השליחות של בשבע

השפעתם המרכזית של קוראי 'בשבע' על סוגיית ארץ ישראל וסוגיית יחסי דת ומדינה • עמידתם של המתנחלים ותומכיהם מול הלחצים מבית ומחוץ • חיזוק רוחם של המתנחלים ותומכיהם מונע את אסון הנסיגה • הצורך באלטרנטיבה לתקשורת השמאלנית המשמיצה והמחלישה * המחלוקת על פתיחות וסגירות בין דתיים לחרדים • הדתיים מסתמכים על מקורות והחרדים על רבותיהם, משום שגם החרדים מודים שדרכם היא הוראת שעה • הציבור התורני שקורא את 'בשבע' מברר את גבולות הפתיחות שהולכת ביחד עם שמירה קפדנית של תורה ומצוות

עשור ל'בשבע'

לרגל עשר שנים ל'בשבע' ראוי לעסוק מעט באחריות המוטלת עליו.

לקוראי 'בשבע' יש השפעה מכרעת על שתי הסוגיות המרכזיות שקובעות את סדר היום הלאומי וקובעות את עתידה של מדינת ישראל: סוגיית ארץ ישראל וסוגיית יחסי דת ומדינה, או יותר עמוק – היחס לתורה ומצוות. שאלות אלו מבטאות את שני השסעים המרכזיים שהחברה הישראלית קרועה בהם – ימין ושמאל, דתיים וחילוניים. כאשר הציבור נשאל בסקרים שונים, מהן הסוגיות שמדאיגות אותו ביותר, או מהן הסוגיות שעתידות להכריע את גורלנו, התשובה של רוב הציבור בימים של מתח בטחוני היא עתיד יהודה ושומרון, ובימים שקטים – יחסי חילוניים ודתיים.

בשתי הסוגיות הללו, שהן כרוכות זו בזו, נתונה בידי קוראי 'בשבע' השפעה מכרעת.

המתיישבים ביהודה ושומרון

רוב המתנחלים ביהודה ושומרון ותומכיהם הנאמנים ביותר הם קוראי 'בשבע'. הם שעומדים כחומת מגן מפני הלחץ לסגת מליבה של הארץ ולהקים שם מדינת אויב, שתכליתה היחידה ללחום בישראל. המאבק למען שמירת היישובים וחיזוקם קשה מאוד. אנו ניצבים מול קואליציה רחבה, של אחים-יריבים משמאל, של מדינות ערב מרובות האוכלוסין שאינן מוכנות להשלים עם קיומה של מדינת ישראל, ושל מדינות נוספות בעולם שלוחצות עלינו לסגת. הלחץ מתבטא באיומי מלחמה, פיגועי טרור, תעמולה ארסית נגדנו, פעילות דיפלומטית, החלטות או"ם, חרמות ואיומי חרם. האינטרס הבסיסי של מרבית הארצות הוא 'לעודד' אותנו לסגת כדי לקדם את קשריהן עם מדינות ערב. לידידות שלנו יש גם אינטרס להבטיח שאם יפרוץ עימות לאחר הנסיגה – הן יעמדו לצידנו. הבעיה היא שהאינטרס המרכזי שלהן הוא להבטיח זאת, אבל לאו דווקא לקיים. במסגרת מערכת לחצים כזו, מבית ומחוץ, קל להיחלש ולהתפתות לתמוך בנסיגה כדי להגיע סוף כל סוף לשקט המיוחל. זה מה שקרה לחלק מ'נסיכי' הליכוד.

מול כל אלה עומדת קבוצה יהודית לא גדולה, שעומדת בניסיון וממשיכה להיאחז בהר ולהרחיב את ההתיישבות בהרי יהודה ושומרון. היא עושה כך מתוך קבלה גמורה של מצוות יישוב הארץ כצו אלוקי מחייב, כהגשמת חזון הנביאים, כמילוי צוואתם של כל המוני היהודים שייחלו לציון ונתנו גוום למכים ורוצחים במשך אלפיים שנות גלות, כדי שצאצאיהם יחזרו לארץ ישראל לבנותה ולהיבנות בה.

אילולי היו המתנחלים יושבים במקומם במסירות נפש, מדינת ישראל היתה נסוגה כבר מזמן מיהודה ושומרון, והמלחמה היתה עוברת אל מרכזי האוכלוסייה בשפלה ובירושלים. המתיישבים ביהודה ושומרון הם שמונעים בגופם את הנסיגה והאסון.

העמידה במאבק הקשה

יריבנו מבית משחירים את פנינו, מעלילים עלינו עלילות. אויבינו מציבים אותנו כמטרות ראשונות לפיגועי רצח. רבים נדים לנו ואומרים, אין סיכוי למפעלכם. ולעיתים, בשנים קשות, קמות עלינו ממשלות עוינות, וההתקפות הארסיות מצד כלי התקשורת השמאליים גוברות מאוד.

ולמרות הכל ואע"פ כן אנו עומדים על משמרתנו, נאחזים ומתחזקים, מתרבים ומעמיקים שורשים. הכוח לכך נובע מתוך בתי המדרש ומסורת הדורות. כלי הביטוי המרכזי של הציבור הקדוש והיקר הזה הוא 'בשבע', שמלווה באהבה ואמונה את ההתנחלויות בכל הקשיים וההתמודדויות, מחזק ומעודד, מדווח ומבקר, ויוצר סדר יום עצמאי לנאמני ארץ ישראל שאינו כפוף לסדר היום של כלי התקשורת השמאליים.

יכולת ההכרעה בידי המתנחלים

אפשר לומר שבמציאות המורכבת שבה אנו חיים, יש לציבור המתנחלים ותומכיהם יכולת למנוע נסיגה. גם אם ירבו מתנגדיהם ויזכו לרוב בבחירות, כל זמן שהמתנחלים יהיו מוכנים להמשיך למסור את נפשם על יישוב הארץ לא תהיה נסיגה, ובכך יצילו את מדינת ישראל מאסון.

לכן הדבר המסוכן ביותר לעתידה של מדינת ישראל היא החלשת רוחם של המתנחלים, ואין דבר קדוש ויקר יותר מביסוס צדקתם ואימוץ רוחם.

למשל, העמדה התומכת ב'סירוב פקודה' לגירוש יהודים היא אחד הביטויים לזכותם המוחלטת של יהודים לגור בנחלת אבותם, ושלילה מוחלטת של סמכותה של ממשלה זמנית לסחור בזכות זו. לפני כעשר שנים, רוב גדול של הציבור הדתי לא הסכים להביע עמדה התומכת בסירוב פקודה, סקרים שנעשו בשנים האחרונות מצביעים שכיום רוב הציבור הדתי תומך בעמדת הסירוב. ל'בשבע' חלק בשינוי המבורך הזה.

קביעת היחס לתקשורת העוינת

לנטרול השפעתם של כלי התקשורת הגדולים משמאל יש חלק משמעותי בעמידת ההתיישבות על מקומה. במשך השנים ההתקפות הארסיות על המתיישבים גברו מאוד, מה שגרם לרוב המתנחלים ותומכיהם לסלוד מכלי תקשורת אלה ואף לתעב אותם. אבל ללא אמצעי תקשורת חלופי שקורא לדברים בשמם, שמגדיר את מעמדם המוסרי של האישים והגופים שתוקפים אותנו, קשה שלא להיות מושפע מהם.

כיום נוצרה בקרב המתנחלים ותומכיהם קבוצה משמעותית הקשורה לתורה בכל נימי נפשה, שכבר אינה צורכת תקשורת ותרבות שמאלית, לא מכירה את שמם של הסופרים והאומנים האלה. אפשר לטעון שיש בכך סגירות מופרזת, אך מאידך – עמדה זו מטפחת חשיבה עצמאית, וגורמת לכך שאת החלל הריק מתחילים למלא כיום אומנים וסופרים אמוניים, שהולכים ומתרבים בשנים האחרונות. את התהליך המבורך הזה 'בשבע' מעודד.

כאשר אישי תרבות מהשמאל הכריזו חרם על 'היכל התרבות' באריאל, כמה מילדיי קראו את רשימת המחרימים ב'ערוץ שבע', ולתדהמתם לא הכירו אף אחד. אחת מהם, שרגילה לקרוא בכל שבוע כמה ספרים, וביניהם ממיטב הסופרים העולמיים, אמרה: "איזה הזויים הם. מי אמור לסבול מהחרם שלהם. הרי אף אחד לא מכיר אותם בכלל". דבריה הדהימו ושימחו אותי. הנה גדל דור חדש, שמכיר סופרים דגולים מהעולם, אבל לא שמע את שמם של הסופרים והאמנים ששונאים אותנו. אם הסופרים הללו ירצו שיקראו בספריהם, עליהם ללמוד תחילה לכבד קצת יותר את בני עמם.

הסוגיה השנייה – התורה בחיי עמנו

הסוגיה השנייה קשורה למקומם של התורה והמצוות בחיי עמנו. רבים סבורים שהעימות שבין הציבור הדתי והחרדי לציבור החילוני הוא העימות המכריע, כאשר הקול הצף, הציבור המסורתי, מכריע את הכף פעם לכאן ופעם לכאן. אכן, הוויכוחים הללו לפעמים יוצרים מתחים גדולים בחברה הישראלית, אבל לטווח ארוך אין להם משמעות חשובה.

הוויכוח האמיתי, שהשלכותיו יקבעו את פניה של היהדות בדורות הקרובים, הוא הוויכוח העמוק שבקרב שומרי התורה והמצוות עצמם. השאלה האם להשתתף במצוות יישוב הארץ ובמצוות הגיוס לצבא, או להשאיר עניין זה לחילונים; האם לעודד עיסוק במדע כהרחבת לימוד התורה בשלימות, או להעדיף עיסוק מצומצם בחלק מהתורה; האם רצוי לעודד את כל מי שיכול ללמוד בכולל תוך הזדקקות לצדקה, או להיעזר בכולל כדי לגדל תלמידי חכמים, אבל לעודד תשעים אחוז מהציבור ללמוד מקצוע ולעסוק ביישובו של עולם; האם לקרב את הערכים החיוביים שבתרבות המודרנית – חירות, חופש, פתיחות ושוויון, שבאמת מקורם בתורה, או לנסות לרחקם עד כמה שאפשר כדי לשמר את המסגרות הישנות.

על מה הוויכוח

כעיקרון, כל גדולי התורה מסכימים שמצווה גדולה ליישב את הארץ ולהגן על העם על ידי שירות בצבא. וכן מסכימים שיש מצווה לעסוק במדע ובעבודה, כמבואר בתורה, בנביאים ובכתובים, בחז"ל, בראשונים ובאחרונים. הבעיה היא שלדעת רבנים רבים, העיסוק במצוות יישוב הארץ ובצבא, תוך כדי שיתוף פעולה עם החילוניים, עלול לגרום לעזיבת התורה והמצוות, או למצער להיחלשות משמעותית. במצב כזה לדעתם צריך לוותר כהוראת שעה על קיום המצוות החשובות הללו כדי להבטיח את העיסוק בתורה וקיום שאר המצוות, בבחינת "עת לעשות לה' הפרו תורתך". כך גם ביחס לעיסוק במדע ובעבודה, השאלה היא האם בדורות הללו, כשהתרבות החילונית שוטפת וסוחפת כים נגרש, ניתן לעסוק במדע ועבודה בהרחבה בלי להיגרר אחר התרבות החילונית.

כך אנו מוצאים שבכל ויכוח בין חרדים לדתיים, הדתיים מצטטים מקורות מהתורה, והחרדים מצטטים את גדולי הרבנים שלהם. כי אכן המקורות תומכים בעמדה הדתית, ואילו רבנים רבים מורים כהוראת שעה לוותר על המצוות והערכים הללו כדי להבטיח את שמירת המסורת. זוהי תמצית הוויכוח.

השלכות הוויכוח להלכה

ויכוח זה גם משפיע על פסיקת ההלכה, שכן עיקר הפסיקה עוסקת במקרים של התנגשות בין מצוות שונות, כאשר השאלה איזו מצווה גוברת. וכן כאשר יש התנגשות בין קיום מצוות שונות לצרכים קיומיים או חשובים – השאלה מהי שעת הדחק שבה ניתן להקל. ולעיתים השאלה היא מהי הקולא ומהי החומרה. למשל, מה הדין במקרה של התנגשות בין מצוות יישוב הארץ וצבא לדקדוקי מצוות אחרות, או במקרה של התנגשות בין לימוד המדע והעיסוק בעבודה להידורי מצוות צניעות.

כיצד הוויכוח יוכרע

כיצד העם היהודי יכריע בוויכוח העמוק הזה? כבר אמרו חכמים שבמקרה של מחלוקת בין שני חכמים, הלכה כמי שגדול מחברו בחכמה ובמניין (ע"ז ז, א). חכמה היינו גדלות בתורה והבנתה בעמקות וישרות. מניין הוא מספר התלמידים.

כאשר ניטש ויכוח בין שני בתי מדרש, הוא בדרך כלל נמשך מספר דורות, עד שאף הוא מוכרע לפי גודלו של בית המדרש בחכמה ובמניין. למשל, במחלוקת שבין בית שמאי ובין הלל היתה דילמה: מצד אחד בית הלל היו מרובים יותר ומאידך, בית שמאי היו חריפים יותר (יבמות יד, א). לבסוף נקבעה הלכה כבית הלל שהיו נוחים, סבלנים וענוותנים. וכפי הנראה למרות שהיו פחות חריפים, בזכות מתינותם לא נפלו בחכמתם מבית שמאי (עירובין יג, ב).

משקלו של הרוב

לכאורה יש לשאול, מה החשיבות של המניין, הלא העיקר הוא החכמה? אלא שבאמת כאשר שני הצדדים מכוונים לשם שמים, אלו ואלו דברי אלוקים חיים, והשאלה המרכזית היא מי מהחכמים מצא את הדרך הנכונה יותר לבטא את דבר ה' בעולם הזה בתקופה הזו, ואת זה הרוב קובע.

בוויכוח הנוכחי שבין הציבור הדתי לחרדי, השאלה היא האם ניתן להגשים בפועל את כל המצוות שהציבור הדתי מנסה להגשים, או שמא העיסוק בהן עלול לגרום להיחלשות משמעותית בלימוד התורה וקיום המצוות.

בדור האחרון, נראה שידו של הציבור החרדי גוברת. בעת קום המדינה למדו במסגרת בתי הספר הממלכתיים דתיים כעשרים ושבעה אחוז מכלל התלמידים, ובבתי הספר החרדים רק ארבעה אחוז. כיום בגילאי כיתה י"א ישנם 14,500 תלמידים במסגרת החינוך הדתי, ו-17,000 במסגרת החרדית. בנוסף לכך שבממוצע המשפחות החרדיות גדולות יותר, רוב הגידול של הציבור החרדי נובע ממעבר משמעותי של בני הציבור הדתי אל הציבור החרדי, וכן מחילוניים שנעשו בעלי תשובה, שמעדיפים ברובם את הציבור החרדי. כלומר אנשים רבים חשים כיום שבמסגרת החרדית יוכלו להיות קשורים יותר לתורה ומצוות, למרות שרבים מהם מודים שבמסגרת החרדית הם נאלצים לוותר על מצוות חשובות וערכים יסודיים.

מנגד, אם נבחן את מאתיים השנים האחרונות, העמדה החרדית לא הוכיחה את עצמה. היא אמנם זיהתה נכון את הסכנה שבמודרנה, אולם בפועל ההסתגרות לא הועילה. היא אילצה את רוב יהודי אירופה להכריע בין שמירת המסורת תוך דבקות בחיי העולם הבא, או יציאה מהעולם היהודי אל חיי העולם הזה. למעשה, שמונים אחוז החליטו לעזוב את דרך התורה והמצוות, רבים מהם התבוללו.

לטווח ארוך ברור שההכרעה תהיה לצד הדרך הדתית, מפני שלא ניתן למחוק מהתורה מצוות חשובות, וכל גדולי התורה מסכימים לכך. אבל על הדרך הראויה בעת הזו ישנה מחלוקת לשם שמים.

קוראי 'בשבע'

הציבור המשמעותי ביותר להכרעת הוויכוח הזה הוא הציבור התורני, שנמצא בתווך, שמתלבט בין עמדות חרדיות לדתיות, שמתאמץ לחיות באופן השלם ביותר האפשרי לפי התורה. הוא הקול הצף שבוחן ובודק עד כמה ניתן להגשים את המצוות הלאומיות, עד כמה ניתן לשלב ידיים עם הציבור החילוני במדע ועבודה ועד כמה צריך להסתגר. זה עיקרו של ציבור קוראי 'בשבע'. המאמרים והכתבות שבעיתון זה מבטאים את הדילמות הללו, והוא נוטל חלק משמעותי בדיון הציבורי אודות הדרך הראויה לחיי תורה שלימים.

זכות גדולה נפלה בחלקי לכתוב וללבן סוגיות אלו עבור הציבור היקר הזה, והנני תפילה שאזכה למלא את שליחותי כראוי.