בידינו למעט את ייסורי הגאולה

גאולה באה בכל זמן על ידי תשובה, או בעתה – בדרך טבעית הכרוכה בייסורים רבים * גם את הגאולה בעתה אפשר להחיש על ידי תשובה, קיבוץ גלויות ויישוב הארץ * חזון הגאולה של הגאון מווילנה, ועליית תלמידיו הגדולים * הקריאה לעלות ארצה של גדולי ישראל, והפעולה המשותפת ליישוב הארץ עם מי שאינם שומרי מצוות * התגברות האנטישמיות, הרדיפות והשואה כגורם מרכזי בזירוז העלייה והבנת הצורך בהקמת מדינה * לקרב את הגאולה ולחסוך ייסורים על ידי בניין הארץ מתוך תורה ומצוות

גאולה טבעית וגאולה בתשובה

לימדונו חכמים שבשתי דרכים יכולה הגאולה לבוא: במהירות ובשמחה מתוך תשובה שלימה, או בדרך טבעית – מתוך ייסורים קשים שמכריחים אותנו לשוב לארצנו ולמורשתנו. "זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה". זכו – "עם ענני שמיא" – באופן שמיימי ובמהירות; לא זכו – "עני ורוכב על חמור", באיטיות ובדרך טבעית הכרוכה בייסורים (סנהדרין צח, א).

זה שהגאולה יכולה לבא על ידי תשובה הוא דבר פשוט ומובן. על ידי חטאינו נחרב בית מקדשנו וגלינו מארצנו, ועל ידי תשובה שלימה נחזור לארצנו וייבנה בית המקדש. וכן שאל רבי יהושע בן לוי את אליהו הנביא, מבשר הגאולה, מתי תבוא? והשיב לו: "היום אם בקולו תשמעו" (סנהדרין צח, א). החידוש הוא שגם ללא תשובה שלימה תבוא הגאולה, מפני שזה הייעוד שהועיד ה' לעולם. העולם נברא כך שהטבע הפנימי שבו הולך ומתפתח עד לגאולה השלימה. אלא שכאשר הגאולה באה בדרך טבעית – היא באה מתוך ייסורים נוראים, שדרכם ועל ידם העולם מזדכך ומוכן לקבל את ההארה האלוקית.

שילוב של שתי הדרכים

אשרינו שאנו זוכים לראות בדורות האחרונים את צמיחת גאולתנו, בקיבוץ הגלויות ויישוב הארץ. לפי מה שנראה עד כה, הגאולה בדורותינו צומחת בשילוב של שתי הדרכים, כאשר הדרך העיקרית היא הטבעית והמיוסרת, וכפשט הפסוק (ישעיה ס, כב): "אני ה' בעיתה אחישנה". היינו גם בתוך הזמן הטבעי של הגאולה ("בעיתה"), ככל שמתעוררים לתשובה כך מחישים ומקרבים את הגאולה וממעטים את ייסוריה. ויסוד ההתעוררות לתשובה בחזרת ישראל לארץ, וכפי שלמדנו בתורה ובנביאים ובדברי חז"ל, שקיבוץ הגלויות ויישוב הארץ הם יסוד הגאולה, ועל גבי זה באה הופעת השכינה ובניין בית המקדש.

תחילת ההתעוררות

למרות שבכל הדורות גדולי ישראל נכספו לעלות לארץ, לפני למעלה ממאתיים שנה בשנת תקל"ז, החלה התעוררות משמעותית לעלייה לארץ. גדול תלמידי המגיד ממזריטש, האדמו"ר רבי מנחם מנדל מוויטבסק, עלה עם שלוש מאות חסידים, והניח בכך את היסוד לקהילת החסידים בארץ. אולם עדיין לא דובר במפורש על כך שעצם העלייה תקרב ותחיש את הגאולה.

מי שהחל לדבר על כך באופן מפורש היה הגאון מווילנה. תלמידיו סיפרו שפעמים רבות היה מדבר עמהם בסערת נפש כי רק על ידי קיבוץ הגלויות ובניין הארץ תוחש הגאולה, ורק על ידי בניין הארץ נינצל מהייסורים הנוראים של חבלי משיח. אף הוא עצמו יצא בדרכו לארץ, וגם נפרד מבני ביתו באגרת צוואה, אולם מן השמים הורו לו לחזור וחזר. אך את תלמידיו המשיך לעודד לעלות לארץ ולבנותה.

בשנת תקס"ט (1809), כעשר שנים לאחר פטירת הגר"א, עלתה הקבוצה הראשונה של תלמידיו לצפת, בהנהגת רבי מנחם מנדל משקלוב. כשנתיים אחריו עלה רבי ישראל משקלוב, בעל ספר 'פאת השולחן'. עמהם היה גם רבי הלל משקלוב, ועוד גדולי תורה ומעש. במשך הזמן עברו רבים מהם לגור בירושלים. פקדו אותם צרות איומות, אולם הם התחזקו בדברי רבם הגדול על חשיבות מצוות יישוב הארץ. וכך מדור לדור הלכו והתרבו והתבססו בארץ, ומהם נוסד עיקר "היישוב הישן" האשכנזי בארץ, ומכוחם נבנו שכונות ירושלים הראשונות שמחוץ לחומה, ומהם יצאו מקימי "היישוב החדש" כדוגמת אם המושבות פתח תקווה.

החמצת השעה

לו היינו זוכים להיענות לקריאתם של הגר"א ותלמידיו, אין לתאר מכמה פוגרומים ופורענויות היינו ניצלים. גם העם היהודי היה נותר קשור יותר לתורה ומצוות, שכן המוני בית ישראל היו רואים בעיניהם איך בזכות הדרכותיה של התורה נבנים החיים כראוי. עזיבת התורה נבעה מתוך תחושה כי מי שקשור אליה נשאר מאחור. העולם כולו עוסק בהקמת מדינות ומשטרים חדשים, ואילו היהדות עוסקת בהישרדות, בתנאים שהולכים ונעשים קשים יותר. לו היינו עסוקים כבר אז בבניין העם והארץ, החזון הגדול של קיבוץ גלויות ובניין הארץ לאור התורה כדברי הנביאים היה ממלא את הלבבות. כל היהודים המוכשרים שהתבוללו ונתנו את חילם לזרים – במדע, בתרבות, במדינאות ובכלכלה – היו משקיעים את מרצם בארץ, למען עמם ומולדתם. המדינה היהודית היתה קמה מוקדם יותר, לא מלחץ הצרות אלא מתוך מצוות התורה וחזון הנביאים. גם הבעיות עם האוכלוסייה הערבית היו זניחות, כי רק מפני שלא הגענו לכאן בהמונים נותר מקום לערבים רבים להגר לארץ בדורות האחרונים.

הייסורים מסמנים את הדרך אבל הציבור נותר בגולה

לא זכינו לעלות מתוך מצוות יישוב הארץ וחזון הגאולה, והצרות גברו והלכו. כחמישים שנה אחר התעוררות תלמידי הגר"א קמו רבי צבי הירש קלישר ורבי אליהו גוטמכר והחלו לעודד את המוני בית ישראל לעלות לארץ ולקרב את הגאולה. בעקבות דבריהם התרבו העולים לארץ. אבל עדיין היינו רחוקים מהשגת המטרה הכללית, וצרות הגלות הלכו וגברו, האנטישמיות התעצמה, וגם תהליך עזיבת הדת הואץ ויהודים רבים החלו להתבולל בגולה.

כמה עשרות שנים אח"כ התעוררו כמה מגדולי ישראל במזרח אירופה, וביניהם הרב שמואל מוהליבר, רבי מרדכי עלישברג וראש ישיבת וואלוז'ין רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב), לעודד עלייה לארץ במסגרת תנועת 'חיבת ציון'. באותה תקופה כבר התרבו היהודים שעזבו את דרך התורה והמצוות. ואותם הגדולים הסכימו לחבור עם מנהיגי ציבור שלא הקפידו בשמירת מצוות למען מטרת יישוב הארץ. בעקבות פעולתם התעוררה העלייה המכונה "הראשונה" (משנת תרמ"ב ואילך). רוב העולים אז היו שומרי מצוות, אך היו רחוקים מרמתם הרוחנית של תלמידי הגר"א, שהיו גאונים וצדיקים. אמנם גם בין העולים אז היו תלמידי חכמים חשובים, כדוגמת הרב מרדכי גימפל יפה (דודו זקנו של הרב קוק) שהצטרף למושבת יהוד והיה לרבה. ואף שהיישוב הלך וגדל, עדיין המוני בית ישראל לא נענו לקריאה לשוב לציון.

האנטישמיות הגואה מביאה להקמת התנועה הציונית

האנטישמיות באירופה הלכה וגברה, גם מספר היהודים שהפסיקו לשמור תורה ומצוות המשיך לגדול. רבים מהעוזבים קיוו שעם עזיבתם את הדת והתבוללותם בין העמים יסתיימו צרותיהם. אולם האנטישמיות הוסיפה להתגבר. בקרב מקצת היהודים שניסו להתערות בעמים, התבררה ההכרה כי האופי היהודי הוא מיוחד ואי אפשר להימלט ממנו, ורק על ידי הקמת מדינה עצמאית יהודית בארץ ישראל ניתן יהיה להציל את היהודים מהאנטישמיות המתגברת. כך קמה התנועה הציונית בראשות בנימין זאב הרצל. היו מגדולי ישראל שתמכו בה. לימים הם התארגנו במסגרת תנועת 'המזרחי'. היו בין הגדולים שהתנגדו לתנועה הציונית, בעיקר מפני שחששו שמא המוני העם יגררו אחר אורחות חייהם של מנהיגיה החילונים.

השואה והקמת המדינה

הרעיון הציוני בצירוף האנטישמיות שגברה, עורר קבוצות גדולות יותר של יהודים לתמיכה בעלייה ובהרחבת ההתיישבות ולתביעה להקמת מדינה יהודית.

אולם האמת הכואבת חייבת להיאמר: רוב העם היהודי, בין דתיים ובין חילוניים, לא השתתפו בתנועה הציונית, ונותרו בגולה. לא היה בכוחו של היישוב היהודי בארץ להרים את דגל ירושלים ולתבוע את הקמת המדינה.

רק לאחר השואה, כבר היה ברור לרבים מבני העם היהודי כי מוכרחים להקים מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. המוני פליטים מאירופה ומארצות ערב עלו לארץ, וכך קמה והתבססה מדינת ישראל.

התעוררות לתשובה

עדיין אנחנו בדרך, ועלינו ללמוד מהתורה ומדבר ה' שמתגלה דרך ההיסטוריה, שאם נזכה לפעול כראוי ביישוב הארץ ביהודה ושומרון מתוך תורה ומצוות, נזכה לקרב את הגאולה בשמחה ונחת כסדר הגאולה מתוך תשובה. אבל אם ח"ו נתרשל, על פי סדר הגאולה הטבעית עלולים ח"ו לבוא עלינו ייסורים קשים כדי לכוון את דרכינו.

יהי רצון שנזכה להגדיל את כל הישובים ביהודה ושומרון, והארץ תיתן את יבולה בשפע, ומכל ארבע הרוחות נתקבץ לארצנו, ונלך בה קוממיות, ויסיר ה' את לב האבן מבשרנו וייתן לנו לב חדש ורוח חדשה ללמוד תורה ולשמור את המצוות, וכל ההרים השוממים יפרחו ויתנו פריים, וכל הערים החרבות יתיישבו וייבנו, ויתמלאו צאן אדם, צאן קודשים, ונדע כולנו את ה'.

תאריכו של יום העצמאות

יום ה' באייר יכול לחול בימים: שני, רביעי, שישי ושבת. באותן שנים שיום העצמאות חל ביום שישי או שבת, יש חשש סביר שמסיבות יום העצמאות וטקסיו יגרמו לחילול שבת פומבי. וכאשר הוא חל ביום שני יש חשש שטקסי יום הזיכרון שלפניו יגרמו לחילול שבת. לפיכך הוחלט על פי בקשת הרבנות הראשית, שכאשר יום ה' באייר יחול ביום שבת או שישי, יחגגו את יום העצמאות ביום חמישי (ג' אייר או ד' אייר). וכאשר יום ה' באייר יחול ביום שני, יידחו החגיגות ליום שלישי. יוצא אפוא כי בפועל, מתוך ארבעה ימים שיום העצמאות יכול לחול, בשלושה מהם מקדימים או דוחים את קיומו.

וכבר מצינו שמחמת חשש טלטול בשבת ביטלו חכמים את מצוות שופר ולולב כאשר ראש השנה וסוכות חלים בשבת, אולם את עצם היום שהוא מדאורייתא אין לשנות. אבל ימים שנקבעו על פי חכמים, דוחים או מקדימים אותם. וכפי שמצינו שכאשר פורים חל בשבת, מקדימים את קריאת המגילה ליום שישי, ודוחים את הסעודה ליום ראשון (שו"ע או"ח תרפח, ו, מ"ב יח). וכן כאשר תשעה באב חל בשבת, דוחים את התענית ליום ראשון (וע' שו"ע או"ח תקנא, ד; תקנד, יט).

ועל פי זה תיקנה הרבנות הראשית להקדים או לאחר את אמירת הלל של יום העצמאות. אכן מעניין שגם מועד הכרזת המדינה בשנת תש"ח הוקדם כדי שלא לחלל שבת. שכן מועד פקיעת המנדט הבריטי היה בליל שבת בשעה שתים עשרה בלילה, אלא שראשי מועצת העם לא רצו להכריז על הקמת המדינה תוך חילול שבת, על כן הקדימו את ההכרזה ליום שישי בצהרים – ה' באייר.