העלילה על התורה והרבנים
טוענים נגדנו כי "לחייל צריך להיות מפקד, וזה לא הרב". שר הביטחון מאשים שאנחנו "מערערים את יסודות הדמוקרטיה הישראלית, מסיתים לסרבנות, פוגעים ברוח צה"ל, ואין לדברים אלו מקום במדינה מתוקנת".
יש בחברה הישראלית ויכוחים עמוקים, אבל עתה מדובר על עלילה, עלינו ועל תורתנו הקדושה, שדבריה טובים ונכונים. מסיתים את הציבור לחשוב כי הרבנים מסכנים את קיומו של הצבא, כדי לעורר שנאה ומדנים כלפי הרבנים ועמדותיהם. שכן איזה אדם לא יחשוש מפני אלה המסכנים את קיומו של הצבא שצריך להגן על כולנו. אולם האמת היא שאין שום התנגשות בין המפקד לרב בענייני ביטחון, משום שההלכה מחייבת לשמוע למפקד, כך באימונים וכך בקרב. וכשם שאין ויכוח בין ההלכה לרופא, משום שפיקוח נפש דוחה אפילו שבת.
כל הוויכוחים עם שר הביטחון הם על עניינים שאינם קשורים כלל לפעילות בטחונית, אלא נוגעים להפעלת חיילים כנגד בני עמם. או כאשר מפקד לא נותן לחיילים להתפלל או ללבוש ציצית, בלי שום קשר לעניין בטחוני או מבצעי. לשם כך נקבעו פקודות מטכ"ל רבות, כדי למנוע מצב שבו יונחתו פקודות שרירותיות שמנוגדות להלכה היהודית, שהיא המצפון הקולקטיבי שלנו.
מלחמת לבנון השנייהכדי להמחיש עד כמה הדברים נכונים ועד כמה מדובר בעלילה, אספר על מה שעבר עלי בתקופת מלחמת לבנון השנייה. באותו זמן ציבור גדול כאב את חורבנו של גוש קטיף וגירוש היהודים ממנו. ראש הממשלה דאז, מר אולמרט, אמר בהתבטאות אומללה שהניצחון על החזבאללה יאפשר את 'ההתכנסות' ביהודה ושומרון. והיו אצלנו אנשים כואבים שקראו למלחמה זו "מלחמת שלום ההתכנסות". והתעוררה שאלה מאת חיילי מילואים שקיבלו זימון לקראת הכניסה הקרקעית, האם להתגייס לקרב.
ואני כתבתי ב'רביבים' שמצווה לצאת למלחמה, כי גם כאשר ראשי הצבא הם בעייתיים, ויש טעויות ומכשלות בפקודותיהם, עדיין מצווה לשרת בצבא. מפני שכאשר לא היה לנו צבא מצבנו היה גרוע לאין ערוך. והיו נשים שהתקשרו ושאלו, אולי עדיף שלא לצאת. כי אם ננצח בלבנון נגרום להפסד אח"כ ביהודה ושומרון, ותחזור הסכנה להיות קשה יותר. ואני השבתי את מה שהייתי מחויב להשיב לדעתי על פי ההלכה, שיש מצווה להתגייס. והיו נשים שהפצירו לקבל היתר עבור בעליהן, שמא אולי בגלל שהצבא עסק בגירוש היהודים מגוש קטיף לא התכונן כראוי למלחמה והסכנה לחיי בעליהן תגדל. והשבתי שכמובן ההחלטה היא בידיהם, אבל אם השאלה היא מה צריך לעשות על פי ההלכה – התשובה היא שצריך לצאת. וכיוון ששמעו הנשים שיש בזה מצווה, נרגעו מעט והלכו לישון, אבל אני לא ישנתי.
הייתי בטוח שפיקוד כזה, שעסק במשך קרוב לשנתיים בגירוש יהודים ובהכנות אליו, לא יהיה מסוגל להכריע את האויב, כי תפישתו הבסיסית עקומה. ואע"פ כן חייבים לעמוד מול האויב יחד.
ולכן מצד אחד כתבתי ב'רביבים' שעדיף שלא ייכנסו רגלית, כי לא יידעו מה לעשות אח"כ. ומנגד כתבתי שאם תיפול פקודה לצאת לקרב – חייבים לציית. והרביתי בתפילות שיחזרו כולם לשלום (וכל הדברים הללו נלקטו בספרי 'רביבים' 'עם ארץ וצבא' עמודים 340-370). מאה וחמישים תלמידים חיילי סדיר ומילואים היו לנו אז בלבנון, ובחסדי ה' כולם חזרו בשלום, כשאחד מהם פצוע בינוני. ולא זו בלבד אלא שהקצינים מתלמידי ישיבת הר ברכה הצליחו להרוג במחבלים ולהחזיר את כל חייליהם בשלום.
שר הביטחון הוא המסכן את הלכידות הצבאיתהצבא הוא צבא העם, וגבולות הפעלתו צריכים להיות ברורים: להגן מפני האויב. בשעה שראשי מערכת הביטחון מפרים כלל בסיסי זה, ומפעילים את החיילים כנגד בני עמם בגירוש יהודים ממקומות מושבם בארץ ישראל – הם מפוררים את הלכידות הצבאית. וכאן אכן גם נוצרת התנגשות בין ההלכה לפקודה, שכן לפי מה שפסקו גדולי התורה שבדור האחרון – אסור לגרש יהודים.
במקום ששר הביטחון ירחיק את הצבא מכל מחלוקת ציבורית, וקל וחומר שלא ינחית פקודות שמנוגדות להלכה היהודית – הוא מסית את הציבור הרחב כנגד רבנים שכביכול מסכנים את המשמעת הצבאית.
התוצאה הנוראה כפולה: האחת, הרחקת יהודים מסורתיים וחילוניים מהתורה הקדושה שניתנה לכל ישראל. והשנייה, הרחקת יהודים יראי שמים מהצבא, כי הללו אומרים לעצמם, אם ראשי הצבא מצהירים בגסות שאסור לחייל לשמוע לדברי הלכה שהרבנים אומרים, משמע שיש התנגשות בין שמירת התורה לשירות בצבא. אח"כ יבוא ראש אכ"א ויתלונן שאין מספיק חיילים ולמה בני הישיבות אינם מתגייסים.
דרכי התורהעלילה קשה זו כנגד התורה ונושאיה, שכאילו יש התנגשות בין קיום המדינה להליכה בדרך התורה, הועילה למפלגות החילוניות לשלוט במדינה, ולכן לא מקרה הוא שהשר ברק חוזר ומשתמש בטיעונים הללו. אבל הנזק שנגרם מכך קשה. רבים מבני עמנו התרחקו בעקבות טיעונים אלו ממורשתם, עד שעתיד משפחתם במסגרת העם היהודי מוטל בספק. גם לנו נושאי התורה יש חלק בזה. הסתגרנו בשאלות פרטיות של מטבח וקהילה קטנה, והזנחנו את הסוגיות הנוגעות לכלל העם והחברה, ולכן הציבור הרחב מתפתה לקבל את הטיעונים הללו. אולם האמת היא שככל שנדבק יותר בתורה ונשאב מאוצרותיה, כך נזכה ליותר ברכה בחיינו הלאומיים והפרטיים כאחד.
החירות לבטא עמדה תורניתהחירות לבטא עמדה תורנית היא היסוד לבירור והנחלת ערכי התורה. ללא חירות זו דברי התורה יישארו תחומים במטבח ובבתי הכנסת ולא יאירו את העולם וירוממוהו. מהמורשת המקודשת שלנו, של הנבואה שנתגלתה בימי בית המקדש הראשון, וחכמת התורה שבעל פה שהתפתחה בימי בית המקדש השני, הופצו יסודות המוסר בכל העולם. ועדיין העולם זקוק לתיקון, ועלינו הזכות והחובה להמשיך ללמוד תורה וללמדה, כדי לברר מתוכה את הנצרך לגאולת ישראל והעולם.
וגם כאשר צריך לשלם על כך מחיר, צריכים רבנים לומר את אשר נראה בעיניהם לפי התורה, וכפי שנצטווינו (דברים א, יז) "לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוקים הוא".
התורה מעל הכולאחד היסודות המוסריים המרכזיים שנתגלו דרך עם ישראל, הוא עליונותה של התורה על כל שלטון. נאמר ליהושע בן נון, בעת מינויו למנהיג אחר משה רבנו, שיש בידו סמכות להעניש בחומרה עד מוות כל איש אשר ימרה את פיו, ובתנאי שלא יסור מהתורה אשר צווה משה ימין ושמאל (יהושע פרק א). וכך נהגו בצבאו של דוד המלך, שלא קיימו פקודה שעמדה בניגוד למצוות התורה (סנהדרין מט, א). ודווקא צבאות יהושע ודוד זכו לנצחונות גדולים. וכך כתב הרמב"ם (מלכים ג, ט): "המבטל גזירת מלך בשביל שנתעסק במצוות, אפילו במצווה קלה, הרי זה פטור. דברי הרב (הקב"ה) ודברי העבד (מלך בשר ודם) – דברי הרב קודמין. ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצווה, שאין שומעין לו".
המצפון מעל לפקודה וערך החופש האקדמיאת היסוד המוסרי הזה למדו המתוקנות שבאומות מהעם היהודי, וקבעו בחוק שצו המצפון קודם לכל הפקודות. וכפי שכתב הפילוסוף האנגלי, אבי תורת המדינה המודרנית, ג'ון לוק, בספרו (המסכת השנייה על הממשל המדיני סעיף 139), בתרגום חופשי: "כדי שניווכח שגם כוח אבסולוטי כשהוא מוענק לצורך מסוים, אינו שרירותי, אלא מוגבל על ידי ההיגיון, ונתחם לאותן המטרות המחייבות לפעמים כוח אבסולוטי, אין לנו אלא לעיין במקרה של משמעת צבאית. שמירה על הצבא ועל המדינה שעליה הצבא מגן מחייבת ציות מוחלט לפקודות של כל בעל סמכות צבאית, ובצדק המפר או חולק על פקודה צבאית, גם מסוכנת או בלתי סבירה, דינו מוות. ובכל זאת אנו רואים כי המפקד שיכול לפקוד על חייל להסתער עד ללוע תותח עוין או לעמוד בפרץ במקום בו מותו כמעט מובטח, אינו יכול לפקוד על החייל למסור פרוטה אחת מרכושו. והמפקד העליון, שיכול לדון את החייל למוות על כך שנטש את עמדתו או סרב לקיים את הפקודה הנואשת ביותר, אינו יכול לקחת אגורה אחת מרכושו". וזהו בדיוק מה שאנו אומרים: במסגרת הפעילות הביטחונית אין שום סירוב פקודה. כל הדיונים הם על המעטפת שאינה קשורה לקיום הביטחון, אלא לעניינים אזרחיים השנויים במחלוקת.
וכך החליט בית המשפט העליון של ארה"ב (מערב ורג'יניה נגד ברנט 1942): "מטרת מגילת הזכויות היתה להוציא נושאים מסוימים ממסגרת הוויכוח הפוליטי, מחוץ לסמכות של כל רוב או כל רשות. אסור להעמיד להצבעה את זכות הפרט לחיים, לחירות, לקניין רכוש, לחופש הביטוי, לחופש העיתונות ולזכויות יסוד אחרות. זכויות אלו אינן תלויות בתוצאה של בחירות כל שהן" (את המקורות הללו שמעתי מהרב הגאון נחום רבינוביץ' שליט"א, ראש ישיבת ההסדר במעלה אדומים).
גם את המושג חופש אקדמי למד העולם מהעם היהודי, שבסנהדרין היו שומעים את כולם, גם את הקטנים, וחובה היתה עליהם לומר בכנות את אשר בדעתם.
הסיפור המלאלפני כחודש וחצי, בי"א חשון (29/10), מיד לאחר הנפת השלט בגדוד 'שמשון' ליד הכותל על ידי תלמיד ישיבתנו וללא שום לחץ מצד השלטונות, כתבתי ב'רביבים' כי למרות ש"לדעת רבים מבני הציבור הדתי והימני זוהי מחאה חשובה ומכובדת, וכבוד הוא להיות נמנה על התומכים בחיילים כאלה" – "בפועל לא ידעתי על כך דבר". ולא זו בלבד אלא "אילו היו מתייעצים איתי, הייתי ממליץ להימנע מכך, כי רק כאשר מחייבים חייל לסייע לגירוש עליו לסרב, אבל אין עליו חובה למחות דווקא בטכס ההשבעה". עוד הוספתי: "מן הסתם הייתי מניא אותם, מפני שיכולתי לשער שהמחאה תגרום לעגמת נפש רבה למפקדים הישירים שלהם". אלא שבדיעבד אחר שעשו זאת, "אני מכבד את מעשיהם ומכיר בתועלת שצומחת ממחאות פומביות שכאלה".
לאחר מכן שמעתי מהרב אליהו בלומנצוויג שליט"א והרב יהושע ויצמן שליט"א, שחשבו שאין דברי כנים, ותלמיד שירצה לעשות את מה שאני באמת חושב – יפגין. הכחשתי את דבריהם, ואע"פ כן, כדי לבחון את עצמי אם אכן דעתי מובנת לתלמידים, שאלתי בשיעור שהשתתפו בו קרוב לחמישים תלמידים מכל הגילאים, מה הם חושבים שאני באמת רוצה שיעשו, האם יפגינו או לא? וכולם זולת אחד השיבו שאני מעוניין שלא יפגינו.
כדרך אגב אספר כי מיד לאחר ששמעתי על ההפגנה, תמהתי מדוע ההורים לא הפגינו. הרי הם יכולים להדביק על חולצתם שלט, בו יהיה כתוב: "בני! לעולם אל תגרש יהודים!". וכי מה יעשו השוטרים, יקרעו את חולצותיהם של ההורים שבאו לטכס של בניהם?
דרישת ראש אכ"אאולם ראש אכ"א דרש מהרבנים חברי הנהלת ישיבות ההסדר שיתנערו לחלוטין באופן נחרץ מהסרבנות וההפגנות. והרב דרוקמן שליט"א, שמסכים עם עמדתם ביחס להפגנות, כתב מכתב ברוח זו אודות ההפגנות. דרישת ראש אכ"א, שר הביטחון וסגנו היתה, שאחתום על המכתב, ולא – יבוטל ההסדר עם ישיבת הר ברכה.
מכתבו של הרב דרוקמן שליט"אוזה לשון מכתבו של הרב דרוקמן שליט"א, עליו נדרשתי לחתום: "בהתייחס להפגנות (הנפות השלטים) בחטיבת כפיר, אני מרגיש צורך והכרח להביע את עמדתי באופן ברור (וזו גם העמדה של הנהלת האיגוד).
יש לנו אחריות לאחדותו וללכידותו של צבאנו. עניין זה מחייב אותנו להתנגד באופן נחרץ להפגנות בתוך הצבא. הפגנות בצבא עלולות, חלילה, להיות הרס, לערער את המשמעת בצבא ולפגוע בחוזקו ובחוסנו של צה"ל. תלמידינו חייבים לדעת שיחד עם מאבקנו הצודק על ארץ ישראל, יש לנו קווים אדומים, ואין מקום לשום הפגנות בצבא. חובתנו לשמור על כוחו, אחדותו ושלמותו של צה"ל.
אני פונה אל כולכם ממעמקי ליבי, וקורא לכם לאמץ עמדה אחידה ובהירה בעניין זה, ולהעביר אותה גם לתלמידינו, כי יש לכולנו יחד אחריות משותפת לצה"ל בכלל, ולישיבות ההסדר בפרט".
למה לא חתמתילמרות שעם הנימוק המרכזי שבמכתב אני מסכים, לא הסכמתי לחתום משתי סיבות. האחת, לא הזדהיתי עם הסגנון הנחרץ שבו, שכן אני מבין ומכבד את המפגינים וסובר שהם מפגינים על דבר צודק, ורק סברתי שעדיף לשמור את ההפגנות למסגרות האזרחיות כדי שלא לפגוע במסגרת הצבאית. וכיוון שאני משתדל לכתוב תמיד את מה שאני חושב בכנות ובמדויק, ולכך אני מחויב בספרים ובטורים שאני כותב, לא יכולתי למעול בתפקידי המקודש.
הסיבה השנייה, לא הסכמתי לחתום מפני שאני סבור שאסור להתבטא בדברי תורה תחת לחץ שלטוני, וחובה על רב לומר את האמת הפנימית שלו, ובזה הוא מייצג את המורשת המקודשת של עמנו. ודברים אלו אמורים גם לכלל ראשי ישיבות ההסדר, שאינם צריכים להיות כפופים למפקדי הצבא אלא לומר את דברם בחירות. ומה היה קורה אילו היה רב שסבור בכנות שחובה להפגין בטקסים, האם היה צריך לשתוק? להעלים את דעתו? הלא חובה עליו להביע את דעתו!
ואף שידעתי שבגלל דורסנותו של שר הביטחון עלולים הדברים להגיע להפסקת ההסדר עם ישיבת הר ברכה, עם כל המשמעויות הקשות הכרוכות בזה, הייתי מחויב לשמור על העיקרון של עמדה תורנית עצמאית ולא להיכנע לעריצותו. ולכן גם לא הסכמתי לבא ל'שימוע' או 'זימון' תחת אולטימטום, ביטויים שאינם מכובדים כלפי מי שזכאי ומחויב לחירות מחשבה וביטוי.
אבל לפגישה עם סגן השר מתן וילנאי, שנקבעה באופן מכובד לאחר תום אולטימטום ה-48 שעות, הגעתי ברצון, נהניתי מהאווירה הלבבית והחיובית בפגישה, ואף התפעלתי מכמה סיפורים ששמעתי מפיו אודות אביו, איש ארץ ישראל השלמה פרופ' זאב וילנאי, ועל שירותו הצבאי.
הצעת הרב דרוקמןבתוך כך הציע הרב דרוקמן שליט"א שהואיל ובעצם לא תמכתי בהפגנות, ואף כתבתי שאילו היו שואלים אותי הייתי מניא אותם מכך, הוא יאמר את הדברים בשמי כדי לסיים את הפרשה שמעיקה על כולם. הסכמתי שייצג כחכמתו את עמדתי, אלא שהוספתי שאני חושש שאם יפרסמו בשמי דברים שאיני מסכים להם אצטרך לפרסם את דעתי, ואולי כבוד הרב יפגע מזה. בפועל, ההחלטה היתה כבר גמורה אצלם, כנראה בגלל טורי 'רביבים' שבהם ביקרתי מספר פעמים את ראשי מערכת הביטחון, ושר הביטחון הודיע על החלטתו לסלק את ישיבת הר ברכה ממסלול ההסדר. ואע"פ כן, בניגוד למה שדובר עם הרב דרוקמן, דווקא בשם דובר ישיבות ההסדר פורסם כאילו הסכמתי לחתום על מסמך 'כניעה', וגם יוחסה לו בתקשורת ביקורת על סירובי לבא ל'זימון' ו'לשימוע'.
הצעת פשרהעתה מציעים כמה מעמיתי הרבנים נוסחאות פשרה, לפיה אחתום על שני משפטים לפיהם אין נכון להפגין בצבא כדי שלא לפגוע בלכידות. ואני מתלבט אם לחתום. מצד אחד אני מזדהה עם תוכן הדברים, אולם מנגד – גם אם שר הביטחון היה דורש שאחתום על פסוק "שמע ישראל" או שיוטלו עליי סנקציות לא הייתי חותם. מפני שאין ראוי לאדם לחתום על עמדה תורנית מתוך כפייה ולחץ.
ושוב, כמה מן הרבנים לוחצים עלי מאוד לחתום, כדי לסיים את העימות הכואב עם משרד הביטחון. ומנגד, צפוי שדוברי משרד הביטחון יציגו זאת בתקשורת כהכנעת דברי תורה תחת שלטונו של ברק.
יש כאן לכאורה פיתוי לא קטן. חתימה קטנה על משפט שאני מזדהה עם תוכנו ושאין בו שום גינוי למפגינים, ואפשר יהיה להמשיך להתנהל בישיבה כרגיל, בלי לבזבז שעות על כתיבת מאמרים והסברה, ובלי להפסיד תקציב של 800 אלף שקלים לשנה (לפי מספר התלמידים). ומנגד, כבר חשבנו ותכננו את היתרונות שבמעבר למסגרת של ישיבה גבוהה, בלי לאבד את העמדה של "תורה עם דרך ארץ". ואם היו שומעים איזה תוכנית יפהפיה הכנו, במשך הזמן היו באים המונים להתדפק על דלתות הישיבה, ולטווח ארוך גם מצבה הכלכלי של הישיבה לא היה נפגע כלל. אלא שצבאנו היה נפגע, ומבחינה עקרונית אני סבור שיש ערך עצום למסגרת ההסדר, שמשלבת לימוד בישיבה עם שירות צבאי איכותי.
זאת ועוד: אולי שר הביטחון, שידוע בערמומיותו שהיא טובה כשמפעילים אותה נגד האויב, משטה בנו ומבקש להשפילנו בחתימה על משפטים שאנו מסכימים להם כדי לפרסם שנכנענו לו, ואח"כ יודיע בסגנונו הרודני שהמכתב אינו מקובל עליו.
וכיוון שאני בינתיים חלק ממערכת של ישיבות ההסדר, הסכמתי בעצת אבי מורי ועוד רבנים להעביר החלטה זו לידי הפורום של כלל ראשי הישיבות, שעומד להתכנס ביום ראשון הקרוב כדי לדון בפרשה. ומכל מקום חשבתי לנכון לפרסם את הדברים לפניכם, קוראיי הנאמנים.
ביקורתי על דברים של כמה רבניםלא אכחד מכם כי היו התבטאויות של ראשי ישיבות מסוימים, חלקם באנונימיות, שפגעו בי. אמנם כולם התנגדו למעשה של שר הביטחון, אבל חלקם הדגישו שהם מוקיעים ומגנים ומתנגדים לעמדותיי. ומדוע שלא יתייחסו בכבוד לעמדה שהם חלוקים עליה, וכי רבי שמעון ורבי יהודה שנחלקו בדברי תורה יצאו וגינו והוקיעו זה את זה? ויש שטרחו להדגיש כי עמדותיי הן עמדות של מיעוט זעיר, דבר שלא נבדק כלל, ולהערכתי, עמדותיי סבירות ומקובלות פחות או יותר על רוב הרבנים, שכן הן נובעות מחשבון כולל של מכלול הערכים. ויש שיצאו להגנתנו בטיעון שהוצאתנו מן ההסדר רק תגביר את כוחנו וכך ייגרם נזק. על תמיכה כזו כמובן הייתי מוותר. הייתי מצפה שגם מי שאינו מסכים עם דעתי, יאמר שהוא מתייחס בכבוד לדבריי, ויש לי זכות וחובה לאומרם, או לכל הפחות ינמק את דבריו הוא ויניח אותם לשיפוט הציבור, ללא הדבקת כינויי גנאי מכוערים לעמדה שאני מייצג.
יחסי לרבני הישיבות והרב דרוקמן שליט"אחובה עליי להדגיש כי יחסי לראשי הישיבות הוא יחס של כבוד. ואף שחלקם סוברים שהייתי צריך להכניע עצמי מפני השלטונות, אני יודע את זכויותיהם הרבות בהרבצת התורה, בליווי התלמידים והדרכתם, בעריכת חופות ובהשכנת שלום בית, בביקור חולים וניחום אבלים.
ובמיוחד הנני מלא הערכה לצדיקותו וחסידותו של הרב חיים דרוקמן שליט"א, המחנך הדגול, שמסור לתלמידיו בלא קץ, בכל ימיו ולילותיו, וביתו בית ועד לחכמים, ושולחנו פתוח לאורחים חסרי בית ומשפחה, ורבים השיב מעוון, ואין כמוהו מנחם ומחבק שבורי לב, משמח יתומים ואלמנות. והוא הולך בדרכו של אהרון הכהן, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה, ומשכין שלום בין אדם לחברו. וכך דרכו גם בסוגיה זו. ואמנם אני נוטה לדרכו של משה רבנו, וסבור שלפעמים צריך להיאבק בלא פשרות. אבל אני מבקש שכל התומכים בדרכי יזהרו בגחלת תורתם של הרבנים ההולכים בדרכו של אהרון.
