רביבים

קול באישה | חיבר הרב מאור קיים בהנחיית הרב אליעזר מלמד

משמעות האיסור בקול אשה

א – קול באשה

ברכות כד, א: "אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה… באשתו, ולקריאת שמע. אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה… אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר 'כי קולך ערב ומראך נאוה'. אמר רב ששת: שער באשה ערוה…"

סוטה מח, א: "אמר רב יוסף: זמרי גברי ועני נשי פריצותא. זמרי נשי ועני גברי כאש בנעורת. למאי נפקא מינה? לבטולי הא מקמי הא". רש"י: "כאש בנעורת – לפי שהעונה מטה אזנו לשמוע את המזמר לענות אחריו, ונמצאו האנשים נותנים ליבם לקול הנשים, וקול באשה ערווה כדאמרינן השמעיני את קולך, ומבעיר את יצרו כאש בנעורת. אבל זמרי גברי ועניין נשי קצת פריצות יש דקול באשה ערווה אבל אינו מבעיר יצרו כל כך שאין המזמרים מטים אזנם לקול העונים". מאירי סוטה מח, א: "אף על פי שדרך כלל נאסרו כל מיני זמירות אלו מ"מ כשהנשים מזמרות בין האנשים הוא איסור חמור ופירצה יתירה והוא שאמרו זמרן גברי ועניין נשי פריצותא זמרן נשי ועניין גברי כאש בנעורת".

ב – לרוב ככל הפוסקים מדובר באיסור של חכמים.

כתב בנשמת אדם (ד, א): "והנה מילתא דפשיטא דשער וקול אף דאמרינן דהוי ערוה, היינו מדרבנן, שהרי לא מצינו בקרא שנקרא ערוה, אלא כיון דמצינו שהוא דבר נוי באשה, לכן אסרו חכמים". וכ"כ מעדני יו"ט (ברכות ג, ס), ערך לחם למהריק"ש (ריז, ד), מ"ב (עה, יז), כה"ח (עה, כז; ועיין ביבי"א א, ו).

וכן נראה מהרבה ראשונים. לרמב"ן (סה"מ ל"ת שנג), ורשב"ץ (זוהר הרקיע אזהרות יא), אפילו חיבוק ונישוק אינו אלא איסור דרבנן, קל וחומר שמיעת קול זמר של אשה. וכן נראה מדברי היראים ודעימיה, שהתירו להמשיך לקרוא ק"ש או ללמוד בזמן שהוא שומע שירת נשים נכריות ברקע, משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, ומסתבר שאם האיסור מדאורייתא, לא היה מיקל. וכן נראה מתר"י ודעימיה שהתיר להמשיך לקרוא ק"ש בזמן שמיעת קול אשה אם הוא יודע לכוין יפה לק"ש או לתפילתו.

אמנם בשדי חמד (מע' קו"ף, מב) הביא בשם כמה אחרונים שהאיסור לשמוע קול אשה מדאורייתא. וכך למד מפמ"ג (שושנת העמקים ריש כלל ט), ודברי חפץ (דרוש לד). וכ"כ גינת וורדים (גן המלך, ק). ויש שרצה ללמוד מכמה ראשונים שאיסור זה מהתורה (את צנועים חכמה ח"ב עמ' תנז-תנח).

ג – לרוה"פ האיסור משום צניעות

כתב הרא"ש (ברכות ג, לז): "אמר שמואל קול באשה ערוה, שנאמר כי קולך ערב, פירוש לשמוע ולא לענין ק"ש". כלומר האיסור הוא לשמוע קול שירה משום צניעות, אבל אין איסור לקרוא ק"ש או ללמוד תורה בעת ששומעים שירת נשים.[1] וכך נראה מהרמב"ם שלא הזכיר את דין 'קול אשה' בדיני ק"ש אלא בהלכות איסורי ביאה כא, ב: "ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות או לשחוק עמה או להקל ראש… ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור" (וכך פירש בכס"מ בהל' ק"ש ג, טז). וכ"כ סמ"ג ל"ת קכו. (וכך פירש הבית יוסף את השמטת הטור בהל' ק"ש).

וכך עולה מדעת כל הראשונים שלא הזכירו את דין קול באשה ערווה לעניין ק"ש, הרי שדין קול באשה הוא לעניין צניעות כדעת הרא"ש. וכ"כ במפורש בפסקי הרי"ד ברכות כד, א: "אמר שמואל קול באשה ערווה שנאמר כי קולך ערב ומראך נאווה, פירוש שלא יאזין לקול הנשים". וכן דעת: סמ"ק פג; תוס' ר"י החסיד ברכות כד, א; רא"ה ברכות כד, א[2]; ארחות חיים הל' ק"ש לו (אמנם בהלכות מגילה ב, אסר לשמוע קריאת מגילה מנשים בגלל צניעות); פסקי ריא"ז ברכות הל' ג, ו. וכן למד בבירור הלכה (זילבר) קמא, עמ' קנו, מדברי כמה ראשונים נוספים: ספר על הכל, ספר הזכרון, ר"א מלונדריש פ"ג מ"ה, ועוד.


[1]. כמה הסברים נאמרו בדברי הרא"ש: ביד אהרון (עה, הג' ב"י כח) הסביר, שכיוון שאדם עסוק בקריאת שמע לא יבוא לידי הרהור. מאידך, במעדני יום טוב (פ), הסביר שהקלו בקריאת שמע כדי שלא יבוא לידי ביטולה, כי מצוי ששומעים קול זמר של אשה.

ויש שדוחים פירושים אלו ומסבירים שהרא"ש התיר בזמן ק"ש רק אם אינו מתכווין לשמוע את קולה, וכ"כ ככבא דשביט ברכות כד,א: "ולענ"ד לא מסתברא דאיך יצוייר דמלתא דבעלמא אסור, בשעת ק"ש שיהא מותר. ומי יערב דלא ליתי למטרד כדרך דחיישינן גבי טפח באשה? אלא נלע"ד טפי להיפך, דמ"ד דבלא ק"ש אסור (הרא"ש ודעימיה), היינו במתכווין ליהנות, ואז מכ"ש בשעת ק"ש, ובאינו מתכווין להנות בה מותר לשמוע ואפילו בשעת ק"ש. ומ"ד דהא דשמואל אק"ש נאמר היינו דאסור לשמוע קול אשה לגמרי משום ק"ש שהוא קורא בו אבל בלא ק"ש מותר כל שאינו נותן לב על קולה ומתכווין להנות בה".

עוד יתכן לומר שלרא"ש אסור לשמוע אפילו קול דיבורה של אשה, ולכן הקלו בקריאת שמע, כדברי האו"ז לקמן, דאל"כ איך תוכל האשה לקרוא ק"ש בקול.

[2]. כתב הרא"ה: "ובכולהו (טפח, שוק, שיער) אסור לקרות כנגדן משום דבמראה איכא משום הרהור". הרי ששמיעת קול אינה גורמת כל כך להרהור, ולכן אין איסור לקרוא באותה שעה ק"ש, אלא שאסור לשמוע קול אשה משום צניעות.

ד – המחמירים בשמיעת קול דיבור

קידושין ע, א: "אמר ליה רב נחמן לרב יהודה…: נשדר ליה מר שלמא לילתא, א"ל, הכי אמר שמואל: קול באשה ערוה (ואם אשאל בשלומה, תשיבני). אפשר ע"י שליח! א"ל, הכי אמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה. על ידי בעלה? אמר ליה הכי אמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה כלל".

יש שלמדו מזה שהאיסור לאיש הוא גם לשמוע קול דיבורה של אשה. ונראה שמוכרחים לומר שכוונת האוסרים לאסור דיבור מעבר למה שהיה מקובל, שיוצר קרבה ולכן יש בו איסור. ולא כאן המקום להרחיב בראיות לכך, אולם כך עולה גם מהדברים שיובאו בהמשך.

וכ"כ ספר מאורות (כה, א) בשם ראב"ד: "ואסור לשמוע דבריה, כדאמרינן בקידושין ואפילו לשאילת שלום. והאידנא נהגי בשאילת שלום ובדברי צורך, והכל לשם שמיים כדאיתא התם". וכ"כ אור זרוע (א, קלג): "אמר שמואל קול באשה ערווה… לאו לענין קריאת שמע איתמר, דהיא גופה קוראת קריאת שמע". וכ"כ שטמ"ק (ברכות כד, א) בדעה ראשונה. וכך בפשטות כתב אורחות חיים (הל' מגילה ב) בשם העיטור: "והבעל עשרת הדברות ז"ל כתב: שאין הנשים מוציאת האנשים בקריאתן, והטעם משום דקול באשה ערווה, ואע"ג דמדליקות נר חנוכה ומברכות לא דמי, לפי שאין צורך שיהיו שם האנשים בעת הדלקה" (ומזה שהיקל בברכות של חנוכה, משמע שאסר גם קריאת מגילה בלא טעמים. וכ"כ עיניים למשפט בדעת העיטור).[3]

בבן איש חי, בא יג, הביא דעה זו: "ויש מחמירים אפילו במדברת, אם היא מדברת דברים ארוכים של סיפורי מעשיות וכיוצא. אבל דברים קצרים ובפרט שהם לצורך עסק אין לחוש". ויש שכתבו שאסור לכווין ליהנות מדיבורה, וכ"כ חיי אדם ד, ו: "קול באשה ערוה, דהיינו בשעה שמזמרות, אבל דיבורה לא מקרי ערוה, ואפילו הכי אסור לכוין ליהנות מדיבורה שהרי אפילו בבגדיה אסור להסתכל ליהנות". וכ"כ מ"ב עה, יח.

אמנם רוב הפוסקים כתבו שהאיסור לשמוע קול אשה, היינו דווקא קול זמר של אשה, כ"כ תר"י (יז, א, מדפי רי"ף 'ערוה'), יראים (שצב), מרדכי (ברכות פ), ראבי"ה (א, עו), הג"מ (הל' ק"ש ג, ס), אשכול (הל' תפילה וק"ש ז, עמ' 15), ושטמ"ק בדעה שנייה. וכך נראה מרשב"א ומאירי (על ברכות), ואוהל מועד. והסביר ברשב"א ברכות כד, א, את הגמ' בקידושין: "מיהו נראה דדוקא קול של שאלת שלום או בהשבת שלום כי התם דאיכא קרוב הדעת". (וכ"כ במאירי ברכות כד, א: "ומ"מ אפשר לומר ששאלת שלום והשבתו כעין זמר הוא"; אוהל מועד שער ק"ש דרך ה, נתיב ה; נימוקי יוסף ברכות כד, א; מהרש"א ב"מ פז, א; בית שמואל אבה"ע כא, ד; ברכ"י עה, ג, בשם ישרש יעקב).

וכ"כ אחרונים רבים: לבוש (עה, ג); מ"א (עה, ו); יש"ש (קידושין ד, ד)[4]; בית שמואל (אבה"ע כא, ד); דברי חמודות (ברכות ג, קיז); שועה"ר עה, ו; באר היטב עה, ט; שתילי זיתים עה, ז; שלחן המלך כו, ה; ישועות יעקב עה, ד; ועוד.


[3]. גם ברמב"ם משמע שאפילו קול דיבורה אסור, אבל קול שירתה חמור יותר, וז"ל רמב"ם בתשובה (בלאו רכד): "ואליבא דאמת אסור לשמוע דבר טפשות, אפילו נאמר שלא בשירה, ואם מנגנים אותו על כלים, יש כאן שלשה איסורים, איסור שמיעת דבר טפשות ונבלות הפה, איסור שמיעת שירה, ר"ל זמרא בפומא, ואיסור שמיעת (כלי) מיתרים. ואם זה במקום שתיית יין, יש איסור רביעי, והוא אומרו יתעלה והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם. ואם המזמרת אשה, יש שם איסור חמישי, לאומרם ז"ל 'קול באשה ערוה', ומכל שכן אם היא מזמרת". וגם בהל' איסורי ביאה כא, ב, לא כתב דווקא קול זמר. וגם במאירי ברכות כד, א, כתב כן: "ובאשה אחרת אפילו באצבע קטנה כל שהוא מכוין לראות או לשמוע אסור בכל שעה ולהסתכל בה ולשמוע קולה אפילו קול שאינו של זמר וכמו שאמרו בקידושין…" אלא בסוף העלה שאולי שאלת שלום הוי כזמר. וגם משמע כדעה זו בפסקי הרי"ד לברכות כד, א: "ולא יאזין לקול הנשים" ולא כתב דווקא קול זמר (וכך דייק בעיניים למשפט).

