גדולי התנאים והאמוראים התפרנסו ממלאכתם, ועשו תורתם קבע ומלאכתם עראי • שתיהן התקיימו בידם • יש הכרח לפרנס את הלומדים על מנת לשמש כרבנים ומורים, שאם לא כן לא יהיו רבנים ומורים בישראל • כאשר הלומד אינו מקבל צדקה, אין חילול השם בכך שהוא לומד כל היום ולא עובד • מעלתו של תלמיד חכם שמתפרנס מעבודתו גדולה ממעלתו של תלמיד חכם שאחרים מפרנסים אותו
האם נכון לעודד אנשים להיות אברכים
שאלה: שמעתי רב שאמר בדרשה שכל מי שיכול להיות אברך, להסתפק במלגה ובעבודה של אשתו, ולהקדיש את חייו לתורה, כך ראוי שיעשה. לטענתו מצוות תלמוד תורה מחייבת ללמוד כל הזמן, ורק מי שאין לו ברירה והוא מוכרח לעבוד לפרנסתו רשאי להתבטל, אבל מי שיכול להתפרנס ממלגה – עליו להקדיש את חייו לתורה. עוד הוסיף שבכך הוא תורם לעם ישראל יותר מכל דבר אחר.
וכן הוסיף הרב שעדיף שילמד כמה שיותר שנים בכולל, ורק בלית ברירה יסכים לצאת מבית המדרש כדי לשמש כמורה, אבל כל עוד משפחתו יכולה להתקיים מעבודת אשתו ומהמלגה, עדיף שיישאר ללמוד בכולל. התפלאתי מאוד על דבריו, ושאלתי אותו, איך ייתכן לעודד אנשים להתפרנס ממלגות וקצבאות וצדקות?! ומלבד זאת, אם כך ינהגו כל ישראל, עם ישראל יהיה עני, וכיצד יוכל להיות אור לגויים?! אך הוא ענה שאני מדבר כמו עם הארץ. האם דבריו נכונים לפי התורה?
דברי הרמב"ם
תשובה: כתב הרמב"ם: "כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות" (הלכות תלמוד תורה ג, י).
וכן נהגו גדולי התנאים והאמוראים, שהתפרנסו ממלאכתם, ועשו תורתם קבע ומלאכתם עראי, ושתיהן התקיימו בידם (ברכות לה, ב). אומנם החכמים שהתמנו למנהיגים הפסיקו לעסוק במלאכתם והיו צריכים להיות עשירים. ואם לא היו עשירים מחמת עצמם, הציבור היה מעשיר אותם, כדי שיהיו מכובדים ודבריהם יישמעו (קידושין ע, א). ואולם גם הם עצמם, כל זמן שלא התמנו למנהיגים, אף שהיו תלמידי חכמים גדולים ועצומים, עסקו במלאכתם. וכדרך שאמרו על שמעון בן שטח, שלפני שהתמנה להיות נשיא היה עוסק בפשתן (ירושלמי בבא מציעא ב, ה).
הכורח לפרנס את הלומדים על מנת ללמדם
אף שדברי הרמב"ם מבוססים, למעשה מאז תקופת הראשונים, רוב הפוסקים סוברים שהואיל והדורות התמעטו, ותוכן הלימוד התרבה מאוד, יש הכרח לפרנס את הלומדים על מנת לשמש כרבנים ומורים, שאם לא כן לא יהיו רבנים ומורים בישראל. וכן כתבו התשב"ץ (ח"א קמב-קמח) ורבי יוסף קארו (כסף משנה על הרמב"ם שם), והמהרש"ל והש"ך (יורה דעה רמו, כ), ורבי חיים בן עטר (ראשון לציון רמו, כא), ועוד רבים.
ואולם כל זה אמרו לגבי הלומד על מנת ללמד, אבל באשר למי שאינו מתכוון להתמסר לתפקידי הוראה ורבנות, גם הם מסכימים לרמב"ם שאם יתפרנס מהצדקה יעשה את התורה קרדום לחפור בו ויחלל בכך את השם.
גדול הנהנה מיגיע כפיו
כאשר הלומד אינו מקבל צדקה, אין חילול השם בכך שהוא לומד כל היום ולא עובד, כגון שהוא מתפרנס מירושה שקיבל, או שהוא מקבל מלגה באופן מכובד ולא כצדקה, למשל שיש תורמים שמיוזמתם מעוניינים שילמד תורה, ואין צורך שראשי הכולל יבקשו נדבות בעבור אברכי הכולל.
ואולם מעלתו נמוכה ממעלת מי שעוסק בעבודתו וקובע עיתים לתורה. וכפי שאמרו חכמים: "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמיים" (ברכות ח, א), מפני שלגבי הנהנה מיגיעו נאמר: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" (תהילים קכח, ב), דרשו חכמים: "אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא". ואילו לגבי ירא שמיים נאמר: "אשרי איש ירא את ה'" (תהילים קיב, א), אשרי בעולם הזה, ולא נאמר טוב לך לעולם הבא. וכך כתב הרמב"ם: "מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא" (תלמוד תורה ג, יא). והעתיקו את דבריו להלכה הטור והרמ"א (יורה דעה רמו, כא).
כלומר, מעלתו של תלמיד חכם שמתפרנס מעבודתו גדולה ממעלתו של תלמיד חכם שאחרים מפרנסים אותו, אף שזה שמתפרנס מעבודתו לומד פחות שעות ביום (מהרש"א ופני יהושע ברכות ח, א; תשב"ץ א קמח, ועוד רבים). ובמרכבת המשנה (אבות א, י) לרבי יוסף אלאשקר ממגורשי ספרד, אף כתב: "גדול הוא הקורא שעה אחת ונהנה מיגיעו, יותר ממי שקורא היום כולו ואינו עושה שום מלאכה כדי לקיים את התורה. והטעם בזה כמו שאמרנו, שצריך שייתן חלק לגוף וחלק לנפש".
עוד במעלת הנהנה מיגיע כפיו
בתנא דבי אליהו (זוטא יח) מובאים דברי הגמרא (ברכות ח, א), בתוספת הרחבה: "אמר רבי יוחנן: מעיד אני עליי שמיים וארץ, שכל תלמיד חכם שקורא ושונה לשם שמיים ונהנה מיגיעו, עליו הכתוב אומר: אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא, ואומר מה יפית ומה נעמת, ולא עוד אלא שאשתו ובניו יראים ממנו, ואומות העולם יראים ממנו, ומלאכי השרת שואלין בשלומו, והקב"ה אוהבו אהבה גמורה, שנאמר: 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך' (דברים כח, י)".
המתפרנס מעבודתו דבק בה'
המתפרנס מעבודתו נושא באחריות לקיומו ומגלה בכך את צלם אלוקים שבו, כפי שנאמר לאדם הראשון, שייעודו לעובדה ולשומרה, היינו להתפרנס בכוחות עצמו, וכיוון שהוא מבטא בכך את הכישרונות שה' נתן בו, הוא נהנה מיגיע כפיו. בכך הוא דבק במידתו של הקב"ה, שהקב"ה ברא את העולם ולא השלימו, כדי לתת מקום לאדם להיות שותף עימו בקיום העולם. וכיוון שכך, כתב המהר"ל: "כי הנהנה מיגיע כפו אי אפשר שלא יגיע גם כן לאהבת ה'" (נתיב העושר א). לעומת זאת, מי שאינו מפרנס את עצמו, ונעזר באחרים, נעשה תלוי בזולתו, ומחשבתו טרודה אם ייתנו לו וכמה ואיך, וצלם אלוקים שבו נחסר (על פי מהר"ל שם).
כיוצא בזה למדנו שרבי חנינא בן דוסא ואשתו לא רצו לקבל מתנה שלא הגיעה אליהם בזכות עמל כפיהם, ואפילו שהייתה זו רגל של זהב שירדה אליהם מן השמיים, מפני שלמדו בחלומם שמתנה זו פוגמת את מעלתם ומפחיתה משכרם בעולם הבא (תענית כה, א; מהרש"א וחפץ ה' ברכות ח, א).
תלמוד תורה עם דרך ארץ
וכן אמרו חכמים: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון. וכל תורה שאין עימה מלאכה – סופה בטלה וגוררת עוון" (אבות ב, ב). כלומר גם תלמידי חכמים צריכים לשלב תורתם עם דרך ארץ, היינו מלאכה לשם פרנסה. ואם לא יעשו כן, הם עלולים להגיע לידי עוון, מפני שרק היגיעה בתורה ובמלאכה מרחיקה את האדם מן העבירה, כי התורה מתקנת את נשמתו, והמלאכה את גופו, וכך הוא נעשה שלם (מאירי; מהר"י אלאשקר במרכבת המשנה ומהר"ל אבות שם).
הסכנה הנשקפת למי שמתפרנס מצדקות ומלגות
בנוסף לכך, כתבו המפרשים, אדם שלומד תורה ואינו עוסק במלאכה עלול להיות מפונק ולהיגרר אחר התאווה. ועוד, שלעיתים כדי לקבל את מזונותיו, יצטרך להחניף לבעלי שררה וממון ולאהוב מתנות. ועוד, שפעמים יהיה נזקק למזונותיו ויתפתה לשקר ולגנוב ולהמר ולשלוח יד בממונם של אחרים (מאירי, תשב"ץ במגן אבות, ברטנורא שם). וכדברי רבנו יונה: "ולא ינוח ולא ישקוט עד יעבור על כל המצוות האמורות בתורה" (שם).
העוסקים בהוראה וברבנות נחשבים כעושים מלאכה
חשוב לציין שהעוסקים בעבודת הקודש של ההוראה לתלמידים או בתפקידי רבנות, כיוון שהם צריכים להקדיש לכך את רוב שעותיהם, הרי שהם נחשבים כעובדים, והם נחשבים כמשלבים תורה עם דרך ארץ באופן הנעלה ביותר (בהזדמנות אחרת אקווה לבאר יסוד זה בהרחבה).
שורש חטא המרגלים
במידה מסוימת, הסוברים שעדיף לאדם לשבת כל ימיו בכולל חוטאים בחטא המרגלים, שחשבו שחיי המדבר מקודשים ונעלים יותר, מפני שאין עוסקים בהם בענייני המעשה והחומר. כעין זה כתב האדמו"ר הזקן (ליקוטי תורה שלח לח, ב), שלא רצו להיכנס לארץ ישראל, וטענו למה צריך לירד לעולם המעשה, הרי אפשר לקיים את "התורה והמצוות ברוחניות ולא בעשייה גשמית". "אך באמת היו מוטעים, שהעיקר הוא לעשותם בארץ דווקא. כמו שאמרו רז"ל (סוטה יד, א) כמה תפילות התפלל משה ליכנס לארץ ישראל. ושאלו: וכי לאכול מפירותיה היה צריך? אלא לקיים את המצוות התלויים בה". כי קיום המצוות בארץ הוא קידוש השם הגדול ביותר, ולכן מתגלה ממנו אור גדול, יותר מאשר בחיים הרוחניים בלבד.
