת הוא דבר המביא לידי התקרבות יתירה לשמים". מעין דברים אלה כותב גם מרן הרב זצ"ל (אורות הקודש ג, עמ' שס): "כשהולכים אחרי ההרגשה העליונה של הופעת רוח הקודש ושל כל חכמה והופעה שבעולם, בלא התקשרות אל התורה ומעשיה בפרטיות ובמדידת המדות הטובות המשוערות על פיה, הרי זה חטא נדב ואביהוא".
השאלה המשמעותית שעומדת בסיפור זה היא מהי עבודת ה'? האם עבודת ה' היא המצאת דרכים שלנו להתקשר ולהתחבר, להתלהב ולשמוח, או שעבודת ה' היא מסירות על ציוויו של הקב"ה? זו סוגיה עצומה ויסודית, שעולה בדורנו ביתר שאת: מה המקום של האדם? מה עם היצירתיות שלו? וכאן ברגעים קדושים אלו עולה התשובה: המקום של האדם הוא להדר במצוות, לשמוח במצוות ולהתקדש במצוות – 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו' – זה היסוד.
אנחנו מנסים בכל חיינו ומעשנו להתאים את המחשבותנו, הרגשותנו והמעשינו לרצון ה'. והקב"ה לימד אותנו בתורה הן את האידאלים, ולא פחות חשוב מכך את הדרכים המפורטות ליישומם. ככל שנדייק ונדקדק ביישום האידיאלים כך נתקרב לקב"ה, ומנגד, ככל שעבודת ה' תהפוך למשהו אנושי, ליוזמות ורעיונות אנושים, כך עבודת ה' תפגע.
ה'שפת אמת' הוסיף עוד נקודה יסודית לחטא נדב ואביהו, שמחדדת את הנושא. ה'שפת אמת' עומד על סמיכות הפרשיות של ברכת כהנים וחטא נדב ואביהו, וטוען שיש כאן שתי תנועות הפוכות: מצד אחד ברכת הכהנים היא תנועה בה הכהנים, קדושי ה', מנצלים את קדושתם כדי לרומם ולהביא ברכה לעם, (כאשר מהלך זה הוא כולו על פי הציווי האלוקי, כפי שמברכים הכהנים "…אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה"). לעומת זאת נדב ואביהו באו לקדש את עצמם. הם עשו את מעשיהם כדי להתקרב לקב"ה באופן פרטי ואישי.
גם כשאנו עושים את הציווי האלוקי, הכוונה צריכה להיות 'בשם כל ישראל' ובשביל כל ישראל, ולא בשביל התועלת האישית-הפרטית-האגואיסטית.
הפירושים של הנצי"ב ושל ה'שפת אמת' מאוחדים בשורשם, שכן אותה התנועה הנפשית שמביאה את האדם לא להיצמד לציווי אלא להמציא צורות חדשות לעבודת ה', היא אותה התנועה הנפשית שממוקדת באדם הפרטי, בחוויותיו, ברגשות שלו, ובהתעלות וההתקדשות האישית שלו.
על פי דברנו אפשר להסביר את תגובתו של אהרן הכהן "וידום אהרן". שתיקה היא ההפך מהכנסת ה'אני' של האדם לעבודת ה'. שתיקה מייצגת מסירות, קבלה ונאמנות. שתיקה מייצגת הקשבה לקול יותר עליון מהקול שהאדם יכול להשמיע.
במקומות שונים בגמרא אנו מוצאים שאלות קשות על ההנהגה האלוקית, ואז מופיע תשובתו של הקב"ה "שתוק, כך עלתה במחשבה לפני" (מנחות כט ע"ב).
אפשר להבין שתשובת הקב"ה היא שיש שאלות שאסור לשאול ולכן יש לשתוק, אך לעניות דעתי הבנת הגמרא היא אחרת: "שתוק"- ואז תוכל להקשיב ולהבין. כשאדם עסוק בשאלה, כשכל האנרגיה שלו מופנית כדי להקשות, כדי לומר את דעתו ומחשבתו, הוא לא מסוגל להקשיב, הוא לא מסוגל להבין את קול ה'.
אותו הדבר בדיוק מתרחש כשאליהו הנביא טוען טענות חמורות על עם ישראל: "ויאמר קנא קנאתי ליהוה אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל את מזבחתיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה. ויאמר צא ועמדת בהר לפני יהוה והנה יהוה עבר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני יהוה לא ברוח יהוה ואחר הרוח רעש לא ברעש יהוה, ואחר הרעש אש לא באש יהוה ואחר האש קול דממה דקה" (מלכים א, יט).
תשובת ה' לטענות אליהו הנביא היא שכדי לשמוע ולהבין את דבר ה' יש צורך בדממה. כפי שכותב רש"י במקום: "קול הבא מתוך הדממה". כלומר, שתיקתו של אהרן היא תיקון עמוק לחטאם של נדב ואביהו. היכולת האנושית להשתיק את המחשבות האישיות-אנושיות, ולהקשיב לדבר ה', היא התיקון.
אנו נכנסים במרץ ושמחה להכנות לקראת חג המצות. כל עניינו של חג המצות הוא להצליח להוציא את כל החמץ וכל היצירות האנושיות היפות והנפוחות, ולקבל את דבר ה' כפי שהוא- בלי ההרחבות והחידושים, הרעיונות וההמצאות האנושיות. רק מי שאוכל את המצה זכאי, מאוחר יותר, לאפות את הלחם ולקבל את התורה בחג השבועות. דבר זה אמנם קשה מאוד בדור שלנו, אבל זה מה שנדרש מאיתנו. שבת שלום.