הרב גורן נשיא הישיבהכדי לבסס את מעמדה של מדינת ישראל הצעירה וצבאה מבחינה תורנית היה צורך בתלמיד חכם גדול, גאון בכל מכמני התורה בחריפות ובקיאות, גיבור ותקיף, ומסור לכלל ישראל בכל ליבו ונפשו. כזה היה הרב גורן. הוא יסד את הרבנות הצבאית, וניסח את רוב פקודות המטכ"ל הנוגעות לעיצוב דמותו של צה"ל כצבא יהודי. הרב גורן לא הסתפק בדיונים תיאורטיים, הוא אהב מאוד את הצבא ואת החיילים, השתתף בקורסים שונים, למד להיות תותחן, עשה קורס צניחה, למד אסטרטגיה צבאית בבית ספר לפיקוד ומטה, ואף היה שותף בדיוני המטכ"ל. במלחמות היה יוצא לחזית ללא שום פחד מהיריות וההפגזות שמסביב, והגיע עד קו האש כדי לחזק את החיילים במלחמת הקודש. והחיילים אהבו אותו וקבלו ממנו חיזוק רב.
את יסוד משנתו ינק מבית מדרשו של מרן הרב קוק זצ"ל, דרך ספריו של הרב קוק ודרך גדולי תלמידיו, חותנו הרב דוד כהן הנזיר זצ"ל והרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל.
עם התלמידים בהר ברכהבמשך כשנתיים, עד חוליו האחרון, היה הרב גורן מגיע מדי שבוע להר ברכה להעביר שיעור לבחורים, לחזק את רוחם וללמדם תורה. שיעורים רבים הוקדשו למעמדם התורני של מדינת ישראל וצבאה. לאחר השיעור היו התלמידים סובבים אותו ושואלים בענייני השעה, בענייני עולם הרבנות ועל אירועים מכוננים בתהליך תקומת המדינה ומלחמותיה, והוא היה משיב להם לעיתים בקיצור ולעיתים בהרחבה. אף שהדרכים היו מסוכנות מעט, ורוב תושבי יש"ע כבר נסעו ברכבים ממוגנים מפני אבנים – הוא נסע להר ברכה ברכבו הרגיל עם נהגו, ולא חשש כלל. ורק הקפיד לומר בתחילת הנסיעה את הפסוק: "וייסעו, ויהי חיתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב" (בראשית לה, ה). ואמר שזו סגולה בדוקה שהועילה לו לשמירה בכל המלחמות והמקומות המסוכנים שעבר.
שני מחזורים של תלמידי הישיבה שמעו מהרב גורן שיעורי הכנה לפני גיוסם לצבא. בשיעור הראשון דיבר על ערך מצוות הגיוס לצבא, ובשיעור השני על מקרה שחייל מקבל פקודה שסותרת מצווה – שעליו לסרב פקודה. ובשלישי וברביעי דיבר על שבת בצבא.
העימות עם הרמטכ"ל לסקוב על סירוב פקודהכמה פעמים סיפר הרב גורן כי לאחר שפרסם בעלון של הרבנות הצבאית שחייל צריך לסרב לפקודה שיש בה חילול שבת, התעוררה כנגדו חמתו של הרמטכ"ל חיים לסקוב, שטען כי זו חתירה נגד יסודות המשמעת בצבא. כעונש הורה הרמטכ"ל להפסיק מיד את פרסום העלון. אך הרב גורן לא ויתר, ותבע את הרמטכ"ל לבירור אצל שר הביטחון וראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון. הוא היה מתאר באופן חי וצבעוני איך הרמטכ"ל לסקוב נכנס אל בן גוריון בהצדעה רשמית, כיאה לקצין שצמח בצבא האנגלי.
תחילה ביקש בן גוריון לשמוע את דברי הרמטכ"ל. לסקוב טען שהפרת משמעת תהרוס את הצבא, ולכן צריך החייל הדתי לבצע את הפקודה אף שיש בה חילול שבת, ואם יש לו על כך טענה – שיגיש במוצאי שבת קובלנה על מפקדו. השיב הרב גורן שחילול שבת דומה להריגת אדם, וכשם שחייל שמקבל פקודה לא ראויה להרוג אדם אינו יכול לבצע את הפקודה ואח"כ להגיש קובלנה, כך אי אפשר לחלל שבת ואח"כ להגיש קובלנה. בן גוריון, שהכיר את מסגרת ההלכה, הבין את דברי הרב גורן וקיבל את עמדתו. והרב גורן המשיך לטעון שהרמטכ"ל הפסיק את הוצאת עלון הרבנות הצבאית, ואז הורה בן גוריון להכפיל מכאן ואילך את מספר העמודים בעלון משמונה לששה עשר.
פסק ההלכה
באותן שנתיים זכיתי להתקרב אליו מאוד, ודברים רבים למדתי ממשנתו הלאומית. פעמים ששוחחנו כמה פעמים ביום בטלפון, ומספר פעמים ביקרתי בביתו, לעיתים לשיחות של שעות. בעקבות הסכמי אוסלו כתב הרב גורן זצ"ל פסק הלכה, שאסור לחייל להשתתף בפינוי יישוב או מחנה מארץ ישראל, ואם יקבל פקודה שכזו עליו לסרב. צערו על הסכמי אוסלו השפיע על בריאותו. הוא ראה בהסכמים אלו פגיעה עמוקה בייעודה של מדינת ישראל, והיה בטוח כי ההסכמים הללו יחלישו את מדינת ישראל ויחשפו את אזרחיה לפיגועים נוראים. כשהתעוררה יוזמה לפנות את יהודי חברון, הודיע כי צריך להילחם על כך במסירות נפש, ואף הוסיף כי הוא אישית מוכן ליהרג כדי למנוע את פינוי חברון. דבריו התפרסמו והיכו גלים. במשך יום שלם העניק ראיונות לרשתות רדיו וטלוויזיה מהארץ ומהעולם. בסוף אותו היום אמר לי בטלפון כי זה היה יום חשוב, ובעזרת ה' עלה בידו להשמיע את דבריו ברבים, והוא מקווה שהם פעלו את פעולתם. וכששאלוהו אח"כ אם אינו חושש שיעמידו אותו לדין על המרדה, הכריז כי הוא מוכן שיירו בו עכשיו, אבל על עמדתו לא יוותר. גם את תלמידי הישיבה שיתף בהרגשותיו ודעותיו, ואמר להם כי הוא אכן מוכן בלב שלם למסור על כך את נפשו.
התשובות שכתב אליאת כל התשובות והמכתבים שרצה לכתוב על ענייני הכלל באותם הזמנים היה שולח אלי, כדי שאפרסם אותם ברבים. ובעזרת ה' עלה בידי לפרסם אותם ברבים, תחילה בקיצור בגיליונות רבני יש"ע, ולאחר מכן במילואם בספרי "פניני הלכה – בענייני העם והארץ" (עמודים 221-295), שנדפס כבר ביותר מעשרת אלפים עותקים. הנני מרגיש מחויבות אישית למלא את צוואתו הרוחנית של מורה הדור בענייני צבא ומדינה.
דמותו העצמאית, הגאונית, מלאת העוז והגבורה והאהבה ללא גבול לעניין הלאומי, מלווה אותנו ומאירה את דרכנו עד היום. ונר זה של גבורה רוחנית שנובעת מן התורה, הוא היסוד לגבורה הצבאית של בית חשמונאי ושל כל ישראל עד ימינו אלה.
הרצי"ה והרב שפיראבעניין זה הנני מחויב גם למו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל, ראש ישיבת 'מרכז הרב', שאבי מורי הוא מתלמידיו המובהקים, וכן למו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל, ראש ישיבת 'מרכז הרב' והרב הראשי לישראל, ולרב שאול ישראל זצ"ל, מראשי ישיבת 'מרכז הרב', שהורו אחר הרב גורן כמותו. ובהיותי מזכיר רבני יש"ע, אף הם הפקידו את פסק ההלכה הנוגע לחיילים בידי.
הדלקת נרות חנוכה במקומות ציבורייםשאלה: פעמים שאנשים מתאספים בלילי חנוכה למסיבות או לשמיעת הרצאות, וכדי לתת ביטוי לימי החנוכה רוצים לקיים שם הדלקת נרות. הבעיה שאומרים שאסור לברך על הדלקת הנרות הללו. ואם ידליקו בלא ברכה, לא יהיה פרסום לנס, כי רק כאשר מדליקים בברכה כל הקהל נעמד בשקט לכבוד המצווה, עונה אמן על הברכה ונזכר בנס ובמשמעות ימי החנוכה.
תשובה: נחלקו בשאלה זו גדולי הפוסקים, ונפרט הדעות.
דעת האוסרים לברך על הדלקה במקומות ציבורייםלדעת רבים מרבני דורנו אין לברך על הדלקת נרות במסיבות אלו, מפני שמלבד הדלקת הנרות בבית – רק בבית הכנסת נהגו להדליק נרות בברכה, ואין בידינו כוח לחדש מנהג לברך על הנרות במקומות אחרים. ולדעתם, המברך על ההדלקה במקומות אחרים הרי זו ברכה לבטלה. ומה שנהגו להדליק נר חנוכה בבית הכנסת הוא זכר למנורה שהדליקו במקדש, שבית הכנסת הוא מקדש מעט. אבל במקומות ציבוריים אחרים אין מצווה להדליק נרות, וממילא אסור להדליק בברכה.
דעת המתירים לברךאולם לדעת כמה פוסקים, מותר להדליק נרות בברכה בכל מקום של התאספות ציבורית, מפני שטעם המנהג להדליק בבית הכנסת הוא כדי לפרסם את הנס, ועל כן יש להדליק נרות בברכה בכל מקום שיש בו התאספות ציבורית (הרב ישראלי זצ"ל, יבי"א ז, נז, ו). ויותר טוב שישתדלו להתפלל שם מנחה ומעריב, או אפילו רק מעריב, ואז אותו מקום ייחשב במידה מסוימת כבית כנסת, וממילא יוכלו להדליק בו בברכה כמנהג (כך דעת הראשל"צ הרב אליהו שליט"א).
המלצה למעשהלמעשה, גם כאשר אין מתפללים שם מעריב, הרוצה לסמוך על הסוברים שאפשר להדליק בברכה, רשאי. ואם יש שם יהודים שאולי לא ידליקו נרות בביתם, ישנה חשיבות מרובה להדליק שם נרות בברכה, מפני שבאופן זה יעמדו כולם לשמיעת הברכות ויתפרסם הנס לעיניהם ויזכו להיות שותפים בקיום המצווה.
ואם אפשר, עדיף לכבד בהדלקה אדם שאינו רגיל במצוות, ולבקש ממנו שיכוון לקיים את המצווה עבור עצמו ועבור כל מי שלא ידליק באותו יום נרות בביתו, והוא ידליק בברכה, ועל ידי כך יתקשר לאמונה, לתורה ולמצוות (ע' שו"ע או"ח רטו, ג, מ"ב יד, שעה"צ יד).
