לימוד תורה בשבת

הרשמה לקבלת הטור 'רביבים' מדי שבוע למייל

הקהל את העם – הדרשה בשבת וחשיבותה

מעלתה של הדרשה כלימוד תורה ברבים • חכמים הקפידו על מי שלא בא לדרשת השבת והתירו לעבור במים ביום הכיפורים בשביל לשמוע את הדרשה • האיסור לקבוע סעודה בזמן הדרשה • גם תלמידי חכמים גדולים צריכים להשתתף בדרשה • גם בימינו צריכה כל קהילה להתאמץ לקיים שיעור חשוב בכל שבת

קביעות השיעור בשבת היא ביטוי לכבוד שמיים ולכבוד התורה, ועל ידי קיומו הקבוע מתחזק הציבור כולו בשמירת התורה והמצוות. וכפי שכתב המגיד משנה: "היו דורשים לעם בשבתות ומלמדים לעם חוקי האלוקים ותורותיו, והיה תועלת גדולה לכולם בזה. ואפילו על החכמים הגדולים היה הרב מקפיד כשלא היו באין לשמוע דבריו, לפי שהקיבוץ ההוא ברוב עם היה חוזק הדת ושמירת גדריו"

שיום השבת כולו תורה

מצווה להרבות בלימוד תורה ביום השבת, ואמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). ביארו חכמים למעשה שצריך לחלק את זמן השבת חציו לה' בלימוד תורה בבית המדרש וחציו לעונג שבת של אכילה, שתייה ושינה (פסחים סח, ב).

עוד אמרו חכמים: "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בניי, לא כך כתבתי לכם בתורתי: 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה' (יהושע א, ח), אף על פי שאתם עושים מלאכה כל שישה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה" (תנא דבי אליהו רבה א). אומנם אחר כך מבאר המדרש את סדר יום השבת, שכולל גם סעודות טובות ומשמחות כחלק ממצוות עונג שבת.

מכאן מובן שכאשר קובעים את מחציתו של יום השבת לתורה, אזי גם החלק של הסעודות נחשב תורה. כי התכונה המיוחדת של השבת שהיא עושה שלום בין הנשמה והגוף, וכאשר הנשמה מתבטאת על ידי הקדשת מחצית השבת לתורה, אזי גם הגוף מתקדש. בכך השבת היא מעין עולם הבא, העולם שלאחר תחיית המתים, שבו הגוף לא יגביל את הנשמה אלא להפך, יעצים את מלוא עושר הופעתה.

הלימוד החשוב ביותר בשבת הוא הדרשה, שאינם דומים מעטים העושים את התורה לרבים העושים את התורה בהנהגת תלמיד חכם. לכבוד פרשת ויקהל נתחזק בהשתתפות בדרשת השבת.

הדרשה או השיעור בשבת

תקנה קדומה בישראל מימות משה רבנו ע"ה לקבוע שיעור תורה בכל שבת. וזהו שאמרו חכמים: "'ויקהל משה' – רבותינו בעלי אגדה אומרים, מתחילת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה 'ויקהל' אלא זאת בלבד, אמר הקב"ה (למשה): עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני… אמר משה לישראל: אם אתם עושים כסדר הזה הקב"ה מעלה עליכם כאילו המלכתם אותו בעולמו" (ילקוט שמעוני תח).

הרי שקביעות השיעור בשבת היא ביטוי לכבוד שמיים ולכבוד התורה, ועל ידי קיומו הקבוע מתחזק הציבור כולו בשמירת התורה והמצוות. וכפי שכתב המגיד משנה: "היו דורשים לעם בשבתות ומלמדים לעם חוקי האלוקים ותורותיו, והיה תועלת גדולה לכולם בזה… ואפילו על החכמים הגדולים היה הרב מקפיד כשלא היו באין לשמוע דבריו, לפי שהקיבוץ ההוא ברוב עם היה חוזק הדת ושמירת גדריו" (שבת כג, יט).

לחיזוק המצווה נזכיר מדברי חכמים על מעלת ההשתתפות בדרשת השבת שנקראת בלשון חכמים "פרקא".

ריצת החכמים לשמוע את הדרשה

אמר רבי זירא, בתחילה כאשר הייתי רואה את החכמים רצים לדרשת השבת הייתי סבור שהם מחללים את השבת, שאסור לפסוע פסיעה גסה בשבת. אבל לאחר ששמעתי את דברי רבי יהושע בן לוי שאמר "לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת, שנאמר 'אחרי ה' ילכו כאריה ישאג' וגו'" – אנא נמי רהיטנא, כלומר גם אני הייתי רץ.

הניסיון של החכמים

מכיוון שהדרשה נועדה לכלל הציבור, לא היה קל לרב לקלוע בדרשתו לטעמם של כל שומעיו, וכך יצא שבדרך כלל הציבור הממוצע הפיק את מרב התועלת מהדרשה, אולם לחכמים רוב הדברים היו ידועים, ולעומתם עמי הארץ לא הבינו את רוב הדרשה. למרות זאת עודדו את כולם להשתתף בשיעור, ובמיוחד את החכמים, כדי שמהם ילמד הציבור להשתתף בדרשה.

וכן מסופר על מרן רבי יוסף קארו והאר"י הקדוש, שהיו הולכים לשמוע את דרשת השבת של מהר"ם אלשיך. זאת למרות שרבי יוסף קארו היה רבו של מהר"ם אלשיך, והאר"י היה גדול הדורות בקבלה.

חשיבות ההשתתפות של עמי הארץ

אמרו בגמרא: "אמר רבי זירא: אגרא דפרקא – רהטא" – שכר הדרשה הוא הריצה (ברכות ו, ב). פירש רש"י, שהואיל ורוב השומעים אינם יודעים לחזור כראוי על הדרשה, עיקר שכרם על כך שהם רצים לדרשה.

אומנם יש להקשות, הרי אמרו חכמים (שבת סג, א) שגם מי שלא זכה להבין את תלמודו מקבל עליו שכר ממש כלומד תורה. פירש הפני יהושע, שאת השכר על הלימוד עצמו מקבלים בעולם הבא, אבל על הריצה מקבלים את השכר בעולם הזה – בילדים, בבריאות ובפרנסה.

ההקפדה על החכמים שלא באו לדרשה

מסופר בגמרא (שבת קמח, א) על רב יהודה, בן הדור השני לאמוראים, שהיה הרב וראש הישיבה בפומבדיתא, שהזדמן רבה בר בר חנה למקומו ולא בא לדרשת השבת שלו. ציווה רב יהודה על גבאי העיר שילך להביאו. ויש לדעת שרבה בר בר חנה היה בן גילם של רבותיו של רב יהודה, ואף על פי כן דרש ממנו לבוא לדרשה. הגיע רבה בר בר חנה, וכאשר אמר רב יהודה שאסור להחזיר את השבר (פריקה) בשבת, העיר רבה בר בר חנה ששמואל, רבו של רב יהודה, אמר שמותר להחזיר את השבר. קיבל רב יהודה בענווה את דברי האמורא הזקן, חברם של רבותיו, והוסיף שאם כן התברר שצדק בכך שדרש ממנו לבוא לדרשה, שעל ידי כך יכול היה לתקנו ונתבררה השמועה כראוי.

עוד מסופר בגמרא (ברכות כח, ב) על רב אוויא שהיה חולה מעט ולכן לא בא לדרשתו של רב יוסף, וידע אביי שרב יוסף הצטער מאוד מכך, וכדי לפייסו הוכיח את רב אוויא ואמר לו שלמרות שהיה חלש היה צריך להתפלל ביחיד ולאכול משהו ולבוא לדרשה.

המעשה בזקנים מנזוניא

עוד מסופר בגמרא (קידושין כה, א) על סבי דנזוניא שלא באו לדרשתו של רב חסדא. רב חסדא, למרות שהיה חסיד במעשיו, ציווה על תלמידו רב המנונא ללכת אליהם ולנדות אותם בצנעא, שלא יצאו מביתם עד שיחזרו בתשובה. הלך רב המנונא ושאל אותם: מדוע לא באתם לדרשת הרב? השיבו: מדוע נבוא? הרי הוא אינו יודע להשיב על שאלותינו. אמר להם רב המנונא: הנה אני תלמידו, תשאלו אותי. שאלו אותו ולא ידע. אמרו לו: מה שמך? השיב: המנונא. צחקו ממנו ואמרו: "לא המנונא אתה אלא קרנונא", כלומר יושב קרנות אתה, שאינך יודע תורה.

למד הרב בנדיקט זצ"ל ממעשה זה שני דברים. האחד, שהנידוי היה כל כך עמוק עד שאין שום שמועה בשם סבי דנזוניא בכל הש"ס. השני, שכאשר הולכים לנדות את מי שביזה את הרב ואת התורה, אין לנסות לשכנע אותו אלא צריכים לנדותו ודי. ולכן כאשר ניסה רב המנונא לשדלם בדברים לא זכה לסייעתא דשמיא ונתבזה.

האיסור לקבוע סעודה באותה שעה

אמרו חכמים (גיטין לח, ב) שאחת הסיבות לירידתם של עשירים מגדולתם, שהם קובעים סעודה בשבת בזמן בית המדרש. וכן מסופר על שתי משפחות שהיו בירושלים ושתיהן נעקרו, אחת מפני שקבעה סעודתה בזמן הדרשה של שבת, והשנייה מפני שקבעה סעודה ביום שישי, ומתוך כך נכנסו לשבת שבעים ופגמו בכבוד סעודת השבת.

מיתתם של בני רבי מאיר

ידוע הסיפור הנורא (מדרש משלי י, לא) על בניו של רבי מאיר, שאמר עליהם רבי מאיר שהיו מאירים את פניו בתורתם, ומתו שניהם בשבת. ומסופר איך ברוריה אשתו החכמה של רבי מאיר ניחמתו, שאמרה לו כי הבנים היו פיקדון מאת ה', ועתה הוא בא ליטול את פיקדונו. שואל המדרש: "מפני מה נתחייבו בניו של רבי מאיר ומתו בבת אחת? מפני שהיו רגילים להניח בית המדרש (בשבת) ויושבין באכילה ובשתייה", לכן מתו בשעת הדרשה, שאז היה זמן חטאם (הובא במגן אברהם רצ, א).

תקנות הפרקא – הדרשה

לרוב חשיבותה של הדרשה הקלו חכמים בדינים מסוימים בעבורה. אמרו במשנה (שבת קכו, ב) שאם באו רבים לשמוע את הדרשה ולא היה מקום לכולם, מותר לטרוח בפינוי קופות של קש ותבן כדי להכין לכולם מקום. וכן עשה רבי יהודה הנשיא בעת שהמקום הרגיל של הדרשה לא היה מספיק לכולם, הלך לשדה ומצאה מלאה עומרים והחל לפנותם יחד עם כל הציבור, כדי שיהיה לכולם מקום לשמוע את הדרשה (שבת קכז, א).

אף ביום הכיפורים שאסורים ברחצה התירו לעבור במים כדי ללכת לדרשה (יומא עז, ב, ורש"י שם). והקלו למי שהלך לדרשה בערב פסח שחל בשבת ושכח לבער את החמץ מביתו, שיבטל אותו בליבו וימשיך לשמוע את הדרשה (פסחים ז, א).

האיסור ללמוד בכתובים בשעת הדרשה

קבעו חכמים איסור שלא ללמוד בכתובים בזמן הדרשה, משום שהלימוד בכתובים היה מושך את הלב, ועל ידו היו אנשים נמנעים מללכת לבית המדרש לשמוע את הדרשה (משנה שבת קטו, א; וגמרא שבת קטז, ב).

המצב כיום

כיום סדרי הקהילות נשתנו מאוד, וגברו המחלוקות בישראל. יש חסידים ויש מתנגדים, יש בעלי הלכה ויש בעלי סגולות. ופעמים שעמדתו של הרב המקומי מנוגדת לכל מה שלמדו חלק מבני הקהילה מרבותיהם. והחמור ביותר, שלא תמיד הרב הרשמי הוא הרב הראוי, שגברה ידם של הפוליטיקאים במינוי המקורבים ומעמד הרבנות נחלש מאוד. לכן קשה להעמיד את תקנת הדרשה על תילה. ואף על פי כן צריכה כל קהילה להתאמץ בכל כוחה להעמיד להם רב ראוי ולקיים שיעור חשוב בכל שבת.

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן