כשבג"ץ העדיף את האווזים

יש מקום לעדכן לפי זמננו את הגדרות צער בעלי חיים, אך מתוך שיקול דעת ובלי לחצים פוליטיים • בעבר פיטום בהמות לא נחשב לצער, והיה מותר הלכתית • כיום, אל מול שיטות הפיטום המודרניות, פיטום אווזים נתון במחלוקת בין הפוסקים • לאור המורכבות בנושא ראוי היה לחפש את האיזון, וכך עשו נציגי הציבור, אך בג"ץ אסר באופן גורף את הפיטום ופגע בענף גידול האווזים • תפילה לחנוכת בית ספר • תאגיד השידור: עוד במה לבוז ומשטמה משמאל, על חשבון משלם המיסים

שינויים בהגדרת צער בעלי חיים

כפי שלמדנו בגיליון הקודם, מותר לאדם להשתמש בבעלי חיים לצורך פרנסתו, ובכלל זה מותר לצערם לצורך פרנסה. אולם אין לצערם באופן שיטתי צער נורא ואכזרי בשביל פרנסה, כדוגמת איסור אבר מן החי.

כתבתי שיש מקום לומר, שיחד עם העלייה ברמת חייהם של בני האדם מבחינה מוסרית וכלכלית, גם המושג צער בעלי חיים יכול להשתנות. וכשם שבעבר דברים מסוימים לא נחשבו כמצערים בני אדם וכיום הם נחשבים מצערים, כך במקביל ייתכן שיהיו דברים שבעבר לא נתפסו כצער גדול ונורא לבעלי חיים, ובעתיד ייחשבו כצער גדול ונורא שאסור לצערם בו באופן שיטתי לצורך פרנסה. תהליך זה יכול להתנהל באחריות ויכול גם להתנהל באלימות, איומים והפצת שקרים. אז יהיה צורך לשוב ולאזן ולתקן את ההחלטות הפזיזות שנציגי הציבור קיבלו, או במקרה יותר גרוע שופטים "יודעי כול" החליטו. כמדומה שבמידה מסוימת זה מה שקרה בעניין פיטום האווזים.

פיטום בהמות בהלכה

הפיטום אומנם מצער את בעלי החיים, אולם חכמים התייחסו אליו כצער סביר שניתן לבצעו לכתחילה לצורכי פרנסה (וכפי שגם האדם מתאמץ ומתבזה בשביל פרנסתו). כך למדנו (שבת קנה, ב), שהיו מאביסים את הגמלים, היינו דוחפים את האוכל בכוח לגרונם למקום שלא יוכלו לפולטו, כדי שיוכלו ללכת במדבר ימים רבים בלא לאכול. כיוצא בזה היו מאמירים את העגלים ומהלקטין לתרנגולים כדי להשמינם, כלומר תוחבים בכוח את האוכל לגרונם למקום שלא יוכלו לפולטו (ביצה כט, ב).

וכן היו נוהגים לפטם אווזים כדי להשמינם, עד מצב שהאווזים כבר לא ידעו לאכול בכוחות עצמם בלא שידחפו את האוכל לגרונם, והתירו לבקש מגוי לפטמם בשבת כדי שלא יצטערו מחמת הרעב (שו"ת הרמ"א עט). אומנם התעוררה בעיה שבעקבות תחיבת האוכל לגרונם בכוח, הוושט נפצעה והיה חשש שהאווז נעשה טרף. ויש שהתירו את האווזים אחר בדיקת הוושט (רמ"א יו"ד לג, ט, ועוד רבים), ויש שאסרו, מפני שייתכן שנטרפו ולא יראו זאת בבדיקת הוושט (ב"ח ועוד רבים).

סוגיית פיטום אווזים בדורנו

בדורות האחרונים שיכללו את הפיטום, ובמקום לבצעו בידיים החלו להיעזר במכונות. כמו כן מצאו שכדי להגדיל את הכבד טוב להלעיט את האווז בתירס ולצמצם את תנועתו, וכך הגיעו למצב שהכבד של האווז גדל פי עשרה ממצבו הרגיל. יש סוברים שבאופן זה צערו של האווז גדול יותר, מפני שמלעיטים אותו בכמות גדולה יותר. בנוסף לכך התירס היבש מגדיל את הסיכון של פציעת הוושט והטרפתו. מאידך יש סוברים שאין בכך יותר צער מבעבר; ולא זו בלבד, אלא שבתקופה האחרונה שוכללה השיטה והחלו להלעיט את האווזים בדייסת תירס רטובה שמוחדרת לקיבתם בקשית דקה, באופן שאינו מכביד עליהם בעת ההלעטה וגם ממעט את סיכון ההטרפה. ועדיין רבים טוענים שהגדלת הכבד לממדים של פי עשרה גורמת לאווז צער רב וקשיי נשימה והליכה. להלכה, יש שנטו לאסור משום צער בעלי חיים (הרב יעקב אפשטיין בחבל נחלתו ט, כו) ויש אומרים שאין בזה איסור (הרב איתי אליצור בתחומין כד; הרב פנחס טולידנאו ברית שלום ח"ב חו"מ ז). ולרב יעקב אריאל שליט"א אין בזה איסור אבל אינו מהודר, ולכן ההכשר שנתנו לכבד אווז הוא כשר ולא חלק.

במצב כזה היה מן הראוי לקבוע הגבלות על מידת הפיטום, כדי לאזן בין צורכי האדם לצערם של האווזים, באופן שיוכלו להמשיך לגדל אווזים ולפטמם. בפועל, בעקבות המאבקים החריפים של ארגוני צער בעלי חיים נגד מגדלי האווזים, בארצות לא מעטות נקבע חוק שאוסר פיטום אווזים. במדינת ישראל ניסו נציגי הציבור לקבוע עם מגדלי האווזים מתווה ביניים, שיאפשר המשך פיטום האווזים בתנאים נוחים יותר, אולם שופטי בג"ץ החליטו לקבל את עמדת ארגוני צער בעלי חיים ואסרו באופן מוחלט פיטום אווזים בישראל.

בפועל אוכלוסיית האווזים כמעט נכחדה מהארץ, ולא ברור אם האווזים ששרדו ואלה שלא נולדו מרוצים כיום יותר… כפי הנראה הם בכלל לא מודעים לזה, כפי שגם אז לא היו מודעים לסבל הנורא שייחסו להם בני אדם.

תפילה לחנוכת בתי הספר בהר ברכה

ביום שלישי זכינו לחנוך ביישוב, יחד עם שר החינוך נפתלי בנט, את שני בנייני בתי הספר החדשים (לבנים ולבנות). בתי הספר הוקמו לפני שש שנים במבנים זמניים, ובחסדי ה' בכל בית ספר כבר לומדים כיום יותר מ200 תלמידים, כולם בני היישוב. לאור המספרים ההולכים וגדלים, בכיתות א' כבר יש שתי כיתות בנים ושתי כיתות בנות, ולפי המצב בגנים ובמעונות, בעוד כשש שנים מספר התלמידים יהיה יותר מכפול.

כאן המקום לספר שגידול מבורך מתרחש בכל מרחבי המועצה האזורית שומרון. השנה בכיתות ו' לומדים כ800 תלמידים, ובגן חובה כ1,400 תלמידים (וזאת בנוסף לתלמידי המועצות המקומיות, כדוגמת קרני שומרון, קדומים ועוד). אולם חובה לציין שעיקר הגידול הוא ביישובים הקרובים לקו הירוק; מיוחד במינו הוא הר ברכה, שלמרות היותו בגב ההר, בקו הראשון של התיישבות, מצליח לגדול כל כך.

במקום לנאום נשאתי תפילה לה', כשתבנית המקדש לנגד עיניי. כאן השמטתי מהתפילה מילים אחדות הנוגעות ליישוב, כדי שהתפילה תתאים לכל בית ספר:

יהי רצון מלפני ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שבבתי הספר שאנו שמחים היום בחנוכתם יגדלו ויתחנכו בנים ובנות לאמונה בחזון הגדול שהועיד ה' לישראל עמו, להביא ברכה לעולם על ידי ההליכה בדרכיו ויישוב הארץ, וכפי שנאמר: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, א ג).

יהי רצון מלפני אבינו שבשמיים, שקודש הקודשים של בתי הספר יהיה החינוך לנאמנות לברית שבין ה' לישראל עמו, ללימוד התורה וקיום מצוותיה, ולהקמת משפחות באהבה ובשמחה. כפי שביטאו לוחות הברית, התורה והכרובים שבקודש הקודשים.

יהי רצון שמתוך כך יימשך חינוך ללימוד חוכמות העולם והמדעים השונים, ולהשתתפות ביישובו של עולם, כל ילד וילדה לפי שורש נשמתם ואופיים המיוחד, כפי שביטאו השולחן והמנורה שבבית המקדש.

יהי רצון שיזכו המורים והמורות היקרים לחנך את כל תלמידיהם למצוינות בתורה, מידות טובות ומעשים טובים. וילמדום להאמין בכישרונות שה' העניק להם, וילמדום להתפלל ולרומם את שאיפותיהם וכיסופיהם, עד שיזכה כל ילד וילדה לזקק את כישרונו המיוחד כקטורת שעל מזבח הזהב.

יהי רצון שבתי הספר יחנכו להתמסרות למען הערכים המקודשים, כי רק בהתמסרות והקרבה הם מתקיימים. יהי רצון שההקרבה תהיה בחיים של התמסרות, ולא במסירות חייהם של חיילים ומתנחלים קדושים שנהרגים על קידוש השם, העם והארץ.

יהי רצון שמתוך נאמנות לתורה, לעם ולארץ, יזכו ילדי בתי הספר לפתח את כישרונם בלימוד השפות, כדי להגשים את החזון הכלל אנושי של ישראל. כדברי הנביא: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעובדו שכם אחד" (צפניה ג, ט).

יהי רצון מלפני אבינו שבשמיים, שמבתי ספר אלו יצמחו תלמידי חכמים שיאירו את העולם, מדענים מגלי סודות הבריאה לברכה, פעילי ציבור מסורים ונאמנים, אנשי חיל ומעשה בכל תחומי החיים.

וכשבוגרי בתי הספר יגדלו ויהיו סבים וסבתות, ונכדיהם ונכדותיהם יבקשו שיספרו מעט כיצד זכו להגשים בחייהם ערכים חשובים כל כך, יזכרו עד כמה נפלאה ומכוננת הייתה התקופה שזכו ללמוד בבית הספר היסודי שלהם.

ונזכה כולנו לראות ביישוב ארץ חמדתנו וגאולתה על כל מרחביה, ובבניין בית המקדש במהרה בימינו.

על תאגיד השידור

במוצאי השבת האחרונה, תוך סעודת מלווה מלכה, הקשבתי לתוכנית 'הידברות' בהנחייתו של קובי ברקאי ברשת ב'. הוא ראיין את הפרופ' הדתי השמאלני אבי שגיא. שמעתי כעשרים דקות מהתוכנית וזה הספיק כדי להרוס את הסעודה החביבה. שגיא התבטא בשנאה ובוז כלפי הציבור הדתי-לאומי, ערכיו ורבניו. הוא התייחס לדברי מו"ר הרצי"ה ביחס לשואה באטימות וברשעות, תוך תלישת משפטים בודדים שנאמרו בסגנון של דימויים מכלל משנה פילוסופית שלמה.

כמדומה שמעולם לא שמעתי תוכנית רדיו שמאפשרת לאדם לבטא בהרחבה דברי בלע, בוז ושנאה שכאלה לקבוצה אחרת, כשהמראיין מתייחס לדברי הנאצה שלו כדברי אמת שראוי לשבחם.

הניסיון הנוסף להקים רשות שידור על חשבון הציבור נכשל. פרט לכך שרוב מוחלט של המגישים והמראיינים והפרשנים הם אנשי שמאל מובהקים, הם עוד מעיזים לשדר על חשבון המשאבים הציבוריים תוכנית בוז שכזו בלא שום מענה. אגב, מסתבר שאי אפשר ליצור תוכנית מקבילה מהצד הימני, מפני שאי אפשר למצוא אדם סביר בציבור הדתי שיתבטא בשנאה ובוז שכאלה על אנשי שמאל.

צריך לקרוע את מסכת האובייקטיביות והאיזון שמאחוריה מסתתרים גופי שידור ציבוריים, שעולים למשלם המיסים כמיליארד שקלים בשנה, ולאחר מכן לפעול בנחישות לביטול תאגיד השידור וגלי צה"ל. שמכאן ואילך יתמודדו אנשי השמאל עם הצורך לזכות באמון הציבור בלא שום מונופול ותקצוב ציבורי. כאן המקום להמליץ על ספרו של ארז תדמור 'מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?'. זהו ספר חשוב ונוקב ששורט את הלב ומעורר לתיקון.