צורכי האדם קודמים לצורכי בעלי החיים • עם זאת, מצווה לנהוג ברחמים ובהגינות כלפי בעלי החיים, ולא לצערם ללא תועלת • כשם שהאדם סובל ומצטער בשביל פרנסתו, מותר לו לצער את בהמתו כפי הצורך • מותר לצער בעלי חיים לצורך כבוד האדם והאומה, ולצורך האמונה ושמירת התורה • מחלוקת הפוסקים בעניין גידול בעלי חיים בתנאי צפיפות והרעבה • גם אם רמת החיים של בעלי החיים השתנתה, כמו רמת החיים של האדם, כל חקיקה בנושא צריכה להיות אחראית ונקייה מלחצים חיצוניים
היחס לבעלי החיים
מותר לאדם להשתמש בבעלי חיים לצורך עבודתו, כפי שהיו רגילים להעמיס משאות על חמורים ופרדות, לחרוש בעזרת שוורים וסוסים, לרכב על סוסים גמלים וחמורים, ואף לאכול מבשרם של בעלי חיים. לא זו בלבד, אלא שמצווה להקריב קורבנות בהמה ועוף, ובכלל זה גם מצוות שעיר המשתלח ועגלה ערופה. וזהו שאמרו חכמים, שבעלי החיים נבראו כדי לשמש את האדם (קידושין פב, א; סנהדרין קח, א), ובכלל זה גם אכילה מבשרם. אפשר לומר שכשם שלבעלי החיים מותר לאכול מן הצומח, כך האדם רשאי לאכול מן החי.
אומנם מצווה לנהוג בהם ברחמנות ובהגינות, ואסור לצערם, לכן נצטווינו שאם נראה חמור רובץ תחת משאו נעזור לפרוק ממנו את משאו (שמות כג, ה; בבא מציעא לב, ב), לא נחסום שור בדישו (דברים כה, ד), נדאג להאכלת בעלי החיים שברשותנו ולא נאכל לפני שניתן להם את מאכלם (גיטין סב, א).
הרי שיש לאזן בין שני הערכים: מחד צורכי האדם קודמים לצורכי בעלי חיים, ומאידך צריך להשתדל כמידת האפשר שלא לצערם.
ההיתר לצורך פרנסה
מותר לאדם לצער בעלי חיים כאשר מטרתו אינה לצערם אלא שיש לו בדבר צורך בעבור פרנסתו, כגון להעמיס עליהם משאות ולהכותם כדי שילכו, או לרכב על סוסים ולהנהיגם על ידי רסן שמכאיב לפיהם, ולהאיץ בהם שידהרו במהירות על ידי הצלפה בשוט ונעיצת הדורבנות שבמגפיים בגופם. אומנם הזהירו בעלי המוסר לנהוג עמהם ברחמנות, שלא להעמיס עליהם משאות כבדים מדי, ולא למשוך ברסן שבפיהם ולהכותם מעבר לנצרך. וכשם שהאדם מתאמץ, מזיע ומתבזה לצורך פרנסתו, גם בהמתו נושאת עמו בעול, ומכיוון שמעלתה ורגישותה פחותות – ניתן לשעבדה בעבודה קשה ומייסרת יותר. אולם מעבר לנצרך אסור, וכן כאשר היא מצטערת בחינם מצווה לחלץ אותה מצערה.
צער לצורך כבוד ואמונה
לא זו בלבד אלא כשם שבני האדם מוכנים לפעמים לשאת בצער גדול מאוד למען כבודם ואמונתם, כך ויותר מותר לפעמים לצער בעלי חיים לצורך כבודם ואמונתם של בני האדם. וכן ציווה ה' את יהושע לפני מלחמת ישראל נגד מלכי הצפון לעקר את סוסיהם ולשרוף את מרכבותיהם (יהושע יא, ו). לעקר את הסוסים היינו לחתוך את רגליהם מעל פרסותיהם, כדי שיצלעו על גדמי רגליהם לדיראון על שהשתתפו במלחמה נגד ישראל. ואף שאפשר היה לקחתם שלל או להורגם, נצטווה לעקרם כדי להותירם בעלי מום, וללמד בכך את האויבים ואת ישראל שלא לבטוח בסוסים, שיראו את הסוסים שהיו גאוות הלוחמים מדדים בצליעה לחפש מרעה לחיות את נפשם (רד"ק, אברבנאל). ואף שהעיקור גרם לסוסים צער רב, למדנו מכאן שלצורך מוסרי גדול שכזה – מותר לצערם.
כיוצא בזה, לאחר מות המלך, משום כבודו היו שורפים את כל כליו, כדי שלא ישתמשו בהם אנשים אחרים; בכלל זה היו עוקרים את רגלי הסוסים והבהמות שלו, היינו חותכים את רגליהם מעל פרסותיהם, כדי שלא יוכלו להשתמש בהם. ואף שעיקור זה גורם להם צער גדול מאוד, כבודו של המלך שהוא כבוד האומה חשוב יותר (עבודה זרה יא, א, תוס' "עוקרין").
וכן התיר רבי יהודה למכור תרנגול לבן לנוכרי וכדי שלא יוכל להשתמש בו לעבודה זרה, יקטע את אצבעו. הרי שבשביל רווח ממון התירו לצער בעל חיים בקטיעת אצבע (משנה עבודה זרה יג, ב).
למניעת עוון
כן מצינו שקנסו חכמים את מי שהלך לסחור ביום שוק שהוקדש לעבודה זרה, שכל מה שקנה שם יושחת, ואם קנה בהמות – יחתכו את רגליהן מעל הפרסות כדי שלא יוכל ליהנות מהם. ואף שיש בזה צער בעלי חיים, גזרו לעשות כן כדי להרחיק את ישראל מעבודה זרה (עבודה זרה יג, א, תוס' "אמר אביי").
וכן תיקנו חכמים שאם הקדיש אדם בהמה למקדש בזמן שבית המקדש חרב, כדי שלא יגיעו לידי תקלה שימעלו בקודש וישתמשו בבהמה, יכניסו אותה למקום סגור כדי שתמות שם ברעב. ולא הציעו לשוחטה ולמעט בכך את צערה, שמא יטעו לאכול את בשרה. ולא הציעו להורגה באופן אחר, כדי שלא ייראו כמטילים מום בקודשים (עבודה זרה יג, ב). הרי שלצורך בני אדם שלא יגיעו לידי טעות, הורו לצער בהמה על ידי המתתה ברעב (רמב"ן שם).
אסור ליהנות ולהתפרנס מאכזריות
אבל בלא צורך אמיתי לאדם – אסור לצער בעלי חיים. לכן אסור לאדם שנהנה להכות ולייסר בעל חיים לעשות זאת, הואיל ואין זה לצורך ממשי מלבד סיפוק יצר האכזריות שלו. וגם אם יבואו אנשים אכזריים, ויהיו מוכנים לשלם לבעל כלב מיליון שקלים כדי שייתן להם את כלבו ויוכלו לענות אותו, אסור לו לתת להם את כלבו בעד שום הון; מפני שאין בעינוי זה שום צורך זולת האכזריות שהיא אסורה מהתורה.
אסור גם לאדם עצבני שנמצא במצב רוח רע להכות בעלי חיים באכזריות, ואף אם ייטען שהכאתם מסייעת לו להרגעת עצביו – הדבר אסור מן התורה (אגרות משה אבן העזר ח"ד צב. וכן עולה מהגדרת החתם סופר בבא מציעא לב, ב).
דרכי גידול בהמות ועופות למזון
הכלל הוא שכל מה שהאדם עושה לתועלתו ולא לשם אכזריות מותר, ולכן מותר לגדל בצפיפות רבה תרנגולים ועגלים לבשר כדי לחסוך בעלויות גידולם. וכן מותר לגדל בצפיפות רבה תרנגולות לביצים ופרות לחלב. וכשם שהאדם מצער את עצמו בעבודה ומגורים במקומות צפופים כדי לחסוך בעלויות, על אחת כמה וכמה שמותר לו לצופף בעלי חיים כדי לחסוך בעלויות.
אומנם יש נוטים לומר שכאשר הדבר כרוך בצער גדול ונורא, אסור; מפני שההיתר לצער בעלי חיים צער גדול מאוד, כגון לקטוע את רגלי הסוסים מעל פרסותיהם, הוא היתר נדיר לצורך מיוחד, לכבוד המלכות או לשם עקירת עבודה זרה, אולם אסור לצערם באופן קבוע ושיטתי צער גדול לשם פרנסה (הרב אליהו קלצקין באמרי שפר לד; יד הלוי יו"ד קצו). ורבים נוטים לומר שכל שהוא לצורך פרנסה, גם צער גדול מאוד מותר לצערם (יש"ש בבא קמא י, לז; שבות יעקב ג, עא; חתם סופר בבא מציעא לב, ב; שו"ע הרב צער בעלי חיים ד; דעת קדושים יורה דעה כד, יב).
אומנם למעשה השאלות בדרך כלל אינן על העיקרון, אלא הוויכוח הוא האם אכן מדובר בצער גדול ונורא, שכן מטבע הדברים גידול בעלי חיים והאכלתם לשם בשר, חלב וביצים אינו כרוך בצער גדול ונורא.
דוגמה: הרעבת תרנגולות
באופן טבעי, התרנגולות מטילות ביצים מעת שיגיעו לגיל שישה חודשים ועד שיגיעו לגיל עשרים חודש, ואז הן נשחטות. ניתן להאריך את משך תקופת הטלת הביצים על ידי הרעבתן בחודש החמישה עשר למשך עשרה ימים, ואז מרוב רעב נוצותיהן נושרות; אחר כך כשחוזרים להאכילן כוחותיהן חוזרים ונוצותיהן גדלות מחדש, והן מסוגלות להטיל ביצים עד היותן בנות עשרים ושמונה חודשים. האם מותר להרעיבן ולצערן לשם כך? יש אוסרים, מפני שרק בצער רגיל מותר לצער בעלי חיים לצורך פרנסה, אבל אין היתר לצערם צער גדול לצורך פרנסה כי הוא כבר נחשב אכזריות (שבט הלוי ב, ז). ולדעת הרב גולדברג, רבה של כפר פינס, שיטת גידול זו מותרת הואיל והדבר נעשה לתועלת המשק, ולשם כך מגדלים את העופות. בנוסף לכך, לטווח ארוך ההרעבה מוסיפה לתרנגולות בריאות, עובדה שהן מאריכות ימים (הארץ ומצוותיה. וכן נפסק במנח"י ו, קמה).
למעשה נראה להקל, הן מצד הסברה, והן מצד שבעניינים אלו יש יתרון לרבני המושבים שהם בבחינת "מרא דאתרא", שהם מכירים מקרוב את דרכי גידול הבהמות והעופות, ויודעים לשקלל את התועלת למגדלים מול צער בעלי החיים. לעומתם, מי שאינו מכיר את דרכי גידול העופות והעגלים לעיתים מזדעזע לראותם. הוא דומה לבן כרך שמגיע לכפר נידח ומזדעזע מראיית אנשים שחיים בבקתות בלי חשמל ומים כדרך אבותיהם מדורי דורות, או בן כפר שמגיע לעיר ומזדעזע מהצפיפות, הדחיסות, הרעש והעשן שבהם חיים בני המקום.
האפשרות לשינוי בהגדרת הצער
אומנם יש מקום לומר, שיחד עם העלייה ברמת חייהם של בני האדם מבחינה מוסרית וכלכלית, גם המושג צער בעלי חיים יכול להשתנות. וכשם שבעבר דברים מסוימים לא נחשבו כמצערים בני אדם וכיום הם נחשבים מצערים, כך במקביל ייתכן שיהיו דברים שבעבר לא נתפסו כצער גדול ונורא לבעלי חיים, ובעתיד ייחשבו כצער גדול ונורא שאסור לצערם בו באופן שיטתי לצורך פרנסה. עמדה זו יכולה להשפיע על יחידים שיתנזרו מאכילת בשר של בעלי חיים שגודלו באופן מצער לפי הבנתם. עמדה זו יכולה גם להשפיע על כלל הציבור, שנציגיו ישקללו באחריות את מכלול הערכים ויקבעו חוקים שיצמצמו את צער הבהמות והעופות שמגדלים לתעשיית המזון, תוך שהם משיתים את העלות הכלכלית הנוספת של קיום החוקים הללו על כלל הציבור בלא לפגוע בעניים. במצב פחות טוב, נציגי הציבור ישקללו את הלחצים הציבוריים של נציגי ארגוני בעלי חיים, ובלא שיקול ערכי עמוק יקבעו חוקים שירצו את בעלי ההשפעה תוך התעלמות מהעניים.
בעז"ה גם בפעם הבאה נמשיך בסוגיה זו.