גם מירושלמי חלה פ"ב ה"א אפשר להבין שהאיסור אפילו בקול דיבורה: "שמואל אמר: קול באשה ערווה, מה טעם? והיה מקול זנותה ותחנף את הארץ". קול זנותה יכול להיות כל קול שאינו צנוע ולאו דווקא שירה.

[4]. וז"ל היש"ש: "וכן כתב הרא"ש (סימן ד') וההיא דקול באשה ערוה דקאמר, משמע שאסור לדבר עם האשה, כמו שפי' רש"י, אם אשאול בשלומה, תשיבני, ונראה, דדיחוי הוא דקא מדחיה ליה, דלא אסרו אלא לשמוע קול שיר, ע"ד המקרא (שה"ש א', י"ד) השמיעני את קולך כי קולך ערב, גם לא מצינו שנזהרו גדולים הראשונים מלדבר עם האשה, בכמה עובדא שבתלמוד, גם במחברים לא הזכירו פה, אלא שאין שואלין בשלום אשה, והיינו משום חיבה, ולאפוקי מהרב ר"א מזרחי, שאוסר לדבר עם האשה, ולומר אפילו איה בעלך, וכבר הוכחתי לדבריו דליתא".

ה – נאום או דרשה ברבים

בשו"ת שבט הלוי ג, יד, כתב "מכל מקום בנאומים בפרט שלא בענייני מצווה, כיוון דבמשך נאומה, דרכה להנעים קולה ולהחניף השומעים כידוע… דלא גרע מהשבת שלום בעלמא דאסור". ודייק גם מהחתן סופר להחמיר בכל דיבור של הרחבת הלב.

ולפי מה שהסברנו לעיל, רק דיבור מעבר למה שמקובל אסור, ובמקום שרגילים לשמוע נאום של אשה או הרצאה, אין בכך איסור. ולא כאן המקום להרחיב בזה.

ו – המקילים לשמוע קול שירת אשה

כתבו כמה ראשונים שדין 'קול באשה ערווה' אינו אלא בשעת קריאת שמע, שאסור לומר קריאת שמע בעת ששומעים קול אשה. וכ"כ מרדכי (ברכות פ) בשם רה"ג, יראים (שצב) בשם רב יהודאי גאון, ראבי"ה (א, עו), הג"מ (הל' ק"ש ג, ס), ריקאנטי כו; וב"י בדעת תר"י[5].

ונחלקו האחרונים בפירוש דעתם לגבי שמיעת קול שירת אשה. יש אומרים שהם מקילים לשמוע קול שירת אשה, וכ"כ כתב בשו"ת באר שבע (באר מים חיים ג, אמנם למעשה החמיר כדעת רוב הראשונים, עפ"י הגמרא בקידושין ע, א). וכ"כ בשרידי אש ב, ח. אמנם רבים מהאחרונים סוברים שגם לדעתם אסור לשמוע קול שירת אשה משום צניעות, וכ"כ ביד אהרון (עה, הג' ב"י כח), שכל החידוש לדעתם שאפילו לקרוא קריאת שמע אסור בשעה ששומעים קול שירת אשה, שהיה אפשר לחשוב שהואיל והוא עוסק בדברים שבקדושה, אין השירה מפריעה, קמשמע לן שאסור. וכ"כ הגר"א עה, ח; הרב חיים אברהם גאגין בפירושו על אוהל מועד 'סביב לאוהל' (שער ק"ש, דרך ה, נתיב ה, ג); עיניים למשפט ברכות כד, א; ועוד.

יש שלמדו מהרי"ף שאין שום איסור בשמיעת קול שירת אשה. וכן מובא ברשב"א ברכות כד, א: "והרב אלפסי ז"ל שלא הזכיר מכל זה כלום, כתב הראב"ד ז"ל דאפשר דמשום דאמרינן לעיל עגבות אין בהן משום ערוה סבור הרב ז"ל דכל שכן טפח ושוק ושערה וקול". כלומר, דינים אלו לא נפסקו להלכה. וכ"כ הרב שאול בוצ'קו בספר בעקבות המחבר עמ' סד'. אמנם רוב הפוסקים לא הזכירו דעת הרי"ף בזה, ומשמע שלא דייקו מכך שדעתו להקל.


[5]. וז"ל מרדכי ברכות פ: "ופי' רב האי גאון דכל הני לענין ק"ש וכתב הר"א ממיץ בספר יראים הלכך אסור לומר דבר שבקדושה בשמיעת קול שיר של אשה… וכ"פ בה"ג וכ"פ ר"ח כדברי ר' האי גאון". וכדברים הללו כתב יראים בשם רב יהודאי גאון. וז"ל ראבי"ה א, עו: "פסק בהלכות גדולות דכל הני דאמרינן הכא טפח באשה ערוה ואפילו היא אשתו ובאשה אחרת אפילו דבר קטן מטפח וכן שוק באשה ערוה וכן שער באשה ערוה [וכן קול באשה ערוה] כל הני אסור לקרות ק"ש כנגדם, וכן פר"ח". וכדברים הללו כתב הג"מ. וז"ל בית יוסף: "וה"ר יונה כתב ג"כ דקול באשה ערוה לק"ש הוא".

ז – הלכה למעשה

בשו"ע עה, ג, כתב: "יש ליזהר בשמיעת קול זמר של אשה בשעת ק"ש", הרי שהחמיר כדעת רב האי גאון ודעימיה, שהאיסור נוגע לקריאת שמע ודברים שבקדושה, אלא שנקט לשון "יש להיזהר" מפני שלא הכריע כדעתם שהם המיעוט. ובדרכי משה פסק לאסור מדינא. אמנם לעניין שמיעת קול שירת אשה, מוסכם להלכה שהדבר אסור, וכפי שכתב בשולחן ערוך אבן העזר כא, א, שכן דעת רוב הראשונים, ואולי אף כולם.

האם יש היתר כאשר השירה בכובד ראש

א – מקוננות

למדנו שנשים היו מקוננות בהלוויות, וזה היה חלק ממצוות הלווית המת, כמובא בכתובות מו, ב: "רבי יהודה אומר אפילו עני שבישראל לא יפחות משני חלילים ומקוננת". וכן במשנה מו"ק כח, ב: "נשים במועד מענות, אבל לא מטפחות… איזהו עינוי – שכולן עונות כאחד, קינה – שאחת מדברת וכולן עונות אחריה, שנאמר 'ולמדנה בנתיכם נהי ואשה רעותה קינה'".

ולכאורה איך קוננו והרי קול באשה ערווה. תירץ בתפארת ישראל (מו"ק פ"ג מ"ט, יכין סח) בשם אביו: "דבשעה שהמת מוטל לפניו אין חוששין להרהור, תדע דביצרו מתגבר יזכור יום המיתה [כפ"ק דברכות] עכלה"ט".

וכ"כ דברי חפץ דרוש לד, א (אוה"ח עמ' 230): "ועדיין יש לחלק ולומר דהתם לית ביה משום דהם אומרים קינה דבר הגורם להרבות בכיה, המשבר את הלב, ולית למיחש להרהור עבירה".

ב – שירת מרים ודבורה

שמות טו, כ-כא: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם". וכן דבורה הנביאה שרה, שנאמר בשופטים פרק ה: "ותשר דבורה וברק בן אבינעם היום ההוא לאמר…"

עוד מצינו בשמואל א, יח, ו-ז: "וַיְהִי בְּבוֹאָם בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשִׁיר וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים: וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל באלפו בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו".

ג – במקום שהשכינה שורה אין חשש הרהור

כתב החיד"א (נחל קדומים בשלח, יד): "ועוד אפשר לומר במאמר הזה דאמרינן קול באשה ערוה, ואמרו פרק כל היד גבי אוחז באמה דכי איכא אימתא דשכינתא ליכא הרהור. והוא הדין נאמר כשיש גילוי שכינה בפרהסיא אז איכא אימתא דשכינתא וליכא הרהורים ויכולים אנשים ונשים לשיר, ואין לחוש… כי הנה הכא מרים הנביאה וכל הנשים זמרן נשי נגד כל ישראל באזניהם ויקשה דקול באשה ערוה… ותען להם מרים, בלשון זכר כלומר דנשים כאנשים וליכא איסור הרהורים, ובלאו הכי היה גילוי שכינה דראתה שפחה על היום וכו'".

ובשו"ת באר שבע (ח"ב, באר מים חיים ג) כתב: "ואל תשיבני מדכתיב ותשר דבורה וברק בן אבינעם וכו', כמו שנשאלתי מן אשה משכלת, כי יש לומר על פי הדיבור שאני. וכיוצא בזה ממש תירצו התוספות בפרק החולץ להא דכתיב גבי דבורה 'והיא שפטה את ישראל', והלא הלכה רווחת בישראל דאשה פסולה לדון, כדאיתא בהדיא בירושלמי ביומא, עיין שם".

ד – תירוצים נוספים

מכילתא פרשת בשלח: "ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה ביום – מגיד הכתוב כשם שאמר משה שירה לאנשים כך אמרה מרים שירה לנשים שנאמר שירו לה' וגו'".

עוד תירץ בילקוט מעם לועז שמות טו, כ: "וזה שלקחה התוף בידה לומר שירה ולא עשו כן האנשים, הטעם הוא מפני שקול באשה ערווה, ואסור לאשה לזמר בפני אנשים, ולכן לקחו הכלים האלו כדי שלא ישמעו קולם".

עוד כתב במטה אפרים (אלף למטה, קדיש יתום ד, ט): "נראה דבלאו הכי אין ראיה מ'ותשר דבורה', שעיקרה לא נאמר אלא נוסח השירה והמליצה הנפלאה אבל לא נזכר ששרתה בקול לפני אנשים".

ובספר את צנועים חכמה (ח"ב עמ' תעד) העלה שאולי כוונת הפסוק אצל דבורה אינה לשירה במובן של זמר וניגון אלא לשירה במובן של שבח ותהילה, כפי שתרגם יונתן בן עוזיאל: "ושבחת".

ה – האיסור נקבע בזמן חז"ל

עוד נראה לומר, שבאותו הזמן עדיין לא גזרו חכמים על קול אשה, ואכן בכל דבר שגזרו בו חכמים יש צד חיובי וצד שלילי, ולכן אין בו איסור מהתורה, ורק חכמים עשו סייג לתורה, מפני שראו שהצד השלילי שבו גובר. וכן מצינו שבזמן בית המקדש הראשון, לפני שעשו חכמים סייג לתורה, חטאו רבים בגילוי עריות, ואילו לאחר שתקנו חכמים את תקנותיהם, חטאים אלו כבר לא היו רווחים בישראל. ועיין בספר אורות במאמר 'חכם עדיף מנביא'.

וכן העלה סברא זו בספר המקנה על קידושין ע, א. וכ"כ בשו"ת אבני ישפה ב, ה, שבאותו זמן שהנביאות שרו עדיין לא נאסר קול באשה.

