רביבים

המחלוקת על הגיור ועל היתר המכירה

בין המחלוקות בעניין היתר המכירה וגיור מסורתיים נמתחים קווי דמיון רבים • הבירור ההלכתי סביב שתי הסוגיות דומה במבנהו, אך מה שמאפיין את התפלגות המחנות הוא השקפת העולם ביחס לאחריות לכלל ישראל • בעיית ההתבוללות לא נכחה בסביבתו של מרן הרב קוק זצ"ל, אולם יש להעריך שאילו הכיר אותה לעומק היה נוטה להקל בגיור כפי שעשה בשביעית

לבסוף התבררו המחנות לגמרי: כל התומכים בהתיישבות החדשה תמכו בהיתר, ואילו המאפיין הבולט של המתנגדים להיתר היה שהסתייגו במידה זו או אחרת מהיישוב החדש, וקל וחומר שהסתייגו מהתנועה הציונית

ראוי לעמוד על הדמיון שבין סוגיית היתר המכירה בשביעית לסוגיית הגיור למניעת התבוללות. לכאורה אלו שתי סוגיות שונות, אולם בפועל בשתי הסוגיות הללו רבני החרדים מחמירים ורבנים שנשאו באחריות לכלל הציבור מקילים, כי יסוד המחלוקת בשתיהן משותף.

רבנים חרדים וכלל־ישראלים

עמדה 'חרדית' היא עמדה שחרדה לעתיד שומרי התורה והמצוות בישראל, שהם שומרי דבר ה'. בעקבות התפתחות מדעי הטבע, החברה והאדם, נוצרה חברה מודרנית והעולם כולו השתנה, ולמרבה הצער רבים מישראל עזבו את דרך התורה והמצוות. כדי להישאר נאמנים לדרך ישראל סבא בחרו החרדים להתבדל מהחברה הכללית כדי להינצל מהשפעתה הרעה. לשם כך מוקדש מאמץ מיוחד לשמירת המצוות והמנהגים שמבדילים בין החרדים לשאר הציבור. לשם כך, למרות המחיר הכלכלי, ויתרו על לימודי מדע ומקצוע. לשם כך, למרות ערכן העליון של מצוות יישוב הארץ והשירות בצה"ל, ביטלו את השתתפותם בהן, הואיל והן מתקיימות עם יהודים שאינם שומרי מצוות. ההתבדלות החרדית היא גם מציבור דתי ומרבנים שאינם מתבדלים מהחברה החילונית ביישוב הארץ, בשירות הצבאי, בלימודי המדע ובעבודה.

לעומת זאת, רבני כלל הציבור, מתוך אמונה בסגולת ישראל, בחרו להישאר קשורים לכל היהודים, גם כאשר למרבה הצער הם אינם שומרים מצוות, ובמיוחד כאשר הם מקיימים מצוות גדולות כיישוב הארץ ושירות בצבא. ואף בחוץ לארץ, חולקים כבוד רב לעוסקים ביישובו של עולם בפיתוח המדע והכלכלה. בכלל זאת, שמירת זהותו היהודית של מי שאינו שומר מצוות חשובה בעיניהם, והם מוכנים להתמסר להצלתה.

שיקולי הפסיקה

בשתי הסוגיות העמדה הבסיסית ברורה: בשנה השביעית צריך לשבות ממלאכת הקרקע ומגידול פירות, ואין לגייר מי שאינו מתכוון לשמור את כל המצוות. אולם השאלה היא מה עושים במקרה ששביתה בשנה השביעית תפגע קשות במצוות יישוב הארץ, ומה עושים כאשר יהודים נשואים ללא יהודים, והלא יהודי מוכן להתגייר אבל אינו מוכן לקיים אורח חיים דתי.

השאלה היא האם למען יישוב הארץ צריך להקל בהלכות שמיטה, והאם למען שמירת הזהות היהודית של לא דתיים צריך להקל בהלכות גיור.

בשני הנושאים עמדה המחלוקת על שני צירים. האחד, האם היתר המכירה או גיור בקבלה כללית של מצוות מבוסס על רוב הפוסקים או על מיעוטם או שאין לו בסיס. השני, עד כמה המציאות דחוקה, שכן כלל ידוע בהלכה, שבשעת הדחק אפשר לסמוך גם על דעות יחידים, וככל שהדוחק חמור יותר, כך נכון יותר להקל.

בשתי הסוגיות היה בשלב הראשון דיון עקרוני שבו המחלוקת הייתה בין הנוטים לחומרא לנוטים לקולא, ועם הזמן התחלקו המחנות בין רבנים חרדים לשאר הרבנים.

היתר המכירה

בשנת תרמ"ט, לאחר הקמת המושבות הראשונות, התעוררה לראשונה שאלת השביתה בשביעית. הבעיה הייתה כפולה – אישית וכללית. מבחינה אישית, האיכרים התקיימו בקושי ונזקקו לתמיכה, ושביתה בשביעית הייתה עלולה להביאם לדוחק נורא. מבחינה כללית, השביתה היתה עלולה לגרום לחורבן המושבות ולעצירת מפעל ההתיישבות והעלייה.

הרב שמואל מוהליבר, מגדולי התורה שבדור ומראשי חובבי ציון, יחד עם חבריו הרב יהושע מקוטנא והרב קלפפיש אב"ד ורשה, הורו להתיר לאיכרים להפקיע את השדות מחובת שמיטה על ידי מכירתם לגוי. גם רבני הספרדים בארץ, ובראשם הרב אלישר, תמכו בהיתר.

אולם רבני האשכנזים בירושלים, ובראשם הרב שמואל סלנט והרב דיסקין, ועימם עוד רבנים באירופה, התנגדו להיתר. להערכתם לא היה צפוי נזק גדול מהשביתה בשביעית, שכן היו שיטות חקלאיות שלפיהן טוב להשבית מעת לעת את השדות. עוד סברו שניתן להשיג תמיכה כלכלית לקיום המתיישבים שישבתו. עוד היו שטענו שאם יקלו בזה, יבואו להקל בעניינים נוספים.

התבררות הסוגיה

כיוון שסוגיית השמיטה הייתה חדשה, שכן יותר מאלף שנים לא הייתה כמעט חקלאות יהודית בארץ, העמדה הפשוטה בתחילה הייתה לחומרא. אולם ככל שליבנו את הסוגיה, התברר שההיתר מרווח.

ראשית, יש שלוש שיטות בראשונים כיצד מחשבים את השנים, וממילא מתי חלה שנת השמיטה. ואף שהמנהג כדעת הרמב"ם, בשעת הצורך, כיוון שהמצווה היא מדברי חכמים, אפשר להקל לעבוד בשמיטה מחמת ספק השנים.

שנית, לדעת רוב הפוסקים, שביעית בזמן הזה מדברי חכמים, אולם לדעת רז"ה, ראב"ד ועוד כמה ראשונים, אין חובה לשמור שביעית בזמן הזה אלא רק מנהג. והראיה שנחלקו מתי השמיטה, ואם הייתה חובה לשומרה – לכל הפחות לשם שמיטת כספים, שנוהגת גם בחו"ל – הייתה צריכה להיות מסורת ברורה אימתי השמיטה.

שלישית, לאחר שמוכרים את השדות לנוכרי, לדעת פוסקים רבים כבר אין חלה עליהן חובת שביתה. נמצא שההיתר מרווח ביותר.

התחלקות המחנות

בשלב הראשון היו בין המחמירים גם רבנים שחשו אחריות ציבורית כלפי היישוב החדש והאיכרים, כמו רבני ירושלים. וכן חובבי ציון הנצי"ב מוולוז'ין והרב מרדכי גימפל יפה היו מן המחמירים. אולם משביעית לשביעית התברר יותר עד כמה קשה לחלוצים לשבות, ומאידך – שההיתר מרווח, ולכן מחמירים רבים שינו את דעתם להיתר.

לבסוף התבררו המחנות לגמרי: כל התומכים בהתיישבות החדשה תמכו בהיתר, ואילו המאפיין הבולט של המתנגדים להיתר היה שהסתייגו במידה זו או אחרת מהיישוב החדש, וקל וחומר שהסתייגו מהתנועה הציונית שהוקמה בשנת תרנ"ז, שראשיה היו חילונים. שכן אם בדור הראשון הרבנים המחמירים יכלו להתעלם מדעת המקילים, מפני שהיה מדובר בסוגיה חדשה, הרי שבדור השני המחמירים כבר הכירו את שיקולי ההיתר, ויכלו לדעת שהוא הרבה יותר מבוסס מהיתרים דומים שמקובל לסמוך עליהם בשעת הדחק, דוגמת אכילת 'חדש' בחוץ לארץ. אין זאת אלא שהמחלוקת כנגד עבודת יישוב הארץ והתנועה הציונית, שרבים ממנהיגיה היו חילונים, קלקלה את שורת הדין, עד שהתעלמו מכל המקורות האיתנים של ההיתר תוך שהם מקבצים את כל הטענות האפשריות לחומרא. ככל שתהליך עזיבת הדת גבר, בארץ ובגולה, החריפו המחמירים את עמדתם כנגד התנועה הציונית וכנגד היתר המכירה. לא הועילו כל הטענות ההלכתיות: המחמירים הוסיפו סברות לחומרא תוך ביזוי וביטול עמדת הרבנים המתירים.

האדר"ת ומרן הרב קוק

מצד אופיים נטו האדר"ת וחתנו מרן הרב קוק לחומרא, לכן גם התנגדו להיתר המכירה. וכפי שסיפר הרב קוק במכתבו למהרש"ם (אגרות הראיה רז), שבעת שהיו בחו"ל דעתם הייתה "נוטה להאוסרים, והוינן נקטין בדעתין טובא על המתירים". כלומר, היו להם טענות קשות על המתירים. אולם לאחר שהאדר"ת עלה לכהן כרבה של ירושלים, שאלת השמיטה בשנת תרס"ג הגיעה לפתחו, "וראה הכול בעיניו שהוא ממש דבר שאי אפשר הוא כלל להעלות על הדעת, שלא ייעשה שום תיקון על עניין קיום השמיטה…" ועל כן קיבל את דעת המתירים. וכן נהג אחריו מרן הרב קוק בשמיטה הבאה, שלמרות היותו נוטה להחמיר מאוד – למען יישוב הארץ והדאגה לחייהם של המתיישבים, הורה לסמוך על היתר המכירה.

שאלת הגיור

כיוצא בזה בשאלת גיור בני זוג של יהודים או צאצאי יהודים. מצד אחד הורו חכמים שלא לגייר לשם אישות או לשם ממון או לשם כבוד, אלא רק גר שבא לשם שמיים, כדי להצטרף לעם ישראל ולשמור את התורה והמצוות (יבמות כד, ב, שו"ע יו"ד רסח, ב; יב). אולם מנגד, אם בית הדין קיבל גר שבא לשם אישות וממון, ולא בדקו אם הוא מתכוון לשמור מצוות, וגיירו אותו בקבלת מצוות כללית, בברית מילה וטבילה – לדעת רוב הפוסקים גיורו תקף (שו"ע רסח, יב).

השאלה, כיצד נכון לנהוג? בשלב הראשון המחלוקת הייתה עקרונית, וככלל, הנוטים לחשוב על כלל הציבור נטו להקל, והנוטים לחשוב על שומרי המצוות בלבד נטו להחמיר. אולם חלוקה זו לא היתה ברורה. שכן גדול המחמירים, רבי יצחק שמלקש (תקפ"ז-תרס"ה), רבה של לבוב, נמנה עם חובבי ציון, והוא שביסס את העמדה שבלא התחייבות לקיים את כל המצוות בפועל – הגיור בטל (בית יצחק ב, ק). הוא אומנם הסתייג מהתנועה הציונית, אולם תלמידיו החשובים והנאמנים, חתנו ואחיינו, תמכו ב'מזרחי'.

ככל שעברו השנים והתברר שאם לא יגיירו כשיטת המקילים יאבדו מישראל הם וצאצאיהם, הלכו המחנות והתבררו: כמעט כל הרבנים שנשאו באחריות לכלל היהודים, בארץ ובגולה, הקלו לגייר גרים שהסתבר שלא ישמרו מצוות כדתיים, כדי להצילם מהתבוללות, או לפחות סמכו על הרבנים המקילים ונעזרו בהם, ואילו כל הרבנים החרדים התנגדו לגיור זה. חלקם התנגדו בתוקף רב, דוגמת קנאי הונגריה, וחלקם בכבוד, דוגמת הרב פיינשטיין.

כאן המקום לציין שאומנם מרן הרב קוק החמיר מאוד בהלכות גיור, אולם בסביבתו כמעט ולא הייתה התבוללות ולכן הוא לא הכיר את הבעיה במלוא חומרתה. להערכתי, כשם שלאחר שהבין את גודל הבעיה בשמיטה הורה להקל למען יישוב הארץ – כך היה מורה להקל בגיור כדי להציל יהודים מהתבוללות. שכן לפי מה שביאר על סגולת ישראל וערכו של הדור הצעיר, שאף שהוא מלא פרצות כוונתו טובה ויש לקרבו בימין – קל וחומר כאשר מדובר במי שמיישבים את הארץ ומשרתים בצבא, שהם מלאים מצוות כרימון ונכון לגיירם. בכל אופן, הרבנים שהלכו בדרכו הם שנהגו להקל למעשה.

הצטרפו לקבלת רביבים

הרשמה לניוזלטר שלנו

עוד ברביבים

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן