פעם אחת אמר היהודי הקדוש לרבי שמחה בונים מפשיסחא שיסע לדרך ולא אמר לו על מה.
לקח עימו רבי שמחה בונים כמה חסידים ונסע לדרכו.
ויבואו לכפר אחד והיו רוצים לאכול שמה אצל בעל הכפר.
אמר להם בעל הבית שאין לו מאכלי חלב, רק בשר.
רבי שמחה בונים היה בחדר בפני עצמו, והחסידים היו הולכים וחוזרים בבית כדרכם, והיו חוקרים ודורשים מי הוא השוחט, ואם היתה הבהמה כשרה בלי סירכא, ואם המליחה וההדחה היו כהוגן.
ויהי כדברם אל בעל הבית כדברים האלה, נשמע להם קול מאיש אחד שהיה יושב מאחורי התנור ובגדיו קרועים כדרך העוברים ושבים מעיר לעיר.
וכשמוע שהחסידים חוקרים ודורשים בענייני הבשר ענה האורח: 'חסידים חסידים, מה שאתם נותנים לתוך הפה אתם חוקרים ודורשים מי הוא השוחט והבשר היאך הוכשר, אבל מה שאתם מוציאים מהפה אין אתם צריכים לשום שאלה…'
וכשמוע רבי שמחה בונם בחדר שלו את האורח הנ"ל חשב בדעתו שעל דבר זה שלח אותו היהודי הקדוש – ותיכף חזר לביתו.
רבי שמחה בונים נשלח אל הדרך ללא ציון מטרה ויעוד. "לך לך" – כך צוּוה – אבל לאן עליו ללכת, ולשם מה? לאורך כל הנסיעה חיפש רבי שמחה בונים את משמעותה. מסתבר, כך חשב, שעליו ללמוד משהו מן הדרך הזאת, שכן לא לחינם שלח אותו הרבי למסע שכזה.
והנה במקום הפשוט ביותר, בבית כפרי שיש לחקור ולבדוק את כשרות מאכליו, על ידי איש עני לבוש בלויים היושב מאחורי התנור, דווקא שם, התגלה הרעיון של הנסיעה כולה. והמסר – פשוט אף הוא, אך מטלטל ומשמעותי.
בפרשה הקודמת, פרשת שמיני, למדנו על עוון איסור מאכלות אסורות. פחד ויראה מלווים את היהודי בבואו לקנות בשר בקר: האם ניתן לסמוך על ההכשר הזה? האם בעל האיטליז אמין דיו? צמרמורת אופפת אותו בעודו שוטף את עלי החסה והכרוב שמא מתחבאת בין עליהם תולעת קטנה האסורה באיסור חמור. הלכות כשרות חמורות הן ויש לדקדק בהן עד היכן שידנו משגת.
בפרשתנו אנו למדים על המצורע, שעל פי חכמים, מקבל את ענשו בעבור הוצאת שם רע, לשון הרע ורכילות. אל מול הדקדקנות האישית של האדם בינו לבין קונו המתבטאת בהלכות כשרות – מה מותר לאכול ומה יש להרחיק – כעת אנו למדים על יחס האדם הפרטי לאנשים הסובבים אותו. האדם זקוק לחברה ונדרש לשיג ושיח עם הסובבים אותו. אכן, קשה ענשו של האוכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים, אך ראו כמה פסוקים נדרשים למצורע, לריחוקו ולטהרתו. כמידתו מודדים לו – הוא מורחק מן החברה, מבוזה ומושפל ורק לאחר ימים ארוכים של היטהרות הוא יכול לחזור לחיק משפחתו וקהילתו ולהתחיל לבנות את חייו בצורה נכונה יותר.
היהודי הקדוש ליקט אברכים צעירים חריפים ודורשי אמת. אל רבו, "החוזה מלובלין", שהיה בעל מופתים, נהרו אלפי חסידים. היהודי הקדוש פרש ממנו על מנת להקים חצר מצומצמת יותר, אך איכותית מאד, של למדנים המתעמקים בתורה, בנגלה ובנסתר. בקלות יכולה היתה חברה קטנה ואליטיסטית שכזו להסתגר בתוכה, לדון ולהתפלפל בינה לבין עצמה בדברי תורה, ולהדר הידורים רבים בקיום המצוות, אך מנגד, לשכוח שיש עוד יהודים "פשוטים" בעולם שאינם חלק מחבורתם. דווקא משום כך שלח היהודי הקדוש את חסידיו ללמוד פרק בכבוד הזולת. מחוייבים היו החסידים לדרוש בכשרות המאכלים, קודם שיאכלום, אך צריכים היו לחקור ולבדוק בצורה עניינית ונעימה, ללא התנשאות וללא זלזול באחר.
רבי שמחה בונים הבין היטב את מטרת הנסיעה. כעת, לאחר שהופנם המסר הוא יכול לסוב על עקביו ולחזור לביתו – לחבורה המצוינת שלו.
