הלכות הנידה מאפשרים לנו לתת לעצב ולמשבר שבחיי הזוגיות את המקום הראוי להם • מתוך העצב והריחוק, שבים בני הזוג להתאחד באהבה גדולה יותר וכך נשמרת האש שמחייה את הבית • בימי הזקנה האהבה בין בני הזוג מתעמקת ומתעצמת, עד שכבר אינם זקוקים לפרישה כדי לשמור עליה • כשיגיע התיקון השלם כבר לא נזדקק לריחוק שישמור על הקירוב, והאהבה תתחדש גם בלי טומאת הנידה
שמירת הלכות טהרת המשפחה היא אחד האתגרים הניצבים בפני כל איש ואישה מישראל, וכגודל האתגר כך גודל הברכה הנובעת משמירת ההלכות. נפתח הפעם ברעיון הכללי, ובעזרת ה' בפעם הבאה אתייחס לתקנת שבעה נקיים.
אכן פלא הוא כיצד כל כך הרבה אנשים מצליחים לשמור את הלכות טהרת המשפחה. וכן מסופר בתלמוד (סנהדרין לז, א), ששאל כומר נוצרי את רב כהנא: אתם אומרים שמותר לאדם להתייחד עם אשתו כשהיא נידה, "אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת?!", וכי אנשים בריאים יכולים להתגבר על ייצרם ולא לחטוא?! השיב לו: "התורה העידה עלינו 'סוגה בשושנים', שאפילו כסוגה (סייג וגדר) של שושנים לא יפרצו בהן פרצות". כלומר, מצוות התורה וסייגי ההרחקה שקבעו להן חכמים, שהן כגדר רכה של שושנים, מונעים את בני הזוג מעבירה.
טעמי המצווות
שורש המצוות בגובהי מרומים בסתר עליון, ברעיון האלוקי שמעבר להשגתנו, ולכן לעולם לא נוכל להבין את מלוא משמעותן. אולם אנו יודעים שה' נתן לנו את כל המצוות כדי לקדשנו ולהוסיף לנו טובה וברכה, שנאמר: "ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלוקינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה" (דברים ו, כד). ואף שאיננו יכולים לדעת מדוע נתן לנו ה' אותן, השפעתן המבורכת של המצוות ניכרת לנו, ומתוך כך אנו יכולים למצוא בהן טעמים ומשמעויות.
כלומר, בכל מצווה יש צד עליון של חוק אלוקי שמעבר להשגתנו, ויש צד שקרוב אל השגתנו שאותו ניתן להסביר, ונכון לקיים כל מצווה מתוך כוונה והתקשרות לשני הצדדים הללו – לחוק האלוקי שמקשר את האדם אל מה שמעבר להשגתו, ולטעמים המובנים שמעניקים משמעות מרוממת לכל מעשינו. שני הצדדים הללו משלימים זה את זה. בזכות החוק שמעבר להבנה אנו נפתחים להבין תמיד עוד ועוד משמעויות, ובזכות הבנת המשמעות אנו זוכים להארה מעולם הנצח לחיינו הממשיים.
מצוות הטהרה
ככלל, הטהרה קשורה לחיים והטומאה קשורה למוות. ככל שהחיים מתגלים באופן מפותח יותר, כך מנגד באובדנם יש יותר מוות, וממילא גם טומאה חמורה יותר. לכן האדם, שבו מתגלים החיים המפותחים ביותר – כשהוא מת טומאתו היא החמורה ביותר, והוא "אבי אבות הטומאה". דרגה פחות חמורה היא טומאת נבלת חיות ושרצים, שהם "אב הטומאה". הצומח במדרגת חיים פחות מפותחת, ולכן אין טומאה בצמח שנבל ומת, אבל אם אדם עשה מהצומח כלים או בגדים, או גידל מהצומח פירות וירקות, הם יכולים לקבל טומאה. הדומם במדרגה פחות מפותחת, ולכן ככלל אינו מקבל טומאה, אולם אם עיבדו אותו והכינו ממנו כלי חרס וברזל, הם מקבלים טומאה. הרחם הוא מקור החיים והטהרה של כל בני האדם, וכנגד זה הוא גם מקור של טומאה. טומאת הנידה היא כאשר הביצית שהייתה יכולה להתפתח לעובר לא הופרתה, ואבדה ומתה, ויצאה בדימום הווסת עם הרירית שהייתה אמורה לסייע ליצור חיים.
יסוד הטומאה בחטא
המוות והטומאה, ובכלל זה גם טומאת נידה, הופיעו בעולם בעקבות חטא אדם הראשון, שביטא את חטא האדמה ושבירת הכלים שקדמו לו (עי' עירובין ק, ב). כלומר, בעקבות החטא העולם נשבר, ולכן יחד עם השמחה על כל הטוב שבו, צער ועצב מלווים את הכול, ואין שמחה בלא משברים וכאב. ואדם שיתעלם מהכאב, ייפול וצערו וכאבו יגדלו. לפיכך, המודעות של בני האדם לכאב ולצער שמלווים את החיים היא המפתח להנעת התהליך שבו יוכלו לתקן בהדרגה את השבר, עד שיגיעו לבסוף למדרגה גבוהה יותר ממה שהיו בתחילה. שגדולה מעלתם של בעלי תשובה ממעלתם של צדיקים גמורים (ברכות לד, ב).
אתגר האהבה בנישואין
הנפילה שאירעה לעולם בעקבות החטא פגמה גם ביכולתם של בני הזוג לבטא את אהבתם בלא הגבלה ולשמור על חיוניותה שלא תדעך ותמות. לכן כל כך הרבה זוגות מתגרשים או נותרים בלא אהבה.
הביטוי הגופני למשבר ולעצב המלווים את החיים ואת האהבה הוא דם הנידה, ובסופו של דבר המוות. על ידי קיום הלכות נידה, העצב והחסרונות שמלווים את חיינו מקבלים את מקומם הנכון ואנחנו לומדים להתמודד איתם, ובכך נותנים מקום לאהבה לצמוח ולהתפתח בהדרגה.
ריחוק לשם שמירת הקרבה
כיוצא בזה ביאר רבי מאיר: "מפני מה אמרה תורה נידה לשבעה – מפני שרגיל בה, וקץ בה, אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה" (נידה לא, ב). במשך ימי טומאת הנידה אסור לאיש ולאישה לנגוע זה בזה, ואפילו חיבוק ונגיעה דרך הבגדים בכלל האיסור. יש בכך אתגר גדול, כי צער הפרישה רב והגעגועים גוברים מיום ליום, ובני הזוג מתייסרים באהבתם שאינה יכולה לבוא לידי ביטוי גופני. אולם במקביל לכך אהבתם מזדככת, הציפייה גוברת והולכת, עד ליל הטבילה, שבו הם שוב זוכים להתאחד באהבה ובשמחה שפורצת את הגבולות.
כמדומה שכל אדם ישר יסכים שתקופות קצובות של פרישות הן הדרך המוצלחת ביותר לשמור על אש האהבה שבין בני הזוג שלא תכבה. ואף על פי כן, בלא מצוות התורה אין לאדם כוח לעמוד במשימה הקשה הזאת.
זיכוך המידות
בנוסף לכך, יחד עם הגעגועים שמחדשים את האהבה, בימי הפרישה בני הזוג יכולים להכיר בטוב שהם זוכים לקבל זה מזה בימי הטהרה, ולא לקבל אותו כמובן מאליו, כדרכם של כפויי הטובה. מתוך כך יהיו יותר קשובים, נדיבים ומיטיבים זה לזה.
מכיוון שחטא אדם הראשון הוא אב בניין לכל החטאים, שיסודו בקנאה וכפיות טובה, העונש עליו נועד לתקן מידות אלו. וכפי שאמרו חכמים, שלאחר שהנחש פיתה את חוה לאכול מהפרי האסור, חשבה שתמות, ואמרה: "אולי עכשיו אני מתה, והקב"ה עושה לו אישה אחרת… אלא הריני גורמת לו שיאכל עמי, אם נמות – שנינו נמות, ואם נחיה – שנינו נחיה" (פרקי דרבי אליעזר יג). כנגד קנאתה שלא יהיה עם אישה אחרת, נענשה שתתרחק מבעלה בימי נידתה וזובה (ועי' ברבנו בחיי ויקרא טו, כח).
ואף האדם חטא בכך שהיה כפוי טובה ולא הודה לה' על אשתו, ואמר: "האישה אשר נתתה עמדי הִוא נתנה לי מן העץ ואוכל" (בראשית ג, יב) (עבודה זרה ה, ב), שאם היה מודה לה' על הטובה, היה שמח בחלקו ולא היה מתפתה לאכול מעץ הדעת (ראו פניני הלכה ברכות א, א), וכיוון שחטא בכפיות טובה נכשל ואכל, ועונשו שיתרחק מאשתו בימי נידתה וזובה.
הרי שהתלוו לטוב שבאיש ובאישה גם מידות רעות שצריכות תיקון, וזמן הריחוק בימי הנידה מזככים אותם, להיות יותר נדיבים ומוקירי טובה.
עד ימי מנוחת הנפש
כך מחודש לחודש ימי הפרישות מזככים, מחשלים ומעצימים את האהבה שבין בני הזוג. עד שהם מתקדמים לגיל העמידה, שבו הווסתות נפסקות, ואהבתם נעשית עמוקה יותר מבחינה נפשית ומחייבת יותר מבחינה מוסרית, ויחד עם הירידה בתשוקה הגופנית כבר אין להם כל כך צורך בטומאת הנידה כדי להעצים את הקשר ביניהם.
ימי הזקנה משלבים בתוכם טוב ורע, מנוחת נפש עם אובדן חיוניות. יחד עם הפסקת ימי הטומאה שגזרו עליהם מעין גלות בכל חודש, גם חיים חדשים לא ייוולדו מהם יותר. אומנם מכוח החיים שכבר נולדו מהם, יוכלו הסבתות והסבים להמשיך לטפח וללוות את החיים שנמשכים דרך בניהם ובנותיהם, נכדיהם ונכדותיהם.
וכן אצל זוגות שלא זכו לילדים, שביארו חכמי הקבלה שאם הם זוכים לאהבה ושמחה בזוגיותם, הם זוכים להשפיע ברכה וטובה לכל העולם, וכדרך שאברהם ושרה השפיעו ברכה בשנות עקרותם, בבחינת "הנפש אשר עשו בחרן" (ראו בפניני הלכה שמחת הבית וברכתו ח, ה-ח). בעודם צעירים השפעתם הרוחנית המיטיבה מזדככת ומתעצמת דרך מחזור האיסור וההיתר, ולאחר שהתבססה דיה הם יכולים להמשיך להשפיע לעולם טובה וברכה בלא צורך בימי הפרישה.
התיקון השלם
לעתיד לבוא, בגמר התיקון, כשנלמד לעלות מדרגה לדרגה ולגלות בתורה ובנשמה משמעויות חדשות בלא קץ, החיים יתעצמו ולא יהיה עוד צורך במשברים כמנוף לעלייה ותוסר מאיתנו קללת המוות וטומאתו. וכפי שאמרו חכמים: "ה' מתיר אסורים… אין איסור גדול מן הנידה, שהאישה רואה דם ואסרה הקב"ה לבעלה, ולעתיד לבוא הוא מתירה. שנאמר: 'וגם את הנביאים (נביאי השקר) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ' (זכריה יג, ב), ואין טומאה אלא נידה, שנאמר: 'ואל אישה בנידת טומאתה'" (מדרש שוחר טוב תהילים קמו). וכן ביאר האלשיך בזכריה שם. וכן במדרש תנחומא (מצורע ט): "אמר ר' לוי: … כשישבו במדבר לא היו רואות דם נידה שהייתה שכינה עמהן, והנשים קיבלו את התורה תחילה, שנאמר: 'כה תאמר לבית יעקב' – אלו הנשים, ואחרי כן 'ותגד לבני ישראל' (שמות יט, ג) – אלו האנשים… אמר הקב"ה לישראל: בעולם הזה הייתם מיטהרים וחוזרים ומיטמאים, אבל לעתיד לבוא אני מטהר אתכם טהרה עולמית שלא תטמאו, שנאמר: 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם' (יחזקאל לו, כה)". (ראו פניני הלכה זמנים א, טו-טז, בעניין מחזור הלבנה שכנגד כנסת ישראל, שקשור לחטא הלבנה והתיקון שלעתיד לבוא).
מעין זה קורה בימי ההיריון וההנקה, שבזכות התעצמות החיים שנוצרים על ידי בני הזוג, גם אהבתם מקבלת משמעות עמוקה שמתעצמת בלא הפרישה.
