סעודת המסורת | צילום: שחר כהן | באדיבות פרופ זהר עמר

הרשמה לקבלת הטור 'רביבים' מדי שבוע למייל

העברת המסורת של מינים כשרים

על אף חילוקי הדעות והמתח האידיאולוגי, למושבים הדתיים בצפון הארץ הייתה השפעה סביבתית לא מועטה על שכניהם החילוניים • 'סעודת המסורת' שיזם פרופ' זהר עמר יחד עם נכדו של הרב קפאח והמועצה הדתית בנימין מביאה ברכה בכך שהיא מעבירה את מסורת המינים הטהורים ומשמרת את סגנון האכילה שהיה נהוג בזמן המקדש • כאשר לעדה מסוימת יש מסורת חזקה ואמינה, יכולים גם בני העדות האחרות להסתמך עליה

"מסביבי הכל חורשים, ומן החלקה שלי רואים את שדה יעקב כעל כף היד. הנה איש שדה יעקב מחכה לשבת כלאורח טוב. עם הצלצול הפסיק את העבודה. מצב רוחו מרומם. הוא ממהר הביתה. גומר את סידורי החצר האחרונים, מנער מעליו את כל עול העבודה, חופשי. איכר עברי בארץ ישראל!"

לא תוכל להתעלם

באופן מיוחד מנוסחת מצוות השבת אבדה במילים "לא תוכל להתעלם". שנאמר: "לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך… וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה – לא תוכל להתעלם" (דברים כב, א-ג). ללמדנו שמצווה זו, כמו שאר המצוות שבין אדם לחברו, צריכה להיות מוטבעת בנפש עד שאדם ירגיש שאינו יכול שלא לקיימה. אינו יכול לראות את אחיו מפסיד דבר, והוא עומד מנגד ואינו מנסה לעזור לו.

לעיתים כשנכנסים לשאלה של שיפוט הזולת, בעין טובה או רעה, ומתוך כך לשאלה האם נכון לקיים מחלוקת, קשה למצוא מצפן שיודיע את האמת. כאשר האהבה והאכפתיות לזולת הופכות לטבע, יש סיכוי שגם השיפוט יהיה כהלכה, בצדק תשפוט עמיתך.

מאמין וזורע

שדה יעקב וכפר יהושע

לאחרונה יצא לאור ספרו של תלמידי הרב ד"ר עמינדב יצחקי 'מאמין וזורע', שהוא תמצית מחקרו אודות ההתיישבות הדתית. בעבודתו האקדמית הוא ממשיך את אביו פרופ' משה יצחקי, שאף סייע לו בעריכת הספר.

נושא זה חביב עליי, הן מצד ערכו והן מפני שסבי וסבתי למשפחת ולק עלו מגרמניה למושב הדתי שדה יעקב שבעמק יזרעאל, שם אמי נולדה וגדלה, וסיפורי ילדותה מתכתבים עם הסיפורים המובאים בספר. המושב נקרא שדה יעקב על שם הרב ריינס זצ"ל, והוא היה המושב הראשון של הפועל המזרחי.

יחד עם המתח הדתי והאידיאולוגי שבין המושב הדתי למושבים החילוניים, הייתה גם השפעה הדדית. לדוגמה בני כפר יהושע באו להשתתף בהכנסת ספר תורה בשדה יעקב. כמו כן היו מבני כפר יהושע שהגיעו מדי פעם בשבתות להתפלל בשדה יעקב במניין. לקראת יום כיפור היו אנשים מכפר יהושע מארגנים אצלם מניין, ופעמים אחדות פנו לר' שלמה לוין, שניחן בקול ערב, בבקשה שישמש כחזן. הלה הסכים ועשה את הדרך בין המושבים כשהוא לבוש טלית וקיטל לבן (בשנים גשומות במיוחד נהגו להתבדח בכפר יהושע ש"כנראה ר' שלמה התפלל בשנה זו על הגשם בכוונה יתרה"). צאצאיו ממשיכים בדרכו, וזכינו ויותר מעשרה מהם גרים בהר ברכה.

