רביבים

חופש הלימוד התורני

לפני כחודשיים כתבתי מאמר תמיכה ברב דוב ליאור שליט"א והרב יעקב יוסף שליט"א, שהוזמנו לחקירה בעקבות מתן הסכמה לספר 'תורת המלך', ומשלא באו לחקירה עצרום בכוח. כתבתי ששלוש סיבות טובות ישנן לסירובם לבא לחקירה:
א' סיבת החקירה – רדיפה. שכן לא היה על מה לחקור, כל דברי הספר והסכמותיו כתובים ומונחים לפני כל מי שרוצה לחקור, הסיבה היחידה שנותרה לחקירה – רצון להשפיל ולאיים על רבנים.
ב' – הפליה. אישים מהשמאל מתבטאים בחריפות רבה יותר כנגד המתנחלים, אולם רק אישים מהימין מוזמנים לחקירה. רק למענם הוקמה יחידה מיוחדת. אסור לשתף פעולה עם מציאות שכזו.
ג' – מגמת החקירה כדי להבהיר שהחוק החילוני מעל התורה. זה היה הנימוק המרכזי למעצרם של הרבנים, כפי שאמרו נציגי הפרקליטות והפוליטיקאים החילוניים שתומכים בהם. ומשכך היו הרבנים וכל נאמני התורה מוכרחים להבהיר שצו התורה מעל החוק.

עוד הוספתי שאף שרוממות החוק בגרונם של האישים החילוניים שתקפו את הרבנים, בעצם לא החוק באשר הוא יקר להם, אלא רק מפני שהחוק במצב הנוכחי מבטא את השקפת עולמם הם לוחמים למענו. אבל חוק שמנוגד להשקפת עולמם כבר אינו "קדוש" כל כך בעיניהם. ראו מה נעשה בכל החוקים הקשורים לשבת או הפלות. ומי הביא עלינו את הסכמי אוסלו הארורים, אם לא מפרי חוק ביודעין ובזדון? כלומר טענתם היא שמערכת הערכים שלהם עדיפה על תורתנו הקדושה, ועל כן צריכות כל מערכות השלטון להראות לנו את נחת זרוען, עד שניכנע למערכת הערכים שלהם.

כלומר הוויכוח הוא בעצם מדיני ומוסרי, כיצד צריך להתמודד עם האיום הערבי, כאשר הערבים נוקטים בדרכי טרור תוך שימוש באוכלוסיה אזרחית כמגן חי. ספר "תורת המלך" הוא חלק מהדיון החשוב הזה. הוספתי: "אינני יודע אם אני מסכים עם מסקנותיו, כי אין בו מסקנות. הוא לא ספר הלכה, אלא ספר עיוני בסגנון למדני". אלא שבמקום להתווכח באופן מכובד עם סברות תורניות שהועלו שם, השמאל משתמש בפרקליטות ובתקשורת כדי להעליל עלילת דם על הרבנים שהם מעודדים רצח ערבים.

הטענה נגדי

בתגובה כתב לי תלמיד חכם: "אין כוונתי לחלוק על מכלול הדברים, אלא להתייחס לפסקה מהותית אחת בדבריך, שחורגת משאלת מעצרו של הרב ליאור, ועוסקת בספר "תורת המלך" גופו. כתבת כך: "ברור שמה שהתשקורת השלטת מייחסת לו הוא שקר גמור. הוא לא קרא לרצח עם או להריגת ‏ערבים חפים מפשע. המוטיבציה שעומדת בבסיסו היא לברר את השאלה התורנית-מוסרית ביחס ‏לפגיעה בסביבה אזרחית שמשמשת מחסה למחבלים בזמן מלחמה.

אכן בחלק גדול מן הספר הוא עוסק בשאלה הזו, של פגיעה באזרחים אגב לחימה במחבלים, ובעניין זה ודאי שדברי המחברים נכונים. אבל יש בספר גם חלק נוסף, המצדיק פגיעה מכוונת באזרחים גרידא של עם שלוחם נגדנו, גם כאשר הם אינם משמשים מחסה למחבלים, וגם אין עליהם כל אשמה אישית (כגון של עידוד למחבלים וכדומה), כדוגמת ילדים קטנים… (הוא הזכיר כמה ציטוטים שכך משמע מהם). אני מעריך שהרב רחוק מהעמדות הללו שמופיעות בספר. מכיוון שכך, איני רואה צורך להיכנס לדיון הלכתי בעניין זה, ולהראות שהמקורות המובאים בהקשר זה הם לענ"ד מופרכים ומתפרשים על ידי המחברים באופן לא נכון.

ההתרשמות שלי היא, שהרבנים שנותנים לגיטימיות לספר, ואפילו הרבנים שנתנו הסכמות לספר, מתמקדים רק בחלק הראשון, שבאמת יש בו צדק רב. אבל איני מבין איך מתעלמים מן החלקים הללו, שהם חמורים מאד.

אני חושב, שהמחאה של הרבנים על התנהלות המשטרה, תישמע ותתקבל באופן הרבה יותר נכון, אם היא תכלול גם מחאה על החלקים הללו בספר".

תשובה – כשיש עלילה אסור להתעסק בחסרונות

טענותיך דומות בעיני לטענותיו של רבי זכריה בן אבקולס, שבגלל דקדוקים שונים, מנע את האפשרות לטפל בתסבוכת שעמדה להיווצר עם רומא. יש להבחין בין שאלות גדולות כלליות לשאלות קטנות פרטיות.

השאלה הגדולה שנידונה בציבוריות הישראלית היא, האם הספר והרבנים מעודדים רצח עם או רצח ערבים כפשוטו, בלא הקשר של התגוננות או עת מלחמה. כך מוזכר בכל כלי התקשורת יומם ולילה. זו הסיבה שגם אנשים הגונים בשמאל משוכנעים שצריך להעמיד את הרבנים למשפט.

זו השאלה היחידה שעומדת עתה בפני "המושבעים" – במקרה שלנו הציבור. ורק על השאלה הזו צריכים כעת להשיב. והתשובה ברורה, המוטיבציה לכתיבת הספר היא איך להתמודד עם אויב שמסתתר מאחרי אוכלוסיה תומכת, ובשום פנים אין בו מוטיבציה להרוג גוים או לרצוח עם. צריך להכיר את המציאות: בשעה שמלבים "עלילת דם" העיסוק בחסרונות שיש בספר או בדברי הרבנים מסוכן מאוד, מפני שהמערכת המשפטית והשלטונית מתחשבת בציבור, וכאשר הם שומעים שאפילו הציבור הדתי "מודה במקצת", את ההמשך הם כבר לא צריכים לשמוע. מבחינתם, זה שאפילו רבנים מודים שיש אמת מסוימת בטענות, מוכיח שהטענות צודקות. וממילא איך לטפל ברבנים הסוררים הם יודעים טוב יותר. לכן כל מי שרוצה להגן על כבוד התורה, הדתיים, וחופש הלימוד, צריך להימנע בעת שמושמעת "עלילת דם" מלעסוק בביקורת. הוא יכול לעסוק בזה שבוע לפני או חודש אחרי, בלי שום קשר לרדיפה שרודפים עכשיו את הרבנים.

זה מזכיר את המקרה של הפרופ' הטיפש או הנבל מבר אילן, שהסכים אמנם שהיהודים לא השתמשו בפועל בדם של נוצרים לאפיית מצות, אבל הוא יכול להבין את האנטישמיים שהעלילו עליהם כך, כי הוא מצא בכמה תשובות שדנים בשאלה ההלכתית האם מותר להשתמש בדם בהמה כתרופה. כאשר מרחפת בחלל האוויר "עלילת דם", אסור לומר דבר שכזה. בדומה לזה כאשר טענו האנטישמיים, שכל היהודים גנבים, אסור היה להגיב בכנות, שאמנם יש בעיה מסוימת כזו בעם היהודי, אבל אסור לטעון בהכללה שכולם גנבים. אלא צריך לדחות את ה"עלילה" מכל וכל. וכל המסכים למקצת מהעלילה, נעשה שותף בה.

חירות הלימוד

ספר "תורת המלך" אכן לא מסיק מסקנות סופיות, הוא מעלה סברות ביניים, אבל ביודעים נמנע מלהתייחס לכמה שאלות מרכזיות, כמו מידת המחויבות לקיים את חוק המדינה והסכמים בינלאומיים. כלומר הדיון שם הוא תיאורטי למצב שבו אין מדינה ואין צבא ואין אמנות בינלאומיות. וכאשר מכניסים את השיקולים הללו לדיון, המסקנות כמובן עשויות להשתנות מהקצה אל הקצה. אכן לדעתי זהו חסרון גדול בספר, ואף שהמחברים מודים בו, הם לא הדגישו אותו מספיק. וכך יוצא שנאמרות בו סברות ביניים שקשה להולמם לפי המוסר המוסכם כיום, וגם זה חסרון גדול. למרות זאת, הקו המרכזי של הספר תואם במידה רבה את אמנת ז'נווה לעת מלחמה, ואת הנוהג המקובל בארצות המערב.

ולמרות החסרון שבספר, יש ערך עצום לחירות הלימוד והדיון, ואסור לפסול פרסום ספר כזה. שכן בכל בירור אמיתי מעלים לעיתים דעות מופרכות. לעיתים מתוך טעות ולעיתים מתוך עמדה מוקצנת או רצון לברר דבר עד הסוף. ויש בזה תועלת מרובה, כי רק באופן זה ניתן לברר היטב את הסוגיה על כל צדדיה. אם יהיה מותר להעלות סברות רק לכיוון אחד ולא לכיוון אחר, לעולם לא נוכל להגיע למסקנה תורנית מאוזנת. לכל היותר נוכל לצרף מקורות לעמדה החילונית הרווחת במערב, כמו שבדרך כלל קורה. לכן חשוב כל כך להגן על חופש הלימוד התורני.

מבוכת האקדמיה במערב

כדרך אגב יש לציין, שהעולם האקדמי המערבי נמצא במבוכה רבה בסוגיות אלו, מפני שעקרונותיו המוסריים לא מאפשרים לו לדון בהכללה על 'המוסלמים', על אופיים ומגמותיהם, ועל אוכלוסיה שמעודדת טרור, וכך הוא מתקשה למצוא דרכים יעילות להתמודד עם הטרור המוסלמי, שמסתבר שילך ויגבר. רק לאחר שיוסרו המגבלות על הדיון הנדרש, יוכלו למצוא את הנוסחה הנכונה להתמודדות יעילה עם הטרור האסלאמי.

אופיו של הציבור הדתי

אם נדבר בגילוי לב, הציבור הדתי ובכללם המתנחלים אינו לוחמני כפי שהתקשורת השמאלית מנסה לציירו. בסך הכל יחסית לציבור הישראלי הוא רגיל לנהוג באדיבות ורחמנות כלפי הערבים. בהיותו על מדים אין בו תשוקה להרוג באויב, אם צריך להילחם נלחמים, אבל בבחינת "מה חובתי ואעשנה", עם הרבה פחות חשק להרוג מהמקובל בקרב חיילים. הניגונים החסידיים והפיוטים השונים אינם מטפחים את האכזריות הנדרשת לאופי החיילי הקלאסי. הריסון והאיפוק שבדת אינם מאפשרים פיתוח אופי חיילי, לוחמני ואכזרי. כל מי שמתבונן בהתנהגות החיילים הדתיים, בני ההתנחלויות, נוכח בזה. כמובן שיש יוצאים מהכלל, אבל בסך הכל, עדיף לערבי להתקל בחייל דתי במחסום. הציור שמציירים בתקשורת, כאילו המתנחלים חפצים להרוג ולהתנכל לערבים רחוק מאוד מהאמת.

אכן כן. יש לציבור הדתי-הימני עמדה ברורה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, וגם הכרה ריאלית של המציאות, שכל זמן שהערבים אינם מכירים בכך, בלית ברירה נאלץ להילחם בהם, ושום פשרה לא תועיל.

התועלת

אמנם יתכן שבדיעבד צומחת תועלת מסוימת מכך שהשמאל מתאמץ לתאר את המתנחלים כאכזרים. הוא מחזק בכך את ההרתעה כלפי האויב.

חיזוק הפריפריה

הערה קצרה: מחלוקת הארץ לשבטים ניתן ללמוד על המגמה העקרונית לחזק וליישב את כל חבלי הארץ בשווה, שכן כל שבט היה עוסק בחיזוק נחלתו, ויוצר לעצמו עיר בירה מחוזית. נקווה שעליית מחירי הדירות במרכז תשמש מנוף לחיזוק ההתיישבות בכל חבלי הארץ.

הצטרפו לקבלת רביבים

הרשמה לניוזלטר שלנו

עוד ברביבים

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן