מצוות לימוד תורה כוללת שני חלקים עיקריים.
האחד, לימוד התורה המעשי. מתוך הבנה שהחיים המעשיים, בין חיי הכלל ובין חיי הפרט, מוכרחים להיות מבוססים על פי הדרכת התורה – מתעורר באדם רצון לדעת את המצוות המעשיות כולן.
השני, לימוד התורה הרוחני. הרצון להתעלות ולהתקשר ע"י הלימוד אל הראשית, אל העיוניים העליונים, אל הנאצל והנשגב, אל עולם הנצח.
שני החלקים הנזכרים מולידים באדם רצונות מנוגדים. הלימוד המעשי מוליד באדם רצון להשקיע בלימוד הלכה לפרטיה. ולברר ולדעת מהו המעשה המותר, ומהו המעשה האסור, ומתוך כך לחיות על פי הדרכתה של תורה. ואילו הלימוד הרוחני מוליד באדם רצון להתעלות ללימוד תורה עמוק שהוא למעלה מהביטוי המעשי המשתלשל מלימוד זה לעולם הנגלה.
יש מי שגובר בקרבו אחד הרצונות, ומבטל את הרצון השני.
אם הרצון לידיעה המעשית הוא שגבר, יתבטל בכך הרצון להעמיק בידיעת ה'. מציאות זו עלולה להוביל לכך שהמצוות לא נלמדות ולא מובנות בצורה ישרה. כיוון שהמצוות נעשות ללא התבוננות והעמקה, הן נתפסות כחוק של מלך גדול ומפחיד שאין לעבור על דבריו, גם אם כרוך הדבר בפגיעה בדרך ארץ, ובמוסר האנושי הטבעי. מצינו בחז"ל סיפורים מזעזעים הממחישים עד לאן יכולים הדברים להגיע. "ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים, יותר משפיכות דמים" (יומא כג, ב. ע"ש במעשה כולו).
מאידך, יש והרצון ללימוד התורה הרוחני הוא שגובר על הרצון לידיעה המעשית, וע"י התגברותו מתבטל הרצון לדעת את המצוות המעשיות לפרטן. מציאות זו יכולה להביא את האדם לשקוד באהלה של תורה ימים ולילות מתוך כיסופים לחיים מלאי אידיאלים מופשטים. הרצון הוא להגיע "לאור היותר בהיר" ולא להסתפק "באותו האור הנמצא מהצדק גם במעשים היותר טובים". השתוקקות היא להגיע אל "האלהות העליונה… להבלע בקרבה, להאסף אל אורה" (צמאון לא-ל חי).
אלא שאף רצון זה לחיים בעולם הנצח בעוד האדם בעולם הזה, מוליד משברים וקלקולים. העולם המצומצם והמוגבל מתנוול, מחניק. "על כן יחלש לפעמים כח הרצון וכל עז החיים באנשים אשר דרישת אלהים היא מגמתם הפנימית". "על כן ימצאו על פי רוב תלמידי חכמים מבקשי אלוהים יגעים ועיפים ברוח" (שם).
מהו א"כ הפתרון? כיצד יש להתמודד עם שני הכוחות המתנגשים? התשובה היא שצריך לשמור על שני הכוחות בצורה מאוזנת, כך שאף כח לא יבטל את השני. השמירה על האיזון יכולה להיתפס כפשרנות, תורתו אינה רוחנית לגמרי שהרי מחובר הוא לתחום המעשי, ומנגד אינו לגמרי בתורה המעשית שכן מחובר הוא תורה הרוחנית. אך לאמיתו של דבר כאשר שני הכוחות באים לידי ביטוי בצורה מאוזנת – נוצר משהו חדש בעל תכונות חדשות שלא היו בכוחות המקור.
"מתוך ההתנגשות של אלה שתי התשוקות הבוערות, יצא אור מבהיק, כולל בקרבו עושר ספון, קלוע משני הכחות יחדיו, הרוחני והמעשי, ומשניהם יבנו נשמות שוממות, ויתכונן עם עולם, ההולך לחדש את נעוריו על ארץ מטעתו" (אורות התורה ו, יד)[1].
השילוב מוליד אור שיש בו איזון אמיתי. אור שיש בו פתרון לנשמות שוממות, נשמות הצמאות מחד לרומם את החיים הגשמיים ולקדשם, ועם זאת אינם חפצים שהשאיפה לקודש תבטל את העולם הזה.
כדי שנגיע למטרה זו עלינו ללמוד תורה בצורה שמשלבת את חיי הרוח וחיי המעשה; ללמוד סוגיות הנוגעות לחיי היומיום – לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא; לברר היטב את הסברה שבכל שיטה, ואת הבסיס הרחב המוסכם על כולם. מתוך כך נזכה בעז"ה להאיר אור מבהיק, שיביא לרצון אמיתי גם אצל רחוקים להתקרב ולשמור תורה ומצוות – טעמו וראו כי טוב ה'.
[1] מעניין לציין שבמקור פסקה זו מופיע בשמונה קבצים, קובץ ג, פסקה רס. הפסקה הקודמת, פסקה רנט, היא רשימה אישית של הרב, בה מתואר אותו המתח בין הרצונות אצל הרב קוק עצמו.
"לא לחנם נטע בי, אלו-ה כל הנפשות, את התשוקה התדירית לכל נסתר, לכל נאצל ונשגב. ולא לחנם הביאני לארץ ישראל… כל אלה נטעו בקרבי כדי להשתמש בהם להאיר לעולם, ליצור ספרות מלאה אור רזי תורה פופולרית ושוה לכל נפש, מלאה שירה וגבורה, חמושה בשכל טוב ובביקורת נאמנה, להרים קרן לעם ד', ולתשועת עולם אשר החלה לזרוח לו בארץ ישראל".
