לאחר שהמתקפה התקשורתית נרגעה, זה הזמן להגיב לשני אירועי הרצח מלפני שבועיים • העזתם של הפושעים לעטות מחלצות של קנאות לתורת ה', מתאפשרת בשל תסכול עמוק של מגזרים רחבים שמופלים לרעה על ידי מוסדות השלטון • מלבד ענישה נגד הפושעים וחינוך לערך החיים וכבוד האדם, יש להתוות למדינת ישראל חזון יהודי ולהשיב את כבודנו הלאומי • יש לנסות לקרב ולהציל מחטא את החוטאים במשכב זכר, אולם המצעדים המתריסים נגד קדושת המשפחה הם בגדר תועבה
שני השגרירים החדשים
שני שגרירים מצוינים נבחרו לאחרונה לייצג את מדינת ישראל. הראשון הוא דני דיין, ראש מועצת יש"ע לשעבר, שנתמנה לשגרירנו בברזיל, המדינה החמישית בעולם במספר תושביה (יותר ממאתיים מיליון) ושביעית בתמ"ג השנתי שלה. דני דיין הוא אחד מנאמני ארץ ישראל הוותיקים עוד מימיו כפעיל מרכזי בתנועת התחיה, שותף מלא בבניין יהודה ושומרון, ואף נודע כאחד הדוברים המצוינים של ישראל בכלל ושל יהודה ושומרון בפרט.
השנייה היא פיאמה נירנשטיין שנתמנתה לשגרירה באיטליה, שאמנם במספר תושביה היא במקום ה‑23 (כ‑62 מיליון) ובתמ"ג השנתי שלה היא במקום ה‑12, מעט לאחר צרפת ובריטניה, אולם בזכות מעמדה המדעי והטכנולוגי ומעמדה המרכזי באיחוד האירופי השפעתה גדולה ביותר. פיאמה, שהתגוררה שנים אחדות בירושלים, פעלה במשך שנים כעיתונאית בכירה וחיברה ספרים רבים ונודעה כלוחמת אקטיבית למען ישראל. היא אף הספיקה לכהן כחברת פרלמנט באיטליה, ולעמוד שם בראש הוועדה למאבק באנטישמיות.
ראוי לציין לשבח בעניין זה את ראש הממשלה בנימין נתניהו וסגנית שר החוץ ציפי חוטובלי. נקווה שמינויים אלה מסמנים כיוון חדש בעמדת ישראל וייצוגה במדיניות החוץ: מעבר מעמדת הגנה והתנצלות לעמדה שמתקיפה את השקר, הרשע והזדון שבטענות אויבינו ותומכיהם במערב. עמדה המדגישה את האמת והצדק ההיסטורי של ישראל, ומציגה את ישראל כמדינה שחותרת לתיקון עולם בכלכלה וחברה, מדע ומוסר, לאור התורה וחזון הנביאים.
תגובה למאורעות המצערים
לפני שבועיים, ביום שישי בבוקר, בעקבות שני האירועים המצערים שהסתיימו ברצח, פרסמתי תגובה. חשבתי להרחיב בה בטור הקודם, אולם כפי שכתבתי: "בעקבות מבול המשטמה והשנאה הבוקע מכלי התקשורת הממסדיים, החלטתי לדחות את העיסוק בנושא לזמן רגוע ומאוזן יותר". נדמה שהשבוע כבר אפשר לפרסם את התגובה שכתבתי באותו יום שישי ולהוסיף לברר כמה נקודות.
חובה לציין כי אז היה ברור לכל המדווחים שיהודים זרקו את בקבוק התבערה בכפר דומה. כיום יש מטילים בכך ספק. אבל אביא כאן את תגובתי בדיוק כפי שנכתבה לפני שבועיים, לפני שנודעו מלוא התוצאות הקשות:
"למרבה הצער, ביממה האחרונה אירעו שני מעשים מזעזעים ומתועבים של רצח וניסיון לרצח. אדם הלך, כביכול, בשם התורה והטהרה והקדושה, לבער את הטומאה, וזאת על ידי מעשה שהוא הנורא מכול, והוא עצמו אבי אבות הטומאה – רצח בזדון. ברוך ה' שזממו המתועב לא יצא אל הפועל במילואו, ונקווה שכל הפצועים יחלימו במהרה וישובו לאיתנם.
"לצערנו, במקרה השני של בני המשפחה הערבית, התינוק נרצח ובני משפחתו נפצעו קשה מאוד, ומי יודע עוד כמה יצטרכו להתייסר מפציעותיהם הקשות. עוד הוסיפו חטא על פשע, וכתבו שם: 'יחי המלך המשיח לעולם ועד'. כאילו בשם השלום העולמי של ימות המשיח, צריך לרצוח אנשים בשנתם.
"האמת שבכל חברה יש פושעים, ונציגי החברה חייבים להתמודד איתם. לשם כך יש חוק ושלטון. אבל העובדה שהפושעים הללו מעזים לעטות על עצמם מחלצות של קנאות לה' ולתורתו, מתאפשרת מפני שציבורים גדולים, שומרי תורה ומצוות, ישרים ותמימים, חרדים ומתנחלים, חיים בתסכול עמוק וחוסר אונים. הם רואים באופן תדיר שהממשלה ומוסדות המדינה והתקשורת הממסדית מפלים אותם ואת ערכיהם לרעה. התסכול הזה מתפרש אצל פושעים כמתן רשות לפעולות נוראות.
"יחד עם החינוך הקבוע לערך החיים וכבודם של בני האדם, והפעולות הנמרצות נגד הפושעים עצמם, ראוי לייבש את הביצה על ידי התוויית דרך וחזון למדינת העם היהודי בארצו המקודשת. בכלל זה צריכה המדינה לפעול לביסוס התרבות היהודית, לימוד התורה וקיומה על פי המסורת היהודית לדורותיה, לחיזוק ההתיישבות בכל חבלי הארץ ולמלחמה נחרצת באויבי ישראל. והעיקר לעשות את כל זאת לא כזכות הפרט אלא כחובת הכלל. מתוך כך לחנך לערך החיים והכבוד לכל אדם, והחירות והזכות שנתן ה' לכל אדם לבחור את דרכו בין טוב לרע. על ידי כך נקרב את ימות המשיח ככתבם בנביאים וכמשמעותם המוסרית".
הפגיעה בערבים
יש טוענים שאנחנו במצב מלחמה עם כלל הערבים, ועל כן אין לטעון נגד יהודים שפוגעים בערבים, שכן אמר רבי שמעון בן יוחאי: "טוב שבגויים הרוג" (מכילתא דרשב"י בשלח).
ראשית ראוי לבאר שדברי רבי שמעון בן יוחאי נאמרו על מצב של מלחמה פעילה, כפי שהיה בעת שיצאו ישראל ממצרים, וכדוגמת הסיפור על חיילי מחלקת הל"ה, שעל פי המסופר פגשו בדרכם לגוש עציון הנצור רועה ערבי וחמלו על חייו, ואחר שהסתלקו רץ הרועה להזעיק את האויב, והסוף שכולם נהרגו וגופם הושחת והושלך כדומן על האדמה. אותו רועה בימים אחרים היה יכול לארח אותם בנדיבות רבה, עד שאולי היה אפשר אז להגדירו כ"טוב שבגויים". אולם בעת מלחמה התייצב עם האויב נגדנו, ועל כן אמרו חכמים שיש להורגו כדי להציל את חיינו.
אולם העיקר הוא שאם אנחנו נמצאים במצב מלחמה, הרי שעלינו להקפיד ביתר שאת על שמירת הוראות הממשלה דרך שר הביטחון ופיקוד הצבא, שכן עיקר הניצחון תלוי בלכידות הפעילות המלחמתית, ולכן הענישה על הפרת משמעת בעת מלחמה חמורה מאוד, כעין דין מורד במלכות שבמקורות.
ואף שמעת לעת יש לרבים טענות נגד המדיניות הביטחונית, ולעתים הטענות מוצדקות, מצווה וחובה לנהל את המלחמה באויב במסגרת צה"ל והמדיניות שהממשלה מתווה לו. יתר על כן, אפשר לומר שמעולם לא היה לעם ישראל צבא מושלם, בלי שום תקלות מבצעיות ופגמים מוסריים. פעמים שהיו לצבא יותר תקלות ופעמים פחות. ואף על פי כן, המצווה והחובה להילחם למען העם והארץ במסגרת הוראות המלכות נותרה שרירה וקיימת. וכשלא הצלחנו לקיים את המצווה הזאת, באו עלינו צרות נוראות. על כן, כאשר יש ביקורת על מדיניות צה"ל, צריך לאומרה כדי לשפר את המצב ולתקנו, אבל כל הביקורות אינן מבטלות את החובה להילחם אך ורק במסגרת צה"ל.
וכיוון שכך, מעמדו של ההורג שלא במסגרת חוק הפעילות הצבאית או התגוננות הוא כמעמדו של רוצח, שבנוסף לחטא הרצח החמור גם פוגע במאמץ המלחמתי האמיתי שלנו באויב.
התסכול הנורא
אציין בקיצור נמרץ את הגורמים לתסכול העמוק: איסור תכנון ובנייה ביישובי יהודה שומרון, שפוגע ביכולת שלנו לקיים את מצוות יישוב הארץ השקולה כנגד כל המצוות, ופוגע ביכולתם של ילדים להתגורר ליד הוריהם ביישובים שאהבו. איסור תפילה בהר הבית. עצימת עין בפני ההסתה הערבית, הבנייה הבלתי חוקית במגזר הערבי והפשע במגזר זה. כל זה פוגע מאוד בכבודנו הלאומי.
על היחס לבעלי נטיות הפוכות
חטא משכב זכור נחשב לאחד החטאים החמורים שבתורה ונקרא "תועבה", אולם אין להחמיר ביחס לחוטאים בו יותר מאשר ביחס לחוטאים בשאר עבירות חמורות, ובכללן חילול שבת שנחשב חמור יותר, אלא במידה מסוימת אף להקל, מפני שיצרם גובר עליהם. ואף שהם חוטאים במשכב זכר, אין זה פוטר אותם משאר המצוות, וכל מצווה ומצווה שהם מקיימים, כגון תלמוד תורה, צדקה או שבת, היא בעלת ערך אלוקי עליון כמו אצל כל יהודי אחר. והם מצטרפים למניין, ואם הוא כהן חובה עליו לעלות לדוכן, ואם קרא בתורה הוציא את הרבים ידי חובתם. ומצווה על כל יהודי לאהוב גם את החוטא בזה ולעזור לו כפי כל כללי החסד והצדקה הנוהגים כלפי כל ישראל.
לפיכך, כאשר יש בידינו אפשרות, חובה עלינו להשתדל להניא את החוטאים מכך. ועם זאת מצווה עלינו לאהוב גם את מי שאינו מצליח להתגבר על יצרו, ולדעת שיש ערך גדול לכל מצווה ומצווה שהוא מקיים. ולכן צריך להיזהר שלא להרחיקם מבתי הכנסת, כדי שיתחזקו בתורה ובמצוות כפי יכולתם. וכבר ידוע שערכו של הרע מוגבל ואילו ערכו של הטוב הוא בלא סוף. כיוצא בזה חומרתן של העבירות מוגבלת, ואילו ערכן של המצוות אין סופי. ועל כן גם מי שנכשל בעבירות אלו, זוכה לחיי העולם הבא בזכות מצוותיו ומעשיו הטובים.
מצעד התועבה
כל זה בתנאי שחטא משכב הזכר אינו הופך לדגל. אבל כאשר מקיימים ברחובות העיר מצעד פומבי למען חטאים אלו, להתריס בריש גלי נגד ערכי המשפחה המקודשים בתורה ונגד ערכי הצניעות שהם בסיס לקיומה של חברה בריאה, הרי שפוגעים בתורה ובמסורת ישראל, והמשתתף בזה נחשב "מומר להכעיס", וכל הדינים כלפיו משתנים. אין חובה לגמול עמו חסד, ואין לצרפו למניין. אמנם הוא ישראל, וכפי שאמרו חכמים: "ישראל אף על פי שחטא – ישראל הוא" (סנהדרין מד, א), ושערי תשובה לא ננעלים בפניו. אולם מאחר שהפריש עצמו בהתרסה ממסורת ישראל, הרחיק עצמו מכלל ישראל.
לו מגמת המצעד הייתה להגן על כבוד האדם ועל אנשים שסובלים מעלבונות קשים בגלל סיבות שונות ובכלל זה גם עקב נטייתם, אפשר היה להבין אותו. אבל כאשר מגמת המצעד היא להחצין נושא שגם כאשר הוא נעשה כהלכה הצנעה יפה לו, ועוד להתריס בריש גלי נגד ערכי המשפחה המקודשים בישראל ולהכריז שאיסור התורה בטל ומבוטל, הרי שאין למצעד זה הגדרה מתאימה יותר על פי התורה מאשר "מצעד התועבה".
ראוי היה לרשויות המדינה לשלול קיום מצעדים אלו בהיותם פוגעים במסורת ישראל, לצד הגנה חמורה על חייו וכבודו של כל אדם.
