הפירות החייבים בעורלה

המשך דיני עורלה: ההשלכה ההלכתית של הגדרת פירות כפירות עץ או אדמה • כיצד מגדירים צמח רב-שנתי • הבעיה בהגדרת חצילים ופלפלים • התכונה המהותית של העץ: פירותיו משתבחים משנה לשנה • נוער הגבעות: גם אם טענותיהם כלפי הממסד צודקות, יש להכריע לעסוק ביישוב ובבניין ולא במתקפות והרס • ביקורת על הממסד – רק מתוך הכרה בערך מדינת ישראל

ההבדל בין עץ לירק לברכות ועורלה

להבחנה בין פירות העץ לפירות האדמה יש משמעות הלכתית, לעניין לברכות הנהנין ולעניין עורלה. פרי עץ ברכתו "בורא פרי העץ", וחל על העץ שלו איסור עורלה, כלומר בשלוש השנים הראשונות פירותיו אסורים באכילה ובהנאה. פרי אדמה, כירק וקטניות, ברכתו "האדמה" ואין חלים עליו דיני עורלה.

בנוגע לצמחים חד-שנתיים אין שאלה, מפני שבוודאי כולם פירות אדמה. השאלה נוגעת לצמחים רב-שנתיים. ככלל, ההבדל העיקרי בין עץ לירק רב-שנתי, שגזעו של ירק רב-שנתי נובל בכל שנה וחוזר לצמוח בשנה הבאה משורשיו, ואילו גזעו של עץ נשאר משנה לשנה, וממנו ממשיכים לצמוח בכל שנה ענפים ופירות. לכן על בננה, אף שהיא גדלה לגובה של ארבעה מטרים ונראית כמו עץ, מכיוון שבכל שנה גזעה נובל והיא חוזרת וצומחת משורשיה, מברכים "האדמה" (ברכות מ, א; כגאונים; שו"ע ורמ"א או"ח רג, ב ג).

חצילים ופלפלים

לגבי חצילים התעוררה שאלה, שכן הגזע שלהם נשאר משנה לשנה, ולכאורה לפי זה יש בהם דין עורלה. וכך כתב בכפתור ופרח (פרק נו). אולם אם נפסוק כך, כל החצילים ייאסרו באכילה, שכן כל החצילים שאנחנו אוכלים הם מהשנה הראשונה או השנייה לשיח החצילים, שנעקר לאחר מכן מפני שפירותיו נעשים מרים. החיד"א כתב שמותר לאכול חצילים, וכל הצדיקים שהיו רגילים להחמיר על עצמם ולהדר במצוות נהגו לאוכלם, ומהם רבי יוסף קארו, האר"י ומהר"ם אלשיך. "לפי שכל אילן שעושה פירות בכל שנה הולך ומשביח, וזה האילן של הבאדינג'אן (חצילים) שנה ראשונה הוא טוב ומתוק, ובשנה שנית גורע מעט והוא מר קצת, ובשנה השלישית הוא מר הרבה, שאינו ראוי לאכילה אלא על ידי הדחק, וזה מורה שהוא ירק" (ברכי יוסף רצד, ד). וכן דין פלפלים שדומים לחצילים.

מהות העץ שפירותיו משתבחים משנה לשנה

למדנו אם כן שההבדל המהותי בין עץ ובין שיח שדינו כירק הוא שפירות העץ משתבחים משנה לשנה, ואילו פירות שיח הירק נעשים גרועים משנה לשנה.

וכן מבואר בתורה, שעץ נותן פירות לפחות חמש שנים, ובזכות שמירת מצוות עורלה פירותיו מתרבים ומשתבחים בשנה החמישית, שנאמר: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא ייאכל. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'. ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני ה' אלוקיכם" (ויקרא יט, כג כה). וכפי שאמרו חכמים: "המצווה הזו שתשמרו תהיה להוסיף לכם תבואתו (בשנה החמישית), שבשכרה אני מברך לכם פירות הנטיעה" (רש"י עפ"י תורת כהנים שם). וכן מבאר הרמב"ן (שם).

סימני הפטור מעורלה

למעשה, בהקשר לשאלת החצילים, כתבו הפוסקים סימן להגדרת שיח שפטור מעורלה, שאם הוא נותן פרי טוב בשנתו הראשונה אינו אילן (רדב"ז ג, תקלא; קול אליהו, מאמר מרדכי, פרי אדמה, רב פעלים ח"ב או"ח ל).