שירת קודש

א – דעת השרידי אש

בשו"ת שרידי אש ב, ח (מהדורת מוסד הרב קוק), כתב: "במכתבו מתאר כת"ר את דרך החינוך של ארגון "ישורון" שנוסד בארץ צרפת לפני כמה שנים, שהוא מתנהג עפ"י שיטת החינוך שהי' נהוג במדינת אשכנז לפני החורבן, ועכשיו קמו נגדו עוררים מצד חוג ידוע של חרדים, אשר לפי דעתם אין הדרך הזאת לפי רוח היהדות… (והשיב) ערעורי החרדים בוודאי יש להם על מה לסמוך, שהרי עפ"י דין תורה צריך להפריש אנשים מנשים כדי שלא יבואו לקלות ראש… מכל מקום, כשנשאלתי ע"ז ממנהלי "ישורון" הוריתי להם שימשיכו את פעולתם עפ"י הדרך שהתוו להם גדולי אשכנז, שהיו צדיקים גדולים וכל כוונתם היתה לשם שמים, להציל את הנוער מסכנת הטמיעה שהתפשטה באשכנז בימיהם ועל ידי כך הצילו כמה נפשות מישראל והצליחו לקרבם לתורה וליראת שמיים. וגדולי אשכנז היו בקיאים ומומחים בחכמת החינוך ולכן הצליחו במעשיהם להקים דורות שלמים של בעלי יר"ש והשכלה חילונית כאחד, מה שלא עלה בידי גאוני גדולי ליטא ופולין, לפי שלא ידעו לכונן את החינוך עפ"י תנאי הזמן. וידוע מה שסיפר הגאון מהר"י סלנטר זצ"ל בשובו מאשכנז ושם נזדמן עם הגה"צ ר"ע הילדסהיימר זצ"ל וראה אותו מרצה שיעורים בתנ"ך ושו"ע לפני נשים צעירות ובתולות. וכה אמר: אם יבוא מי מרבני ליטא להנהיג כן בעדתו, וודאי שיעבירו אותו מכהונתו, וכן הדין. מ"מ הלואי שיהי' חלקי בגן עדן עם הגה"צ ר"ע הילדסהיימר. והטעם הוא משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך", כמו שנבאר להלן…

והנה רבני פולין ואונגרן שנתגלגלו למדינת צרפת רואים את המנהגים החדשים שהנהיגו חרדי צרפת עפ"י שיטת גאוני וצדיקי אשכנז, והם מוחים נגדם בעוז, לפי שמנהגים אלו הם נגד דינים מפורשים בגמ' ופוסקים, כנ"ל. אולם אין הרבנים הנ"ל בקיאים בתנאי החיים השוררים במדינת צרפת ואינם רואים את המצב הירוד של היהדות שם. להיפך, בדרישותיהם הם מעמידים בסכנה את התפתחותו של הארגון הזה, אשר כבר הצליח הרבה בפעולתו החינוכית, כמו שתיאר כת"ר במכתבו וכל דבריו הם כנים ואמתיים, וזה ידוע לכל…

ועכשיו אני רוצה לבאר את הבעיות העומדות על הפרק מצד ההלכה… ומה שנוהגים לשיר ולזמר זמירות קודש בנים ובנות יחד – כבר נשאלתי ע"ז ממנהיגי המחנות, והשבתי להם, כי בבואי לברלין ראיתי בבתי החרדים מזמרים אנשים ונשים יחד זמירות קודש בשבת, והשתוממתי למנהג זה שהוא נגד דין מפורש באו"ח סי' ע"ה סע' ג', שקול זמר אשה בשעת ק"ש אסור… ומטעם זה ערערתי נגד מנהג זה שנהגו חרדי אשכנז. ואולם אחרי חקירה ודרישה נאמר לי כי הגאון הצדיק ר"ע הילדסהיימר ז"ל וכן הגרש"ר הירש ז"ל בפרנקפורט על נהר מיין התירו בזמירות קודש לזמר יחד, והטעם משום דתרי קלא לא משתמעי וכיון שמזמרים יחד אין חשש איסור, אבל לא נחה דעתי בזה וחפשתי ומצאתי בשדי חמד מערכת קול, שהביא בשם רב ספרדי להתיר זמירות קודש של אנשים ונשים יחד…" (אמנם דעה זו לא נמצאה בשדי חמד).

אח"כ הביא דעות שאם לא מכוונים ליהנות מותר, וכתב "וא"כ יש לומר שבזמירות קודש אין לחוש שיתכוונו להנות מקול אשה… מ"מ יש מקום לומר, שבזמירות קודש הזמר מעורר רגש קודש ולא הרהור עבירה. ועי' בב"י שהביא בשם רב האי גאון, שאף בשעה שמנגנות אם יכול לכוון לבו לתפלתו בענין שאינו שומע אותה ואינו משים לבו לעי' אין לו להפסיק קריאתו. ועי' באוצר הגאונים לברכות שהביאו, וכן בחידושי הריטב"א לקידושין כתב, שהכל לפי מה שהוא אדם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואינו מעלה טינא בלבו כלל מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש, והיינו ההוא דבבא מציעא פ"ד, א ר' יוחנן הוה אזיל ויתיב אשערי טבילה ובכתובות י"ז, א ר' אמי [בד"ו: ר' אבהו] כו' נפקן אמהתא דבי קיסר לאפיה וכו' ולא חיישי להרהורא מטעמא דאמרן, אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול, עכ"ל…

ויש עוד סניף להתיר זמירות קודש עפ"י מה שכתב הרמ"א באבהע"ז סי' כ"א, שכל שאינו עושה דרך חיבה רק כוונתו לשם שמים, מותר. ומקור דבריו בתוס' קידושין פ"ב, א ד"ה הכל לש"ש, שע"ז אנו סומכים השתא שאנו משתמשים בנשים, ואף שיש לחלק בין שימוש בנשים ובין שמיעת קול זמר, מ"מ יש לומר כיון שהמזמרים זמירות קודש ג"כ מתכוונים לש"ש, כדי לעורר רגשות דתיים אצל הבנות ולטעת בלבם חיבה לקדשי ישראל, יש לסמוך על המקילים.

ולכן הוריתי למנהיגי הארגון "ישורון" שיכולים לסמוך על גדולי אשכנז, שהיו בקיאים בחכמת החינוך וידעו רוח בנות הדור שהתחנכו בבתי ספר ולמדו לשונות ומדעים, שיש להן רגש של כבוד עצמאי והן רואות עלבון ודחיפה לחוץ למחנה באיסור שאוסרים עליהן להשתתף בזמירות קודש. ולכן התירו לנשים להשתתף בזמירות של שבת. ואנו רואים ויודעים כי גדולי אשכנז הצליחו בחינוך הבנות ונשים צעירות יותר מגדולי שאר הארצות. ובאשכנז ראינו נשים מלומדות ובעלות דרגא השכלה גבוהה, שהיו חרדות על דת ישראל ומקיימות את המצוות בהתלהבות. ומשום כך אין אני מרהיב לאסור מה שהתירו הם, ובכגון דא נאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך. וכעין מה שכתב המרדכי: ובעונותינו שאנו מפוזרים בארצות שונות ועת לעשות לה' הפרו תורתך הלכך אין אנו נזהרים מללמוד בשמיעת שיר נשים ארמאיות, והובא במעיו"ט בברכות שם. ואף שיש לחלק בין הנושאים, מ"מ הטעם אחד הוא, שבארצות כמו אשכנז וצרפת הנשים מרגישות עלבון ופגיעה בזכויותיהן אם נאסור עליהן להשתתף בעונג שבת ע"י זמירות קודש. ודבר זה מובן למי שמכיר טבע הנשים במדינות הללו. והאיסור יוכל לגרום לריחוק הנשים מן הדת, חלילה".

ב – לרוב הפוסקים גם בשירי קודש אסור

כתב בציץ אליעזר ז, סוף כח: "ולדבר זה לא מצאתי היתר, ובגדולה מזו מצינו בשו"ת חתם סופר החו"מ סי' ק"צ דכתב לאסור אפילו כשהנשים ישמיעו קול דרך עזרת נשים דכערוה יחשב אצלנו… וחשוב לצטט מדברי שו"ת באר שבע בבאר מים חיים שבסו' הספר סי' ג' שכותב וז"ל: תוכחה מגולה יפה ומעולה אדבר עם בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים ובפרט עם נשים נשואות שהם מזמרות ומשמיעות קול שיר בזמירות בשבת עם בחורים זקנים עם נערים יחד, ואינם משימים אל לבם שהיא מצוה הבאה לידי עבירה חמורה וכו'. ועוד נראה לי ברור דהא דקאמר שמואל קול באשה ערוה אין רצונו לומר דוקא באשה נשואה אלא ה"ה פנויה וכו' לכן ראוי ונכון לכל אשה כשרה יראת ה' בין שהיא נשואה בין שהיא פנויה בתולה או אלמנה שלא תשמיע קול שיר בזמירות ולא שום דבר בשום זמן כל זמן שמיסב עמה איש שהיא ערוה עליו וכו'…" ולמעשה, פסק שלא ישמע קול שירת נשים, אפילו כשהן שרות יחד, ואפילו אם יצטרך לוותר על משרתו לעשות קידוש בכל ליל שבת בבית ספר לאחיות ולומר לפניהם דברי תורה. וכן כתב גם בחלק יד, ז, ודחה את דברי השרידי אש.

וכן מתבאר מארץ חיים סתהון (אבה"ע כא): "וכתוב בשם ספר ישרי לב ק, יב, כי רבני ארץ ישראל מיחו באשה שהיתה פועה לתינוק בשירות ותשבחות בקול רם".

וכך כתבו: שו"ת משנה הלכות (יא, נג); שו"ת שבט הלוי (י, כו); שו"ת אבני ישפה (ב, ה); אוצר הפוסקים (אבה"ע כא, א, כ, ג) בשם עוד אחרונים; ספר 'את צנועים חכמה' (ח"ב עמ' תפ).

ג – שירי שבת בקרב בני משפחה (קול הרגיל בו)

כתב רמ"א עה, ג: "אבל קול הרגיל בו אינו ערווה", וכתבו כן כמה ראשונים (יראים, הג"מ, ראבי"ה, אשכול ועוד). הסביר בעטרת צבי עה, ו – "אבל קול הרגיל – אפילו קול זמר, הואיל דרגיל בה אינו בא לידי תאוה". משמע שבקרב בני משפחה, גם גיסים, יהיה מותר לשיר שירי שבת.

לעומת זאת, יש שהבינו בדברי הראשונים והרמ"א שמדובר רק בקול דיבור של אשה, שאם רגיל בו, אין בו שום איסור, וכ"כ שועה"ר עה, ו: "אבל קול דבורה כיוון שרגיל בו אינו ערווה אפילו של אשת איש". וכך נראה מחידושי רשב"א ברכות כד, א. והבן איש חי אסר נשים הפועות לתינוק, משמע אפילו אם רגיל בה, וכן נראה ממ"ב עה, יח, שקול הרגיל היינו קול הדיבור ולא קול זמר.

האם מותר לשמוע כשאינו מתכוון ליהנות

א – דעת המתירים באינו מתכוון ליהנות

ככלל בדעת הרא"ש ורוב הראשונים, שסוברים שאיסור קול באשה ערווה נאמר לעניין צניעות, לגבי קריאת שמע הדין תלוי אם הוא מתכוון ליהנות מהשירה, אבל אם אינו מתכוון ליהנות, משמע שאין איסור לקרוא קריאת שמע. ויש אומרים לפי זה, שגם אין איסור לשמוע שירה של נשים כאשר אין מתכוונים ליהנות ממנה.

כתב אשכול (הל' תפילה וק"ש עמ' 15): "ויש מי שאומר שמותר לקרות ק"ש אף כששומע קול זמר של אשה ורואה שערה אם אינו מכוון להנות ממנו, ולא אתמר בגמ' לענין ק"ש קול באשה ושער באשה, אלא לאסור להנות בקולה ושערה של ערוה. ולא משמע הכין בגמרא". וכ"כ רבינו יונה בספר היראה (אות רלח): "אל תשמיע לאזניך במתכוין קול אשה משוררת, כי קול באשה ערוה". כ"כ בספר החינוך קפח: "ואפילו לשמוע קולה לכוונה שיהנה בה אסור". וכך מדוייק מהמאירי ברכות כד, א: "ובאשה אחרת אפילו באצבע קטנה כל שהוא מכווין לראות או לשמוע אסור בכל שעה להסתכל בה ולשמוע קולה".

