פעם אחת נסע ר' משה צבי מסיווראן לאיזו עיר אחת
ועשו לו כבוד גדול מאד ושלחו לפניו מרכבה רתומה לסוסים דוהרים.
כשישב על המרכבה רצה למאוס בכבוד המדומה הזה
והתחיל לחשוב: הנה מאין נלקח כל הכבוד הזה? מהמרכבה שהסוסים מושכים אותה.
והסוס הרי הוא דבר טמא ומאוס ובעת שפושטין נבלתו היא מסרחת מאד.
והמשיך לחשוב בגנאי ומאיסות הדבר עד שהתעורר בו הקאה,
והתחיל להקיא.כאשר שמע זאת מרן הריז'ינאי זי"ע אמר: "נעבך נעבך" – לא היה לו להרב מסיווראן עצה אחרת להרחיק הכבוד מדעתו רק בדרך כזה? הלא יש דרך ישר לקבל את כל הכבוד ואעפ"כ לא יתפעל כלל –
וישא משלו ויאמר: פעם אחת היה שר גדול וגבוה מכל שרי המלך שהיו כולם כורעים ומשתחווים לפניו ומכבדים אותו בכבוד גדול.
פעם אחת הלך השר הנ"ל ביחד עם המלך לטייל, וכל שרי המלך הקטנים לא היו מכירים את המלך וכאשר ראו שהשר הגדול הולך עם עוד איש אחד, מיד כרעו והשתחוו בכבוד גדול לפני השר כדרכם. השר הזה לא ניחא לו בכבוד שעשו לו מעת שהלך עם המלך בעצמו. ומתבייש מאד מהמלך מזה הכבוד שנותנים לו.
והמבין יבין.
המבין – יבין היטב שאין צורך להקיא. ר' ישראל מרוז'ין עולה למרכבה, יושב בנינוחות על המושב המרופד, מפריח עשן ממקטרתו, מסתכל על הנוף, ותוך כדי הפעולות הללו עצמן, הוא יודע היטב "מיהו מלך הכבוד" ולמי באמת יש יותר כבוד.
אנחנו השרים, הלבלרים, הפקידים, הפועלים – של המלך. אנו מעריכים ומכבדים כל אדם שהצליח להתקרב אל המלך. ממש לראות אותו. לכן אנחנו מכבדים בעליית "שלישי" רבנים חשובים, מוסיפים להם תארים מתארים שונים, שותים בצמא את דבריהם, מתפלפלים בדבריהם, מתפעלים מהם, עומדים לפניהם. אבל בואו ונחשוב לרגע כיצד מרגיש הרב לנוכח הכבוד הרב שאנו מעטירים עליו? מה יעשה הרב ולא יחטא בכבוד מדומה? מה יעשה? הם יסרב לכבוד הזה? שיסיר את בגדי כהונתו? הלא חלק אנטגרלי מהיותו רב כלול בלבושו. ב"פוזה" החיצונית הזו של הרב.
עצה אחת היא להגעל. יותר נכון לומר – להתגעל. לגרום לעצמו גועל נפשי עמוק. להקיא מעצמך. אלא מאי? אדם לא נגעל מעצמו! מה עושה ר' מ"צ מסווראן? נגעל מהסוס שסוחב אותו, מנבלתו, מסרחונו. ואז מקיא. מה השיג האדמו"ר בהקאתו? האם נגעל באמת ובתמים מכבודו המדומה? הלא גם ההקאה הזאת עצמה היא מלאכותית ונבעה ממניעים חיצוניים?
הרב מסיווארן "רצה למאוס בכבוד המדומה" – הוא לא "מאס". הוא החליט שכבוד זה שמכבדים אותו ההמון איננו נכון, וכעת עליו לתכנן כיצד למאוס בו. לבסוף הצליח להגעיל את עצמו עד ש"התעורר בו הקאה"… האם המטרה היא ההקאה? כך אתה מראה לעולם את אי שביעות רצונך מהכבוד שעושים לך!
ר' ישראל מרוזי'ן לא מסוגל לקבל מהלך שכזה. אם אתה מואס בכבוד, ואתה מבין באמת מי אתה לעומת "המלך", ומתמלא בושה מהכבוד שנותנים לך, כשהמלך, הפוסע איתך, איננו מוכר ואיננו מכובד כפי שהיה ראוי שיהיה, אם אתה מסמיק מבושה על עצם ההשוואה שבין המלך שהכל שלו, לבין תלמידי החכמים: "ויראת את ה' אלוקיך" – "את" – לרבות תלמידי חכמים – הרי ששר כזה יכול לשבת במרכבה.
עולמנו בנוי מדרגות מדרגות, צריכים אנחנו לכבד את רבנינו, צדיקינו, שמקרבים אותנו אל אבינו שבשמים. ומנגד, תלמידי החכמים, שבכל עת הולכים יחד עם "המלך" – אינם "רוצים למאוס בכבוד" – הם פשוט כאלה. מואסים בכבוד. תחושת אי-נוחות תמידית מלווה אותם עם כל כבוד חיצוני שמנשאים אותם המון העם.
משה רבנו, למרות גדולתו-ענקיותו, היה עניו מאד מכל האדם, ואמר על כך הרבי מקוצק: אין זו רבותא להיות שפל רוח כשאתה נמצא בעמק, בדיוטא התחתונה. החכמה היא להיות עומד על ההר, במדרגה עליונה, ואף על פי כן להיות עניו – זוהי רבותא.