שבת בשני המושבים

בספרון שהוציאו בני כפר יהושע הובאה עדות אישית שכתב אחד מבני הכפר: "כל היום עבדתי בקצב הרגיל בעונה זו, השתדלתי לגמור קילטור החלקה באותו יום. באמצע העבודה, בשעות שלאחר הצהרים אני שומע פתאום את צלצול פעמון האזעקה. הפניתי תיכף את ראשי לעבר הכפר, עשן לא נראה… והנה מבחין אני, שהצלצול הוא משדה יעקב. נזכרתי שיום שישי היום ובשדה יעקב נוהגים לצלצל ביום שישי שעה גדולה לפני השקיעה. אות לעובדים בשדה על הפסקת העבודה, השבת מתקרבת. בושתי בפני עצמי. נשארו לי עוד שורות אחדות, עוד מעט ואגמור. מסביב הכל חורשים. הצלפתי בפרידות, מהרו… מחשבה ניסרה במוחי: הרי לכל הדעות יום עבודה מלא כבר עבדתי. גם בהיותי פועל בניין בעיר נהגו לעבוד ביום שישי רק שבע שעות. התר את הפרידות, חזור הביתה, השבת מתקרבת… עוד שלוש שורות, עוד שתיים. מסביבי הכל חורשים, ומן החלקה שלי רואים את שדה יעקב כעל כף היד. הנה איש שדה יעקב מחכה לשבת כלאורח טוב. עם הצלצול הפסיק את העבודה. מצב רוחו מרומם. הוא ממהר הביתה. גומר את סידורי החצר האחרונים, מנער מעליו את כל עול העבודה, חופשי. איכר עברי בארץ ישראל! בינתיים אני גומר את קילטור כל החלקה וחוזר הביתה אחרי השקיעה, ובליבי מועקה שאין להביע פישרה. גם חברי נוסע עמי. אנו עוזרים עכשיו איש לרעהו, אבל רוחי רעה עלי. שכני פונה אלי: 'השמעת את קול הצלצול? מקנא אני באנשי שדה יעקב', הוא ממשיך, 'עכשיו הם כבר חופשיים ונהנים מן המנוחה ומן השבת, ועלי עוד לפרוק שקים מן העגלה, לקצור ירק, לחלוב ולהעלות את החלב למחלבה. באיזו שעה אגמור?'. לא עניתי לחברי. נסענו איש לחצרו. כבר התחיל להחשיך. מועקה וצער בלב" (שם, עמ' 265).

הנחלת השבת בסביבת כפר הרואה

בסביבות כפר הרואה, בני המושבים והקיבוצים החילוניים היו רגילים לעבוד בשדותיהם בשבת כמו בכל יום חול. סיפר אחד מוותיקי כפר הרואה על חברו ראובן גלבר ז"ל, ששדותיו גבלו עם שדות כפר חוגלה ופעם שכנו שאלו: "אני לא מבין. הפרנסה כל כך קשה. אנחנו עובדים קשה מאוד כל השבוע, כולל שבתות, ואיך היבול שלך לא פחות טוב משלנו. ואתה הרי נח בשבת ולא עובד. איך זה ייתכן?". ענה לו גלבר: "תנסה ותראה איך זה הולך!". ביום ראשון בשבוע הבא אותו יהודי פגש שוב את גלבר ואמר לו: "תודה רבה! גם אשתי מברכת אותך. היא ראתה אותי בבית יום שלם!". במשך הזמן הדוגמה שנתנו בני המושבים והקיבוצים הדתיים פעלה את פעולתה, ואצל רבים משכניהם יום השבת הפך ליום מנוחה.

סעודת המסורת

פרופ זוהר עמר בסעודת המסורת - צילום שחר כהן באדיבות פרופ זהר עמר
פרופ' ר' זוהר עמר בסעודת המסורת – צילום שחר כהן באדיבות פרופ' זהר עמר

בכ"ח בתמוז השתתפתי ב'סעודת המסורת', שהיא 'כנס תורני לשימור מסורת בעלי החיים הכשרים והלכות המקדש', שאורגן על ידי פרופ' ר' זהר עמר תושב נווה צוף יחד עם המחלקה לתרבות תורנית של מועצת בנימין בראשותו של ר' עופר קפאח, נכדו של הגאון הרב יוסף קאפח זצ"ל.

המגמה הראשונה היא לשמור את מסורת המינים הטהורים. להלכה, מיני העוף הטהורים תלויים במסורת, שכן אין סימנים מובהקים מהתורה למינים הטהורים, אלא מנתה התורה עשרים וארבעה מינים טמאים, והורו חכמים שכל המכיר את כל עשרים וארבעה המינים הטמאים, רשאי לאכול את השאר (חולין סג, ב). אולם במשך הזמן אבדה הבקיאות בעשרים וארבעה המינים הטמאים ונשענו על שלושה סימנים, שיש לו: א. אצבע יתרה, ב. זפק, ג. קורקבנו נקלף, וזאת בנוסף לסימן העיקרי, שהעוף אינו דורס (טורף) (חולין נט, א). אולם מכיוון שהיו מקרים של עופות שחשבו שהם טהורים על סמך הסימנים ונמצאו בסוף דורסים, נפסקה הלכה שאין לסמוך על סימנים אלא רק מין שיש עליו מסורת שהוא טהור מותר, ומה שאין עליו מסורת – אסור (שו"ע רמ"א יו"ד פב, ב-ג).

כדי שלא תשתכח מסורת המינים הטהורים מקיימים את הסעודה ומתעדים את הכול גם בצילום, ואומרים זה מין טהור וזה סימניו וכך מראהו וכו', ובכך שאוכלים את המינים מקיימים את ההלכה למעשה, ומעבירים את המסורת לדורות הבאים.

בפועל עסקו בכנס גם בסוגיות נוספות, כך שכל הסעודה על שמונה עשרה מנותיה שיקפה את מסורת האכילה שהייתה נהוגה בזמן שבית המקדש היה קיים. המאפים היו כדוגמת המנחות, הקינוחים כפי שהיה מקובל – עשישות. בלא תבלינים וירקות שלא היו מצויים אז בארץ ישראל. בתוך הסעודה שולבו הרצאות של שנים עשר רבנים וחוקרים.

האם מותר לסמוך על מסורת של עדה אחרת

הנושא שעליו דיברתי בסעודה הוא סמכות מסורת עדה אחת לשאר העדות, או: האם רשאים בני עדה שלא נהגו לאכול מין מסוים לאכול אותו על סמך מסורת של בני עדה אחרת? הדוגמה הידועה היא חגב. כלומר, האם יוצאי אשכנז, המזרח ורוב ארצות צפון אפריקה, שלא נהגו לאכול בהן חגבים, רשאים לאוכלם על סמך מסורת עולי תימן ומרוקו?

למעשה, כאשר ישנה מסורת ברורה לעדה אחת על עוף או חגב מסוים שהוא טהור, יכולות שאר העדות לסמוך על המסורת שלה. ובתנאי שמסורת אותה עדה ידועה כאמינה, והטעם שרק אצלם נהגו לאוכלו מפני שרק במקומם מין זה היה מצוי בכל השנים.

אבל אם לבני העדות שלא נהגו לאכול את אותו המין הייתה סיבה לאוסרו, כגון שסימניו מעוררים ספק, או שסברו שבני אותה עדה שנהגו לאוכלו לא היו מדקדקים מספיק בהעברת המסורות, או מפני שאותו מין דומה מדי למינים טמאים ואם יאכלו אותו יש חשש שיטעו ויאכלו גם מינים טמאים, עליהם להמשיך במנהגם שלא לאוכלו (ש"ך פב, יא, על פי רא"ש ורשב"א). אומנם בני אותה עדה שנהגו לאוכלו, כל זמן שנהגו כך בהסכמת רבניהם, רשאים להמשיך במנהגם (פניני הלכה כשרות יז, ו).

ואף שנראה לכאורה מהשולחן ערוך (יו"ד פב, ה) שיש בזה מחלוקת. לרשב"א אסור לבני עדה אחת לסמוך על מסורת בני עדה אחרת, ולרא"ש מותר. אולם המחלוקת לפי דעת השולחן ערוך היא רק כאשר בשני המקומות היה המין מצוי, לבני מקום אחד הייתה מסורת ואכלוהו ולבני מקום שני לא הייתה מסורת ולכן נהגו שלא לאוכלו. אבל כאשר אותו מין לא היה מצוי כלל במקומם, אין להם מסורת שלא לאוכלו ולכל הדעות הם יכולים לסמוך על בני העדה שאותו מין היה מצוי אצלם ויש להם מסורת לאוכלו (וראו ש"ך פב, יא).

לפיכך, מותר לבני כל העדות לאכול מין חגב טהור על סמך המסורת של עולי תימן ומרוקו. כדי לקיים את ההלכה התכוונתי לאכול את החגב, שהוא מין השרץ הטהור. אלא שלבושתנו הרבנות לא אישרה להם להביאו בסעודה, ורק לאחר הסעודה היה אפשר להביאו. ואז כשהובא, נרתעתי, כי לפי הרגלי האכילה שלנו החגב יוצר תחושת גועל. וכבר לא ידעתי אם ראוי לברך עליו. לפיכך בירכתי "שהכול" על מים, והתחזקתי יחד עם חברי הרב אהרן בדיחי לאוכלו, כדי לכבד את רבני תימן ומרוקו, שהעידו עליו שהוא כשר. בפועל טעמו היה סביר.

סעודת המסורת | צילום: שחר כהן | באדיבות פרופ זהר עמר
סעודת המסורת | צילום: שחר כהן | באדיבות פרופ' ר' זהר עמר

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן