הנסיגה מסיני, יחד עם הגירוש, היא שהביאה את גל הפיגועים האחרון והוכיחה כי להסכם השלום עם מצרים אין שום יתרון * ניתוח נוסף לתיקון פריצת דיסק מנע ממני לכתוב לאחרונה * הייסורים כלקח להתחזקות רוחנית ולהעמקת ההכרה שהכל בידי שמים
סיבת ההעדרות
לפני כחודשיים וחצי סיפרתי לכם כאן מדוע נעדרתי מכתיבת הטור למשך שבועיים. היה זה בעקבות ניתוח לתיקון פריצת דיסק. בתחילה נסיתי טיפולים שונים, אבל כשהכאבים נמשכו, קיבלתי את עצת רופאי לעבור ניתוח. אמנם היו ספקות, אבל חשבתי לעצמי, אחר שניסתי דרך אלטרנטיבית, התייעצתי עם רופאים אמינים וטובים, השיקול הרציונאלי מורה שצריך לעבור את הניתוח ולחזור ולעבודה. אגב, כך נהגתי להציע תמיד למתייעצים איתי, לבחור רופא טוב ולסמוך עליו, שאמרו חז"ל (ברכות ס, א), נתן הקב"ה רשות לרופאים לרפא. אחרי הניתוח הייתי שמח, הכאבים חלפו, אמנם היה עוד צריך להתאושש מהניתוח עצמו, אבל ההתאוששות היתה מהירה וטובה. חשבתי, הנה נהגתי כהלכה, שקלתי באופן רציונאלי את הצדדים השונים, קיבלתי החלטה הגיונית, הלכתי לניתוח והצלחתי, ועתה אוכל לשוב לעבודת הקודש במרץ. אף חשבתי שהסקתי את מה שצריך מבחינה רוחנית, כאבי גב משמעותם צורך בגיבוי נוסף וכו'. גם הכתיבה במשך חודש ימים עלתה יפה. והנה שוב חזרו הכאבים בהדרגה, עד שפתאום גברו נורא ונעשו חזקים יותר מהכאבים הקודמים. גם תרופות חזקות לא הועילו. כמעט ולא יכולתי לשבת וללכת. ועם הכאבים היאוש והדיכאון.
לא היה נעים לחזור לרופא ולספר על המצב, לצער אותו בצערי, אבל לא היתה ברירה. שוב עשו צילום MRI, והתברר שהדיסק פרץ שוב באופן חריף יותר. כעשרה אחוז מעוברי הניתוח הרגיל מפתחים תוך כשנה פריצה חדשה, אצלי זה קרה כעבור חודשיים. בכל אופן, ההוראה הרפואית במקרה כזה לחזור ולבצע ניתוח נוסף גדול יותר, להוצאת הדיסק והכנסת שתל וקיבוע החוליות, כולל אשפוז של שלושה עד ארבעה ימים. וכך נעדרתי לעוד שבועיים.
קוראי הוותיקים
יתכן שלקוראים החדשים הסיפור האישי נשמע מוזר, מדוע שיכתוב על חייו האישיים. אולם אני עושה זאת למען קוראי הוותיקים. אינני זוכה להכיר ולפגוש אותם, רק מעת לעת אני פוגש אנשים זרים שחשים עימי קרבה, ובלב פתוח הם מספרים לי על עצמם, ומתברר שאנו מחוברים מאוד, והם יודעים עלי את הכל כמעט. יחד הזלנו דמעות על חורבן היישובים, על גירוש המתנחלים ועל קרבנות המלחמה והטרור, יחד שמחנו בבניין ארצנו. בדמע ושחוק עסקנו בתיאור שמחת החתונות, הלידות, קשיי השידוכים וצער הרווקים. יחד זכרנו את מעשיהם של הרבנים גדולי הדורות שמסרו עצמם למען עם ישראל בגלות, ואת מעשיהם של החלוצים והלוחמים, הבונים והבונות, בתחיית האומה בדורות האחרונים. יחד ביטאנו הערכה לצה"ל ולחיילים העומדים על משמר העם והארץ, ועם זאת העמדנו עקרונות וגבולות ברורים, כדי לשמור על קדושת צבאנו כצבא ישראל. יחד עסקנו בשאלות החינוך ובהתמודדות הקשה והמורכבת של חיבור שמים וארץ, תורה ומדע, אידיאליסטיות ושיקולי פרנסה. יחד עסקנו בתורה ובהלכה, באמונה ומדרש, תוך מבט אל חיינו כאן ועכשיו. את הכל עברנו יחד, וגם כשלא הסכימו, המשיכו לכבד ואולי גם לאהוב, והמתינו לקרוא את התגובות השונות. כך, במשך קרוב לתשע שנים זכיתי שלא להעדר מכתיבת 'רביבים' אפילו שבוע אחד, ועתה לאחר שנעדרתי אני חש צורך לשתף את קוראי הוותיקים בסיבת הדבר.
בכל מידה שהוא מודד לך הוי מודה לו מאוד
במשך שנים למדתי ולימדתי שהכל בידי שמים והכל לטובה, ו"רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום", מן הסתם אמרתי את הדברים כראוי, אבל כעת אני יכול לומר שאני מבין אותם יותר. אדם יכול לקבל החלטות טובות, ועדיין הכל בידי שמים, ועלינו להיות פתוחים לקבל את הנהגתו, גם בצער. וכפי שאמרו חכמים במשנה (ברכות ט, ה): "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, שנאמר: ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך וגו'… בכל מאדך – בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו מאוד מאוד". להתחזק בידיעה שאבינו מלכנו אוהב אותנו ומרחם עלינו ודואג להטיב לנו טובות שאיננו יכולים לשער, ועלינו להיות פתוחים לכך, כדי להתרומם לגבהי מרומים.
דרכי ההנהגה האלוקית
במבט ראשון היתה נראית ארץ מצרים טובה ומשובחת מארץ ישראל, שבה הנילוס זרם, ומתוכו יכלו להשקות את כל השדות, ואילו בארץ ישראל לא ניתן היה למשוך תעלות מים לכל מקום. אבל בארץ ישראל ההנהגה האלוקית בולטת, ואם שמוע נשמע בקולו, יתן מטר ארצנו בעיתו יורה ומלקוש, ואדם הולך לישון על מיטתו והגשמים משקים את שדותיו בלא טורח ועמל. אמנם נכון, כאשר איננו שומעים, הגשמים נעצרים, והיסורים גוברים. וזו בדיוק מעלתה של ארץ ישראל שהיא מעולה פי שבע מארץ מצרים, שעיני ה' והשגחתו אליה מראשית השנה ועד אחרית השנה, וגם היסורים שבה באים ישר מן השמים לזכך ולתקן.
דווקא בחודש האחרון זכיתי לשתי בשורות טובות שהיו צריכות לגרום לי שמחה גדולה. האחת, קשורה בהרחבת הלומדים ב'פניני הלכה' במוסדות החינוך, והשנייה בחיזוק משמעותי של הישיבה. אבל השמחה לא חלחלה ללב, הכאבים עצרו הכל. ואע"פ כן, ניצלתי את שהותי בבית החולים להגהות נוספות על 'פניני הלכה' והשמטת ההערות שאינן מתאימות לתלמידי בתי הספר. מי יודע, אולי כך צריך לקבל את הבשורות הטובות. לפחות אני. וכמה שמחתי להיווכח שהאחיות שמחות לקבל ממני תשורת תודה – ספר למזכרת.
מודים אנחנו לך
וחשבתי על כל המתייסרים בבתי החולים, ואם ח"ו אצטרך לעבור עוד ניתוח, איך אוכל לעמוד בזה. והנה יש חולים באמת, שמתמודדים עם מחלות מסוכנות, עוברים ניתוחים קשים ורבים ואשפוזים ממושכים. לא יאומן עם איזה יסורים אדם מסוגל להתמודד. וישנם עוד מיני יסורים שונים: אבלות, שכול, גירושים, פיטורים, בגידה ואובדן כבוד, וכל האסונות האיומים שפקדו את עמנו, בשואה וכל שאר המאורעות. וצריך להאמין שהכל לטובה. וגם כאשר כואב מאוד, עדיין צריך להתאמץ לעמוד בתפילה שלוש פעמים ביום, ויחד עם התפילה על הישועה הפרטית והציבורית, להשתחוות ולומר "מודים אנחנו לך ה' אלוקינו, על חיינו המסורים בידיך".
וכל כך קשה לשמוח בעת שאדם מוטל בשפלות בבית חולים. וכמה שהרופאים והאחיות ובני המשפחה משתדלים בכל מאודם לרפא, להקל, לרחם ולעודד, המצב מדכא. ואשרינו שאנו צריכים להתאמץ לעמוד בתפילה, כדי להשתחוות ולהודות, וזאת ההשתחוויה מזקיפה שוב את הקומה ומרוממת ונוטעת אידיאלים ותקווה.
גאולה
מי יודע, אולי אם היינו זוכים להעריך באמת את כל הטוב שבחיינו, היינו זוכים להיגאל מייסורינו. שכן אחר שאדם מתייסר, הוא זוכה להבין מה חשוב באמת, ויודע לשמוח בדברים שעד כה היו נראים בעיניו שגרתיים ומשעממים. הנה חוזרים הביתה מבית חולים, הנסיעה קשה ומייסרת, אבל מרחוק הישוב ניצב כפי שהיה בראש ההר הגדול, והנה הבתים שהולכים ונבנים מקבלים צורה ומתייפים, והעצים שרק לפני שנים מעטות נשתלו מוריקים, והילדים צוהלים בשקט, ועל כל מראה ומראה דמעות חשאיות מציפות את העיניים, ועוד אי אפשר לשמוח. הכאבים והבחילות מפריעים, אבל צומחת תקווה והקלה. ופתאום לקרוא פסוק הוא דבר נפלא, וכמה טוב לחזור לבית הכנסת להתפלל במניין, וכל ברכה מרגשת כל כך, וצריך לעצום את העיניים כי לא נעים שהקהל יראה. ולמרות הקושי לטפס על שתי המדרגות שלמרגלות ארון הקודש, לאחוז בסטנדר ולהמתין כמה שניות שהסחרחורת תיפסק, ולומר דברי תורה, וללחוץ את ידי האנשים האוהבים בברכת 'שבת שלום'.
הגירוש וההפקרות
מענייני הפרט אל ענייני הכלל. שוב מתברר שההתנתקות לא היתה רק פשע נגד בני עמנו שליחי הציבור מפריחי שממות מולדתנו אלא גם איוולת בטחונית ממדרגה ראשונה. כדי לנסות לפתור בעיה קטנה יצרו מדינת טרור.
גם ההסכם עם מצרים מתברר כאיוולת. אין לנו שלום אמיתי עם מצרים, זאת הפסקת אש, שאין בה שום יתרון על הפסקת האש שיש לנו עם סוריה. בתוך כך זכו המצרים לעזרה אמריקאית נדיבה, בזכותה הם לא מפסיקים לצייד את צבאם בכמויות אדירות של נשק, כאשר אנחנו האויב הפוטנציאלי שלו. את המלחמה נגדנו בפועל הם המשיכו בתעמולה בינלאומית ארסית, שגרמה לנו להקים את הרשות הפלשתינאית, שמטבעה מתפתחת למדינת טרור.
מה היה רע לנו אילו נשארנו בסיני, עם כל השטחים העצומים, היישובים, שדות התעופה והנפט, המרחבים הביטחוניים ושאר כל המחצבים, שכולם בגבולות הארץ (בראשית טו, יח). הנה עכשיו סיני נעשה מקום קינון לרשתות המחבלים העולמיות של המוסלמים.
במקום לחלום על שלום חם ופתוח, עדיף לעסוק במשא ומתן מקומי וחשאי, בלא יומרות גבוהות, ועם השגים הרבה יותר משמעותיים לחיי היום יום שלנו. בדרך זו, צעד אחר צעד, תוך זהירות ומתן כבוד לאויבינו, ניתן לרקום יחסים יציבים ומועילים בין המדינות.
ההנהגה האלוקית
אסור לסמוך על הנס, אבל אי אפשר להתעלם מהעזרה וההכוונה המלווים אותנו בבניין הארץ, מימיהם של העולים הראשונים לפני מאתיים שנה ועד ימינו. למרות כל הטעויות שעשינו, המציאות מתגלגלת באופן כזה שמכריח אותנו להמשיך בתהליך קיבוץ הגלויות ובניין הארץ והבנת תפקידנו. לא רצינו לעלות לארץ בעקבות קריאת הגר"א ושאר הרבנים, והצרות גברו עד שלא נותרה ברירה וברחנו לארץ ישראל.
רבים מאיתנו טעו, וחשבו שעל ידי הבריחה מסיני, מהר הבית, מעזה, יזכו ליותר שקט. אבל כל הבריחות הללו אינם אלא בריחה מהזהות היהודית של מדינתנו. והמציאות מתגלגלת עלינו ללמדנו שרק אם נדבק בייעודנו נזכה לברכה. נקווה שהלימוד יהיה בחסד וברחמים.
סגירת הגבול הדרומי
מזמן היתה מדינת ישראל צריכה לסגור את גבולה הדרומי עם מצרים ולמנוע את ההסתננות של עשרות אלפי פליטים שמאיימים על אופיה היהודי ורווחתם של עובדי הצווארון הכחול, ותוך כך לרסן את הפשע שגואה בקרב הבדואים בדרום. אבל הממשלה התרשלה, כעת לאחר הפיגוע הקשה והחצוף, יש לקוות שהממשלה תמלא את חובתה ותשליט סדר בגבולנו הדרומי, וכך בלא משים גם תמלא את תפקידה לשמור על זהותה היהודית של המדינה. נקווה שלא יצטרכו את פיגועים כדי למלא את תפקידם.