ויש שכתבו סימן נוסף, שאם גזע הצמח חלול – אין הוא גזע עץ אלא גבעול, גם אם יהיה עבה כדוגמת גזע הבננה, שכן רק גזע-גבעול יכול לצמוח במהרה ואילו גזע מעוצה צומח במשך כמה שנים (הלכות קטנות א, פג; רב פעלים, שם).

פפאיה ופסיפלורה

לפי זה אין דין עורלה בפירות פפאיה ופסיפלורה, הואיל ועד השנה החמישית פירותיהם מתמעטים, ורבים מהם גם אינם מחזיקים מעמד חמש שנים, וכבר למדנו שהתכונה המרכזית של עץ שפירותיו מתרבים ומשתבחים משנה לשנה. אמנם יש מחמירים בזה, מפני שלעתים הם נותנים פירות יותר מחמש שנים (משפטי ארץ א, ד, לגבי פפאיה; הרב יואל פרידמן לגבי פסיפלורה).

למעשה אין בפפאיה ובפסיפלורה דין עורלה הן מצד המהות, שפירותיהם מתמעטים משנה לשנה, והן מצד גדרי ההלכה, שהרי קבעו הפוסקים שכל צמח שנותן פירות בשנתו הראשונה אין בו דין ערלה, והם נותנים פרי בשנתם הראשונה. בנוסף לכך גזע הפפאיה חלול, וגזע הפסיפלורה חלול במקצת. וכן פסקו למעשה שאין דין עורלה בפפאיה (רב פעלים ח"ב או"ח ל; יין הטוב לראשל"צ הרב יצחק ניסים ח"א יו"ד יד; מו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו במאמ"ר ג, י; הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ביחו"ד ד, נב).

דין פטל ואַסְנָה כירק

פטל נראה כשיח שנותן פירות שנים רבות, אולם באמת בכל שנה יוצאים מהאדמה ענפים חדשים שכל אחד מהם נחשב שיח בפני עצמו, וכל ענף שיוצא מהאדמה נותן פירות בשנתיים הראשונות, או רק בשנה השנייה, ואחר כך מתנוון. בינתיים יוצאים מהאדמה ענפים חדשים, ואף הם נותנים פירות במשך כשנתיים ומתנוונים. ומכיוון שכל שיח נותן פירות שנתיים בלבד, אין לפטל דין ערלה וברכתו "האדמה". וכן דין אַסְנָה וכל השיחים שענפיהם מתנוונים בשנה השלישית.

דרך ההלכה

שאלה: מדוע כבוד הרב קורא לנערי הגבעות ותומכיהם "פראים", ועוד מוסיף שיש מהם שנוהגים ברשעות? הלא הם רואים שכבר שנים רבות לא הקימו יישובים חדשים, וגם היישובים הקיימים נמצאים בהקפאה, ומנגד הממשלה מזרימה כספים לרשעות הפלשתינאית, ואינה הורסת בתים שהם בונים בניגוד לחוק ליד היישובים וליד הכבישים. הנערים גם זוכרים את הגירוש מגוש קטיף ואת הפיגועים הקשים. הם שומעים על ההסתה הערבית הרצחנית נגד היהודים, ומנגד רואים שהצבא פותח להם צירים ונוהג כלפיהם ברכות. הם גם כועסים על המתנחלים שבונים בתים עם פועלים ערבים. נגד כל זה הם מתמרדים, יוצאים מהגדרות, ומנסים לנקום בערבים ולהרתיעם כפי כוחם. מדוע לקרוא להם "פראים"?

תשובה: רוב הטענות צודקות. אולם זו המציאות שבה אנו חיים, זה העם שלנו וזו הממשלה שהוא בחר. בתוך מציאות כזו צריך להכריע, האם להשתתף במצוות יישוב הארץ והגנת העם, או להקים פחונים ואוהלים לריק ולהתקוטט לבהלה. כך היא הדרכת התורה, להכריע בשאלות העומדות לפנינו על פי כללי ההלכה.

למשל, חולה שנמצא במצב מסוכן ומתברר שהדרך היחידה להצלת חייו היא על ידי ניתוח, אלא שהרופא היחיד שיכול לנתח אותו הוא מושחת, גס רוח, וגם ידוע שלעתים מתרשל במלאכתו וחולים מתים תחת ידו. אפשר לומר שאנחנו מעדיפים שכולם יהיו בריאים, ושאנחנו תובעים שהרופא יהיה הגון ומקצועי. אולם המציאות דורשת הכרעה, אם לא יעבור את הניתוח קרוב לוודאי שימות, ואם יעבור את הניתוח אצל הרופא הבעייתי יש סיכוי סביר שיבריא. איש ההלכה חייב להכריע שבמצב הקיים צריך לעבור את הניתוח. ואם קרובי החולה יזרקו אבנים על הרופא, יגדפו את האחיות ויפריעו למהלך הטיפול, חובה על איש ההלכה לפעול להפסקת ההפרעות, אף שיש צדק רב בטענותיהם ואפשר להבין את כעסם.

כך גם בבניין העם והארץ. אפשר לבחור ברע, להתלונן על הממשלה ומערכת המשפט והצבא והעם, ולעסוק בהקמת אוהלים ופחונים והפגנות וקטטות; ואפשר לבחור בטוב, לבנות את העם והארץ כפי האפשר על פי הדרכת התורה, ובמקביל להכין מערכות חינוכיות ואקדמיות כדי לגדל מנהיגות טובה יותר לתיקון העולם כדבר ה'.

ביקורת על הממסד

שאלה: למה אינך כותב ביקורת על הממסד, וכי רק הנוער המתפרע והתומכים בו הם הבעיה? האם אין בכך ניסיון לרקוד "מה יפית" לפני השליטים כדי למצוא חן בעיניהם?

תשובה: בעשרות מאמרים מתחתי ביקורת נוקבת על כל זרועות הממשל והממסד, ממשלה וצבא, משטרה ובתי משפט, פרקליטות ותקשורת, חינוך ותרבות. רק מי שבזדון רוצה להתעלם מהדברים שכתבתי במשך שנים, יכול להטיח בי האשמה כזו. אף שילמתי על כך מחיר. לא זו בלבד, אלא כאן המקום לספר שלפני כשנה, חודשים אחדים לאחר שמעמד ההסדר הוחזר לישיבת הר ברכה, החלטתי להתפטר מתפקידי כראש ישיבת ההסדר ולתפקד כמי שאחראי על לימוד התורה בלבד, כדי שאוכל להתבטא מתוך חירות בלא חשש שדבריי יפגעו בתלמידי הישיבה החיילים. אולם כל הביקורת שלי נובעת מתוך יחס בסיסי חיובי, ולכן היא גם מועילה.

הבסיס החיובי

הביקורת מועילה מפני שיחד עמה, אני עומד משתאה מול הנס של הקמת מדינת ישראל על כל מוסדותיה, נס שהופיע דרך מסירות נפשם של המוני בית ישראל שפעלו למען קיבוץ הגלויות, הקמת יישובים, פיתוח הכלכלה, חירוף הנפש בהגנה על העם והארץ במסגרת צה"ל ושאר כוחות הביטחון. ואף שיש כשלים חמורים וכואבים, אי אפשר שלא לראות את גודל הטובה. וכך היה מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל חוזר ומלמד במשך עשרות שנים: "גדול קידוש השם מחילול השם". כשיש באותו עניין צד של קידוש השם וצד של חילול השם, הצד של קידוש השם הוא הגדול והגובר. אף שאין להתעלם מחילול השם ומהצורך לתקנו.

קל וחומר כאשר באמת כל מתבונן הגון חייב להודות שהצד של הטובה גדול לאין ערוך מהצד של הרע. ובצד הזה של הטובה נמצאים כל האנשים שנושאים בעול קיום מדינת ישראל, חיילים ומפקדים, פקידי ממשלה ושוטרים, מדענים וסוחרים, מחנכים ומשפטנים ועוד. כל האנשים הללו כשהם כאן בארץ ישראל, הם מקושרים לתורה, לעם ולארץ הרבה יותר מאשר אחינו שבגולה, וכל זה בזכות מדינת ישראל.

בחו"ל רק כעשרה אחוז דתיים, רוב הצעירים מתבוללים בנישואיהם, ומעל חמישים אחוזים כמעט אינם חשים קשר עם עמם ומולדתם. ואילו במדינת ישראל המצב טוב לאין ערוך. כשלושים אחוזים שומרי מצוות, ועוד כחמישים אחוזים מסורתיים, ואף רובם המכריע של עשרים האחוזים הנותרים מזדהים עם העם היהודי ומוכנים לחרף נפשם למען כלל ישראל.