שר הביטחון ברק והרמטכ"ל אשכנזי סגרו את מסלול ההסדר בהר ברכה בשם המוסר, הציונות והחוק • התנהגותם המושחתת בפרשת הרפז חושפת את האמת על טיב שיקול דעתם וטוהר כוונתם • כאשר התשתית המוסרית רקובה, לא נותר אלא להיאחז בחוק הפורמלי ובחובת הציות לפקודה • 'תהליך השלום' השחית את בכירי הצבא והפך את הקידום האישי למטרתם העיקרית • לטהר את השחיתות על ידי החזרת הצבא לייעודו – הגנה על העם והארץ, וחיזוק ההכרה בזכותנו על הארץ • כיבוד הורים מאמצים
"האישים הנכבדים"
לפני שלוש שנים החליט שר הביטחון אהוד ברק, בהמלצת הרמטכ"ל גבי אשכנזי, להפסיק את מסגרת ההסדר בישיבת הר ברכה. בכך הפכה הישיבה לישיבה גבוהה ללא מסלול שירות צבאי. הסיבה: הבעת עמדתי התורנית כי חייל שקיבל פקודה לגרש יהודי מביתו שבארץ ישראל צריך לסרב פקודה.
לא כאן המקום לבאר את הצדק שבעמדה זו. בכל אופן, גם מי שחולק על כך וסבור שצריך לקיים פקודה שכזו ואף להעניש את מי שמסרב לה, ראוי שלכל הפחות יכבד עמדה זו שהיא עמדתם של גדולי תורה שהם רבותיי, ואני בסך הכל משתדל להמשיך בדרכם.
כאשר הצמרת הביטחונית מנסה לכפות את עמדתה ולקבוע מה מותר לרב לומר ומה אסור, היא בעצם קובעת שכל האמת והמוסר בידה, ואין לרב חירות לחשוב ולהתבטא. זהו דבר שאינו נסבל כלפי שום אדם, קל וחומר כלפי מי שתפקידו כרב מחייב אותו לבטא עמדה תורנית לפי מיטב הכרתו וללא משוא פנים.
אבל ברק ואשכנזי הציגו את עצמם כנושאי דגל המוסר, הציונות והחוק, ובשם כך החליטו לשלול את מסלול ההסדר מישיבת הר ברכה. בעקבות פרסום דו"ח מבקר המדינה ב'פרשת הרפז' מתברר שאותה צמרת ביטחונית נהגה בעצמה בשחיתות שלא היתה כדוגמתה, וממילא מתברר מה היה טיב שיקול דעתם וטוהר כוונתם בדברם גבוהה נגדנו. 'פרשת הרפז' התרחשה בחודשים שלאחר הוצאת הישיבה מההסדר.
תשתית מוסרית רקובה
כאשר התשתית המוסרית רקובה לא נותר אלא להיאחז בחוק הפורמלי, בצורך לקיים פקודות. לכן לא פלא שדווקא אנשים מושחתים אישית, שמוכנים לסכן את הביטחון הלאומי כדי לקדם את האינטרסים הפרטיים שלהם תוך שימוש בכל דרכי השקר, הזיוף, המרמה וההסתה – התאמצו כל כך להטיף מוסר על החובה לשמור על החוק והפקודות. מבחינתם זהו הקש המוסרי שבו הם נאחזים כדי לתת איזשהו ערך לתפקיד שלהם. הנה עוזרו של הרמטכ"ל, אל"מ ארז וינר, טען להגנתו שכל הדברים הגובלים בפלילים שבהם הוא נחשד נעשו על פי פקודה, ולכן אין בו אשם. אמנם מבקר המדינה לא השתכנע מהטיעון המוזר הזה, אלא המליץ ליועץ המשפטי לפתוח בחקירה פלילית נרחבת נגד כל המעורבים.
הפקודות אינן יכולות לטהר את שרץ השחיתות, כמו שאינן יכולות לטהר פעולת גירוש יהודים מארצם, כאשר הסיבה היחידה לכך היא שהם יהודים. קל וחומר כאשר פקודה זו הוטלה על חיילים שהתגייסו כדי להגן על עמם וארצם ולא כדי ללחום בבני עמם, ואף פקודות הצבא העקרוניות אינן מתירות להשתמש בחיילים נגד אזרחי המדינה. אילו היה לנו כאן בית משפט נורמלי, הוא היה מגן על החיילים מפני פקודות בלתי מוסריות שכאלה, וגם על האזרחים מפני אפליה על רקע לאומיותם היהודית.
מי שמערכת ערכיו חלולה אינו יכול להבחין בין סירוב פקודה ללחום באויב, שפוגע בתשתית קיומו של הצבא, לסירוב פקודה לגרש את בני עמו, שמבטא רמה מצפונית נעלה, שכן מדובר על סירוב לפקודה שאינה צריכה להיות מוטלת על חייל במדינה דמוקרטית מוסרית.
שורשיה של השחיתות
השחיתות הזו לא התחילה באישים הללו – עובדה היא שכל המטכ"ל כמעט היה מעורב במישרין או בעקיפין בכל מסכת הרמייה וההתנכלויות ההדדיות. השחיתות החלה בכרסום בהכרה המוסרית בזכותו של העם היהודי על ארצו, ובחובתו של הצבא להגן על בני עמו וארצו ולהכות ולנצח את הקמים עליו.
כאשר מטרתם המעודכנת של ראשי הצבא אינה ללחום באויבים, אלא לקדם תהליך מדיני עם אנשי דמים ומרמה, טרוריסטים בקנה מידה עולמי כערפאת וחבר מרעיו – אזי כל מושגי הטוב והרע מתערבבים, ואת מקום המוסר והצדק תופסים ערכי הציות העיוור לפקודות. במקום לנצח את האויב, המטרה כעת היא למצוא חן בעיני התקשורת והמנהיגות הפוליטית בעולם. דברי שבח ממנהיגי המערב חשובים יותר מביטחון המדינה ויישוב הארץ. וכך נוצרים מושגים כמו 'קרבנות השלום', כאשר השלום כתוב בעיתון בלבד ואילו הקרבנות קבורים בבתי העלמין.
ובאין חזון וערכים ממשיים, קידום הקריירה בצבא ובאזרחות הפך להיות מטרתם העיקרית של הקצינים הבכירים. לשם כך עדיף שלא ליזום שום פעולה, לא להקדים רפואה למכה, להשתתף בזריית חול בעיני הציבור על הזיות שלום עתידי ולקדם בצבא סדר יום חילוני, כי ברגע זה נדמה להם שזה מקדם אותם יותר. וכאשר מתרחשת איזו פעולה ביטחונית, לדאוג בעיקר שבוועדת החקירה ייצאו טוב, ואם יש אשם, שייפול על הש"ג שנקלע לשם בטעות.
נחמה נותרה לנו בכל אותם אנשי מופת, חיילים וקצינים מהדרג הזוטר והבינוני, שמוכנים באמת לחרף את נפשם על העם והארץ, אבל את הערכים שמניעים אותם לכך ספגו בבית הוריהם ולא מראשי הצבא.
התיקון השורשי
כדי לטהר את הקצונה הבכירה מהשחיתות, צריכים הממשלה וראשי מערכת הביטחון להגדיר שוב את מטרותיו של הצבא: להגן על העם ועל הארץ. לחזור ולהזכיר שאין בעולם עם שזכויותיו על ארצו מבוססות כזכויותיו של העם היהודי. זה מתחיל בציווי האלוקי מהתנ"ך שאותו כל העולם מכיר; נמשך בזכויות היסטוריות על ארץ אבותינו שמעולם לא היה עם שטען שהיא ארץ מולדתו; ועובר לזכות מוסרית טבעית, הקובעת כי לאחר שהעם היהודי הסכים לחלוק את הארץ עם הערבים שהתגוררו כאן, שרובם היגרו אליה במאה וחמישים השנים האחרונות, והערבים סירבו לכל ההצעות הללו ובסדרת מלחמות התאמצו להשמידנו, אין להם יותר שום זכות לבקש פשרה. בנוסף לכך, בעקבות הזיות השלום של אנשי השמאל, התברר שהערבים אינם מוכנים לפשרה, אלא לכל היותר הם מוכנים לאחז את עינינו כדי לקבל ללא מלחמה חלקים מארצנו ומימון כספי נדיב, ואחר כך ימשיכו להילחם בנו על השאר.
ואם ישאלו, ומה נעשה שיש עדיין אנשי שמאל שמאמינים בתום לב שצודק וגם אפשרי לעשות עם האויבים שלום גם בלי שיביעו חרטה על כל מעשי הרצח והאיבה? אכן, על כך לצערי אין לי תשובה מנחמת. כל זמן שלאישים אלו תהיה השפעה, נצטרך לסבול את כל תחלואי החולשה המוסרית שמביאה לשחיתות, לפיגועים ולמשברים ביטחוניים. כלומר נצטרך להמשיך להתמודד עם 'קרבנות שלום' בנפשות ובערכים. בנפשות – אלו החללים הקדושים, ובערכים – היינו השחתת העקרונות המוסריים והצדק הטבעי וההיסטורי.
ילדים מאומצים
לפני מספר חודשים התקשרה אל אשתי אלמנה מבוגרת שלא זכתה לפרי בטן ואימצה ילדים. לאחר פטירת בעלה מצאה בין ספריו את 'פניני הלכה', כשסימנייה מונחת בהלכה הנוגעת לכיבוד הורים של ילדים מאומצים.
היא קראה שם: "כלפי ההורים המאמצים לא חלה מצוות 'כיבוד הורים', אבל מצד המוסר ומצוות גמילות חסד מחויבים הבנים המאומצים להכיר להם תודה רבה, שהרי אין בעולם חסד גדול יותר ממה שמעניקים ההורים המאמצים לילדיהם, ועל כן כל חייהם צריכים הילדים המאומצים לגמול עמהם חסד ולהתנהג אליהם בכבוד רב. וכמובן שאם ההורים המאמצים יזדקקו לעזרה, על בניהם המאומצים לסייע להם ככל יכולתם. ואם יהיו חולים – ילוום ויסייעום בכל מה שנצרך, כפי שילדים רגילים מחויבים לעשות להוריהם. ולאחר פטירת ההורים המאמצים – מצווה על בניהם המאומצים לומר אחריהם קדיש".
לאחר קריאת ההלכה נחמץ לבה, היא רצתה שחובת כיבוד הורים מאמצים תהיה מצד ההלכה המחייבת ולא רק מצד המוסר. היא סיפרה שהקשר עם ילדיהם לא כל כך טוב, והם לא שומרים על קשר רצוף כפי שמקובל אצל הורים רגילים. על הסימנייה היה כתוב מספר הטלפון שלי. היא ביקשה לדעת אם בעלה הספיק לדבר איתי.
השבנו שלא דיברנו על כך, אבל מצד ההלכה אין צורך להצטער, שכן החיוב מצד המוסר אינו נופל בחשיבותו. אף על פי כן צערה נגע ללבי. ואף שאין אפשרות לשנות את ההלכה, חששתי שמא לא כתבתי ברגישות מספקת. התנחמתי מעט בכך שבמהדורה החדשה (שעדיין לא הושלמה), עוד לפני שהתקשרה, הרחבתי יותר בעניין זה, באופן שאולי הדברים יתיישבו יותר על הלב.
הנוסח במהדורה החדשה
"מצוות כיבוד הורים מהתורה חלה רק על ההורים הביולוגיים ולא על הורים מאמצים (סוטה מט, א). אבל מצד החובה המוסרית, כיוון שההורים המאמצים נהגו בו כבן, אף הוא צריך לנהוג בהם כפי שנוהגים בהורים רגילים. וכן אמרו חכמים: 'כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו – מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו' (מגילה יג, א). ומבחינה מסוימת חובתו המוסרית של הילד המאומץ אפילו גדולה יותר. שכן מטבע העולם שהורים מטפלים ומגדלים את ילדיהם, אבל כאשר בני זוג לוקחים ילד יתום או עזוב ומטפלים בו ומגדלים אותו, הרי שחסידותם מרובה יותר, וממילא החובה להכיר להם טובה על כך גדולה יותר. וכן אמרו חכמים (כתובות נ, א), שהמגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן נחשב 'עושה צדקה בכל עת' (תהלים קו, ג). ועוד מבואר במדרש (שמו"ר מה, ו) שיש לקב"ה אוצרות למתן שכר לצדיקים, ובתוכם אוצר מיוחד למתן שכר למגדלים יתומים בביתם.
"ואם כן ברור שהבן המאומץ חייב מצד המוסר לנהוג כלפי הוריו המאמצים במורא וכבוד כפי שבן צריך לנהוג כלפי הוריו ואף יותר. ואם יזדקקו לעזרה, על הבן המאומץ לעזור להם ככל יכולתו. ואם יהיו חולים, ילווה אותם ויסעדם בכל מה שנצרך, כפי שילדים מחויבים לעשות להוריהם. ולאחר פטירתם – מצווה על בניהם המאומצים לומר אחריהם קדיש. אמנם אם יצטרכו ההורים טיפול רפואי שעלול להוריד דם, מותר להם לבקש זאת מבנם המאומץ שיודע להעניק טיפול זה כראוי, שרק על ילדים ביולוגיים גזרה התורה להיזהר בזה".
