להדיח את המדיחים

המח"ט והמג"ד מבה"ד 1 הם מפקדים גרועים וחסרי אחריות לאומית * מפקד המבזה את מורשת ישראל ייכשל גם בקרב * בשאלות מסוג זה אי אפשר לסמוך על פסקי הרבצ"ר * מדוע לא נשמע קולם של מנהיגי הציבור הדתי? * מערכת הצדקה בישראל על פי ההלכה * התמיכה הקבועה בעניים על ידי מצוות לקט שכחה ופאה, פרט ועוללות * העניים נדרשים לעמול וללקט כדי לקבל את מתנותיהם * מעשר עני בשנה השלישית והשישית – הזדמנות לעניים לטעום חיים של רווחה

תביעה להדחת מח"ט ומג"ד בה"ד 1

לאחר האירוע המצער והמשפיל של הדחת ארבעה צוערים מקורס קצינים, ודרישה מחמישה אחרים להתנצל על כך שיצאו בעת שירת נשים, התיקון הנדרש הוא תביעה נחרצת להדחתו של מח"ט בה"ד 1 אל"מ ערן ניב, והדחתו של המג"ד סא"ל עוזי קליגר.

ידוע שמפקד שנכנס לעימותים מיותרים עם פקודיו הוא מפקד גרוע, וכל בר דעת מבין שהם הגיעו כאן לעימות מיותר. הנושא אינו רק זכותם של החיילים להיות נאמנים למצפונם הדתי. מדובר בכבוד למסורת ישראל. לא את הצוערים הדתיים בלבד המפקדים הללו ביזו, אלא את מורשת ישראל, את הסבים והסבתות שלהם עצמם, שבמשך כל הגלויות שמרו תורה ומצוות במסירות נפש. ורק בזכותם, נכדיהם ערן ניב ועוזי קליגר נולדו בישראל והגיעו לתפקידם הנוכחי בצה"ל. אנשים כאלה לא ראויים להיות מפקדים בצבא ישראלי.

זאת גם התנהגות שמבטאת חוסר אחריות לאומית. בזמן שהכול יודעים עד כמה חשוב שהציבור החרדי ישתלב בצבא, הם מודיעים קבל עולם, ובתמיכת הרמטכ"ל ושר הביטחון, שהצבא החליט לבזות את הציבור הדתי והחרדי שנאמן למסורת ישראל.

תקדימים מהעבר

בתמוז תשס"ד נתגלעה בעיה בבה"ד 1: המח"ט גל הירש יצר מצב שבו לא ניתן היה לקיים תפילות שחרית במניין. הצוערים הרגישו מאוימים ולא העזו להתלונן. פניתי מעל טור זה לנציגי הציבור הדתיים והחרדיים, אבל התגובה היתה רפה. שנתיים אח"כ, בעת מלחמת לבנון, התברר שתת אלוף גל הירש היה אחד מהאשמים המרכזיים במחדל שגרם לשחיקה קשה בכוח ההרתעה של ישראל ולמותם של חיילים רבים.

וכך היה הרב גורן זצ"ל אומר: מפקד בצה"ל שאינו מכבד את קודשי ישראל, גם לא יצליח במלחמה. לכן כאשר מצא מג"ד שנהג שלא כשורה כלפי חיילים דתיים, לא הסכים לקבל התנצלויות אלא תבע את סילוקו של המג"ד מהצבא. רק בדרך זו ניתן לדאוג שהפקודות הנוגעות לקודשי ישראל יישמרו כהלכה.

הרבצ"ר

לצערנו הרב הצבאי הראשי, עם כל מעלותיו הידועות, לא רלוונטי לסוגיה הזו. הוא ממונה על ידי שר הביטחון והרמטכ"ל, וקרוב להניח שאם יפסוק בניגוד לדעתם ייזרק מהצבא. לכן בכל עת שמדובר בהתנגשות שכזו, אין לעמדתו משקל. רק לאחר שיעמוד על הפרק דיון שבו עמדת הרב הצבאי תהיה בניגוד לעמדת שר הביטחון והרמטכ"ל, ולמרות הלחצים הרבצ"ר לא ישנה את דעתו ובכל זאת לא יודח מתפקידו, אז נדע שהוא אכן פוסק באופן עצמאי. ללא זאת, סמכותו כפוסק הלכה מוטלת בספק. אמנם עדיין יש לו תפקיד חשוב כמנהל ענייני הדת בצבא, אבל לא כפוסק.

מנהיגי הציבור הדתי

אם מנהיגי הציבור הדתי מתפלאים מדוע הציבור הדתי הגדול אינו בוחר במפלגות הדתיות, הם יכולים להתבונן בסיפור הזה ובדומיו ולהבין את התשובה. קשה להעלות על הדעת שמקרה דומה יקרה לאנשים מהשמאל. שום מפקד לא היה מעלה בדעתו לכפות על אנשי מר"ץ, שמספרם קטן בהרבה, לעשות דבר שמנוגד את מצפונם, שלא בהקשר ביטחוני מהדרגה העליונה. הדוגמא המקבילה היא אולי מצב שבו מזמינים את הרב אמנון יצחק לתת דרשה בבה"ד 1 על חזרה בתשובה, ומספר צוערים שמאלנים היו יוצאים, והמג"ד והמח"ט היו מדיחים אותם מקורס קצינים. אתם יכולים לתאר לעצמכם מה היו עושים נציגיהם בכנסת, ולנסות להעריך תוך כמה זמן היו קצינים אלו ננזפים ומוצאים את עצמם מחוץ לצבא.

זה מה שצריכים לעשות כעת מנהיגי הציבור הדתי והחרדי, לתבוע את סילוקם מהצבא. לא פחות. וגם אם הדבר יארך זמן, לא לנוח ולא לשקוט עד שהם יודחו. לפעמים חייבים לנקוט עמדה נחרצת, למען ישמעו וייראו ולא יזידון עוד.

נחמה פורתא יש לנו מהצוערים האמיצים שנהגו כהלכה, ולצערנו נעזבו לנפשם לבד במערכה.

כיצד עוזרים לעניים

בחמש דרכים נצטווינו לעזור לעניים: א) לקט שכחה ופאה. ב) מעשר עני בשנה השלישית והשישית למחזור השמיטה. ג) שיתוף העניים בשמחות החג. ד) צדקה למי שמתנות אלו לא הספיקו לו. ה) שמיטה ויובל.

לקט שכחה ופאה

על פי מצוות פאה, כל בעל מטע או שדה משאיר בסוף שדהו חלק לעניים. ואמרו חכמים ששיעור פאה צריך להיות לפחות אחד חלקי ששים, שהוא קרוב לשני אחוזים מהשדה (פאה א, ב). והרוצים להדר במצווה היו מוסיפים ונותנים יותר.

מצוות שכחה: אם במלאכת הקטיף או הקציר דילגו על עץ או על חלקה קטנה, היו משאירים את מה שנשכח לעניים. וכן בעת מלאכת האיסוף, אם שכחו ערמת פירות או ערמת חיטים, היו משאירים אותה לעניים.

'לקט' פירושו, שהקוצרים לא היו מרימים מהארץ את השיבולים שנפלו מידם בעת מלאכת הקציר, אלא היו משאירים אותם לעניים. וכן הדין בענבים שנפלו בעת הבציר.

בנוסף לכך, כל אשכול מצומק, שלא היה לו כתף ונטף, לא היו בוצרים אותו, אלא משאירים על הגפן לצורך העניים.

אפשר להעריך שסך כל מתנות העניים הללו היה מגיע לכדי כ-4 אחוז מכלל היבול. וזו היתה העזרה הקבועה ביותר שניתנה בישראל לעניים. וכן מצינו שכאשר חזרו נעמי ורות משדה מואב בחוסר כל, הן התפרנסו ממתנות העניים הללו. וכמו שקרה פעמים רבות בתולדות ישראל, בזכות הצדקה והחסד זוכים להקים משפחות מפוארות. וכך זכו בועז ורות להעמיד את מלכות בית דוד.

מעלת המצווה

שאלו חכמים, מדוע באמצע סדר המועדים שבפרשת אמור מזכירה התורה פתאום את המצוות הללו (ויקרא כג, כב)? והשיבו (בספרא שם): "אלא ללמד שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו".

לב מי לא יתרגש מהידיעה המופלאה הזו. אדם לובש את בגדי עבודתו ועוסק במלאכת שדהו, ומשתף את העניים במחשבתו. הוא מניח להם את השיבולים והפירות שנפלו במשך הקציר והקטיף, וגם את כל מה ששכח, וגם פאה בסוף שדהו. ופתאום קדושת בית המקדש חופפת על שדה החולין שלו, ומזבח ניצב במרכזו, וכל השיבולים והפירות הללו שהשאיר לעניים נחשבים כקרבנות על גבי המזבח.

משמעות המצווה – גם העניים שותפים באחריות

יסוד חשוב למדנו ממצוות אלו לדרכי הצדקה. התורה מטילה על העני את האחריות לקבל את מתנותיו. היה עליו לטרוח וללכת לשדות, לשים לב לשיבולים שנפלו בקציר (לקט), לחלקות שלא נקצרו עד תום, לעצים שלא נקטפו ולערמות שנשכחו (שכחה), להמתין לפאה שבסוף השדה, ולקטוף בכוחות עצמו את התבואה והפירות.

עוד למדנו במשנה (פאה ד, א) שאם היו עשרה עניים, ומהם תשעה זקנים שביקשו שבעל השדה יחלק ביניהם את פירות ה'פאה', והצעיר ביקש שהעניים יקטפו בכוחות עצמם כדי שיוכל לזכות בחלק גדול יותר, "לזה (הצעיר) שומעים שאמר כהלכה". שכך היא ההלכה, שהפאה ניתנת במחובר, והעניים צריך לקטוף את הפירות בכוחות עצמם. ורק אם נשקפה סכנה מכך שהעניים יתחרו זה בזה, כגון בתמרים שבראש הדקלים, בעל הבית היה צריך לקטוף את כל התמרים של הפאה ולחלקם לעניים.

צדקה חכמה

עוד יסוד מעניין יש במצוות לקט ושכחה. למרות שערך הלקט והשכחה הוא כשני אחוז, מכל מקום ההפסד של בעל השדה נמוך יותר. שכן נדרש מאמץ רב כדי לאסוף את השיבולים שנפלו ונשכחו בקציר, ואת הפירות שנותרו על העצים. אם למשל עלות הקטיף של קילו רגיל הוא עשרה שקלים, הרי שעלות הקטיף של קילו "לקט ושכחה" הוא עשרים שקלים, שכן צריך לחפש את הפירות שנפלו ונשכחו. אולם העניים שהיו מחוסרי עבודה, לא היה הפסד בכך שהשקיעו זמן רב בליקוט הפירות שנפלו ונשכחו. וכך בו-זמנית בעל הבית הפסיד פחות, העניים הרוויחו הרבה וגם התחנכו לעבוד, ובנוסף לכך, שום פרי לא היה הולך לאיבוד.

לקחים לימינו

כיום החקלאות כבר אינה מרכזית כפי שהיתה, האנשים החלו להצטופף בערים ולהתרחק מהשדות, וכבר לא ניתן לקיים את העניים על ידי מצוות אלו. אבל אם נלמד מהן את הרעיון המרכזי, אזי ניתן היה להציע דרך פעולה דומה במפעלי המזון שנתקעים לפעמים עם סחורה שעומדת להתיישן ('פג תוקף'). כיוון שממילא יש סיכון שהמפעלים ייאלצו להשמיד את הסחורה הזו – במקום זאת יביאו אותה למחסנים שינוהלו על ידי עובדים סוציאליים, והם יחלקו את המוצרים הללו לעניים תמורת מעט עבודות התנדבות בניקיון וגינון לתועלת הציבור.

מעשר עני

בשנים שלישית ושישית לסדר השמיטה, המעשר המופרש שני, כתשעה אחוז מהפירות, היה ניתן לעניים. בשאר השנים היה המעשר השני נאכל בקדושה בירושלים ('קרן השתלמות' רוחנית).

לכאורה זהו סדר מוזר: אם המגמה היא לתמוך בעניים ולעודד את העלייה לרגל, מדוע שלא תצווה התורה לתת בכל שנה אחוז מסוים לצורך העלייה לרגל ואחוז מסוים לעניים? ומדוע מצווה התורה לתת רק בשנה השלישית והשישית לעניים, ובשאר השנים לא לתת להם כלום (זולת לקט שכחה ופאה, וצדקה בשעת הצורך)?

יתכן שיש בזה מסר חינוכי חשוב, כאשר המגמה היא שלא להרגיל את העניים לתמיכה קבועה. כאילו לומר להם, את העזרה לקיום הבסיסי ביותר אמנם תוכלו לקבל תמיד על ידי לקט שכחה ופאה, אבל את העזרה לקיום שיש בו יותר רווחה תקבלו רק בשנים מסוימות. כך מעת לעת יטעמו העניים טעם רווחה, ירגישו כיצד חיים אנשים רגילים, וזה יתמרץ אותם לעבוד בשאר השנים. אך אילו היו העניים מקבלים בכל השנים קצבה בינונית, היו שוכחים את טעם הרווחה, שוקעים בניוולם ומתרגלים להסתפק בקצבה הקבועה.