וכן דעת כמה אחרונים, כ"כ במאמר מרדכי עה, ד: "ונראה לפענ"ד דבעלמא אינו אסור אלא כשמסתכל ושומע בכוונה ומתכוין ליהנות בה, כדמשמע בטור אבה"ע סימן כא, וברמב"ם פכ"ח מהל' איסו"ב שכתבו והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכווין ליהנות בה כמו שמסתכל במקום התורף ואפילו לשמוע קול ערווה או לראות שערה אסור ע"כ. ומשמע בהדיא דקול ושיער דומיא דאצבע קטנה, ומה להלן דווקא בכוונה, ה"נ בקול ושיער. ואדרבא משמע מלשונו דקול ושיער קילי טפי. ומאחר שכן כל ששומע הקול לאונסו או רואה שערה ראיה בעלמא שלא ליהנות שרי". וכ"כ כוכבא דשביט ברכות כד, א: "ולענ"ד דבעלמא אינו אסור אלא במתכווין לשמוע ולהנות בה דווקא, כדמשמע מדברי הרמב"ם פכ"א מהל' איסו"ב, אבל שמיעה בעלמא ולא יהיב דעתיה מותר, ומאן דס"ל דבענין ק"ש אתמר, היינו אפילו בשמיעה בעלמא אסור". וכ"כ המקנה (קונ"א אבה"ע כא, ד): "אך לפי מה שכתב הבית יוסף באורח חיים בשם תר"י שהיינו כשהוא מכוין לשמוע או להסתכל, אבל בשמיעה בעלמא ליכא איסורא". וכך נראה מספר דברי חפץ (מובא בשדי חמד מערכת קו"ף, כלל מב).

בדומה לדברים הללו כתב תר"י (ברכות יז, א מדפי רי"ף 'ערוה'): "ואפילו בשעה שמנגנת אם הוא יכול לכוין בלבו לתפלתו בענין שאינו שומע אותה ואינו משים לבו אליה מותר ואין לו להפסיק קריאתו וכן כשמגולה טפח אינו אסור אלא כשמסתכל בה אבל בראייה בעלמא מותר". וכמה אחרונים העתיקו דבריו, כ"כ עולת תמיד עה, ה; שועה"ר עה, ו; מטה משה א, צח; פקודת אלעזר עה; שתילי זיתים עה, ז; כף החיים עה, כו; וקצשו"ע ה, טז.

אמנם נראה שגם דברי המתירים לא נאמרו אלא כאשר הוא יושב בביתו ושומע שירה מבית אחר, או שהלך לעסקיו ונקלע למקום שהוא שומע שירה. אבל להשתתף באירוע שבו מופיעה זמרת, לא דיברו, מפני שכל האירוע מכוון לשמיעת קולה.

ב – האוסרים

כפי שלמדנו, דעת האשכול עצמו, שאסור לשמוע קול זמר של אשה גם אם הוא לא מכווין ליהנות מקולה. וכך נראה מבן איש חי בא יג, שכתב: "ופה עירנו דרך הנשים להיות פועות לתינוק הבוכה בקול ניגון באזניו כדי להשתיקו ולהביא לו השינה, וצריך ליזהר שלא ילמד בעת שהאשה פועה ומנגנת לתינוק ואפילו היא אשתו". וכ"כ יפה ללב עה, ג, שאסור לשמוע קולה גם הוא לא מכווין ליהנות.

אלא שאם אין לו לאן ללכת, הרי שהוא אנוס. וזה לשון ספר יראים שצב: "ובעונותינו בין הגוים אנו יושבים ועת לעשות לה' הפרו תורתך הלכך אין אנו נזהרים מללמוד בשמיעת קול נשים ארמיות". וכ"כ מרדכי (ברכות פ), וריקאנטי (כו)[6].


[6]. בחזו"א סוף טז, כתב שהיראים חולק על תר"י ולכן כתב שמשום 'עת לעשות לה" מותר להמשיך ללמוד כשנשים הנכריות שרות, משמע גם אם הוא לא מצליח לכוון לגמרי ללימודו, משא"כ תר"י שהתיר בתנאי שהוא ימשיך לכוון בק"ש או בלימודו.

מכשירים אקלטרוניים

ג – שמיעה דרך מכשירים אלקטרוניים

יש אומרים שאסור לשמוע קול אשה אפילו כשאינו רואה אותה, וכ"כ יראים שצב: "הלכך אסור לומר ק"ש או דבר קדושה בשמיעת קול שיר של אשה. ובעונותינו בין הגוים אנו יושבים ועת לעשות לה' הפרו תורתך הלכך אין אנו נזהרים מללמוד בשמיעת קול נשים ארמיות". וכ"כ מרדכי (ברכות פ). וכ"כ שבט הלוי (ג, קפא), אבני ישפה (ב, ה), וטהרת השולחן (מובא בילקוט מפרשים בשו"ע מ"י).

לעומת זאת, כתב ראבי"ה (א, עו): "ויש מפרשים מפני שדרכו להביט בה כשמנגנת. משמע דלברכה (דבר שבקדושה) אינו אסור בשאינו מביט, אבל להביט אסור". וכ"כ תלמיד הרשב"א (ספר השלחן, שער שלישי): "טפח באשה ערווה, וכן שער, וקול באשה ערווה לרואה אותה".

ויש אחרונים שהביאו ראיות לשיטה זו:

ע"ז כ, א: ונשמרת מכל דבר רע, שלא יסתכל אדם באשה… ולא בבגדי שצבע של אשה… א"ר יהודה אמר שמואל אפילו שטוחין על גבי כותל, א"ר פפא ובמכיר בעליהן". והסביר רש"י 'ולא': "שזוכר את האשה כמו שהיא מלובשת בהן שמייפין אותה מהרהר אחריה". הוא הדין בשמיעת קול אשה אם אינו מכיר את האשה אין כאן הרהור (שו"ת בית שערים או"ח לג)

מגילה טו, א: "תנו רבנן: רחב בשמה זינתה, יעל בקולה… אמר רבי יצחק: כל האומר רחב רחב – מיד ניקרי. אמר ליה רב נחמן: אנא אמינא רחב רחב ולא איכפת לי! – אמר ליה: כי קאמינא – ביודעה ובמכירה". וכמו שרחב זינתה בשמה לאדם שיודעה ומכירה, כך גם יעל בקולה, רק ביודעה ומכירה. (בית שערים או"ח לג; יבי"א ו, א)

משנה סוטה ז, א: "וכהן אוחז בבגדיה, אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו, עד שהוא מגלה את לבה וסותר את שערה. רבי יהודה אומר: אם היה לבה נאה לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה לא היה סותר". ובגמ' ח, א: "למימרא, דר' יהודה חייש להרהורא ורבנן לא חיישי, והא איפכא שמעינן להו! דתניא: האיש מכסין אותו פרק אחד מלפניו, והאשה – שני פרקים, אחד מלפניה ואחד מלאחריה, מפני שכולה ערוה, דברי רבי יהודה; וחכמים אומרים: האיש נסקל ערום, ואין האשה נסקלת ערומה! אמר רבה: הכא טעמא מאי? שמא תצא מב"ד זכאית ויתגרו בה פרחי כהונה, התם הא מסתלקא. וכי תימא, אתי לאיגרויי באחרנייתא, האמר רבא: גמירי, דאין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות". בתוס' 'גמירי' הקשו: "מקשינן מפרק אין דורשין (חגיגה יא:) דאמר עריות בין בפניו בין שלא בפניו נפיש יצרייהו? ולא קשיא מידי, דהתם הכי פירושו, מאחר שראה הערוה פעם אחת שוב מהרהר אחריה לעולם אפילו שלא בפניה, אבל מחמת שראה הנסקלת ערומה אינו מהרהר אחר אחרת"[7].

ביבי"א הוסיף שכך נרמז בפסוק בשיר השירים: "כי קולך ערב, ומראך נאוה"[8]. וכ"כ הרב הנקין (תחומין כט, עמ' 133).

וכ"כ אחרונים רבים – עיין בסעיף הבא על שמיעת קול אשה דרך הרדיו.


[7]. לגבי דחיית הראיות לפי המחמירים, עיין שבט הלוי ג, קפא; אבני ישפה ב, ה.

[8]. ביבי"א סמך על דברי מהר"ם שיק אבה"ע נג, אבל בשבט הלוי ובצי"א כתבו שמהר"ם שיק דיבר רק על שאילת שלום שזה נחשב קירבה, זהו ביודעה ומכירה אבל זמר הוא לא דיבר כלל.

ד – המתירים לשמוע שירת נשים דרך הרדיו

המתירים לשמוע שירת נשים דרך רדיו: שו"ת מערכי לב (צירלסון, או"ח ה); אור לציון (ב, ו, יג); עשה לך רב (א, כח); יבי"א ו, א. ובשו"ת בית דוד (לייטער, א, קפח) כתב שיש למיקל על מה לסמוך, וכ"כ בשו"ת בית שערים (או"ח לג) מדינא, אבל כתב שהדבר מכוער, וכ"כ משנה הלכות ה, רכד. מכל מקום לדעתם, מי שראה כבר פעם אחת את הזמרת, אסור לו לשמוע את קולה דרך הרדיו. (עיין בסעיף הבא אם ראה אותה בתמונה).

בציץ אליעזר ה, ב, הביא עוד סברא להתיר משום שאין זה ממש קולה של האשה. וכ"כ בספר ישיב משה (טורצקי עמ' יד) שהרב אלישיב התיר לשמוע שירת נשים ברדיו גם למי שמכיר את האשה, מפני שאין זה קולה אלא הקלטה בלבד (הובא ביבי"א ט, קח, מג). וכ"כ בבני בנים (ד, ז, ו) שאם אינו קול של האשה ממש מותר אפילו אם הוא מכיר אותה.

לעומתם, בשו"ת פרי השדה (ג, לב) אסר לשמוע שירת נשים דרך הרדיו, משום שבפועל גם דרך הרדיו ניכר שזהו קולה של אשה, והוא מעורר את התאווה וההרהור. וכ"כ חלקת יעקב (או"ח קסג), אבני ישפה (ב, ה), ואז נדברו (ו, סט, ח). בהליכות שלמה (לרשז"א, תפילה כ, יב) כתב ששמיעת קול זמר מתוך הקלטה אין בה משום ערווה, אבל יש חשש הרהור. וכתב שכל זה בהקלטה אבל אם היא שרה עכשיו, אפילו שהשמיעה היא דרך מכשירים חשמליים, נחשב ערווה ואסור.

ה – כשראה אותה בתמונה

ביבי"א א, ו, כתב שאפילו אם ראה אותה בתמונה, אסור אח"כ לשמוע שירת נשים דרך הרדיו. וכ"כ בשו"ת עשה לך רב (ג, ד), שמכיוון שמצלמים את הזמרות או מראים אותן בטלוויזיה, הרי הן בבחינת יודעה ומכירה. אולם לאחר מכן התיר ביב"א חלק ט, קח, מג, גם אם ראה את תמונתה. והביא מבן יהוידע (תענית ה, ב) שיודעה ומכירה, היינו שפגש אותה בחיים חיותה, והיה לו איזה ריעות עמה. ולכן למרות שראה אותה בתמונה מותר לשמוע שירתה.

אמנם מסברת הרב אלישיב והרב הנקין (ואולי גם רשז"א) מותר בכל מקרה לשמוע שירת נשים דרך מכשירים חשמליים, אפילו אם הוא מכירה ממש, ק"ו אם הוא רק ראה אותה בתמונה.

האם הדין משתנה בימינו

אפשר לכאורה לומר, שעיקר איסור קול באשה נוגע למצב שבו השירה גורמת להרהורי עבירה. ובעבר שלא היה מקובל בחברה הצנועה שנשים שרות בפני גברים, כל אימת שאשה שרה בפני גבר, היה בכך ביטוי מאוד אישי, חושפני, וממילא עורר הרהורים ולכן נאסר. אבל בימינו ששמיעת מוזיקה נעשתה רווחת מאוד על ידי המכשירים האלקטרוניים, ובתוך כך גם רבים רגילים לשמוע קול שירת נשים, וכפי שלמדנו פוסקים רבים מקילים בכך, וממילא הדבר כבר אינו מעורר הרהורים, וכפי שכתב הלבוש (מנהגים סוף או"ח) לגבי ישיבה מעורבת בחתונות. אם כן, כאשר מדובר בהופעות של זמרות שמתלבשות ומתנהגות באופן שנועד לגרות את היצר – האיסור נשאר בתוקפו. אבל כאשר מדובר בהופעה מכובדת, לשם אומנות או כחלק מטקס, אין בדבר איסור (כ"כ הרב ביגמן, ועיין בתחומין כט, עמ' 138). אולם דחו סברה זו הרב הנקין (בני בנים ד, ז), והרב יעקב אריאל בתחומין ל, עמ' 212.

הצטרפו לקבלת רביבים

הרשמה לניוזלטר שלנו

עוד ברביבים

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן