שרה לא שיערה שהגר תכפור בבכירותה לאחר שתינתן לאברהם ,כניעתה של הגר למראית עין ומרידתו של ישמעאל * שרה מבינה שנוכחות הגר וישמעאל מסכנת את שליחות בית אברהם.
הכוונה הטובה בקירוב הגר
הכוונה בתחילה היתה טובה מאוד. בראות שרה אמנו כי עצר ה' את רחמה, החליטה בנדיבות רבה לתת את שפחתה הטובה לאברהם. היה בכך חסד לאברהם, שיזכה לבן לאחר שנים רבות כל כך, וחסד עצום להגר שפחתה, שתזכה להתקשר עם אברהם הצדיק והנכבד, וילדיה יסתפחו לחזון הגדול שהעמידו אברהם ושרה בעולם. היה ברור לשרה שהגר, שעד כה קיבלה את מנהיגותה בהכנעה ובאהבה, תמשיך להכיר בבכירותה, והילד שייוולד לה יתחנך על ברכיה. ובזכות נדיבותה יחיש ה' את גאולתה וייתן לה בן, ויצטרף בן הגר אל בנה להגשמת החזון הגדול שהעמידו בעולם, תוך הכרה בבכירותו של הבן שייוולד לשרה.
אבל תיכף לאחר שהגר הרתה, "ותקל גבירתה בעיניה". כבר לא המשיכה לשרת את שרה כבראשונה, וגם בליבה הפסיקה לכבדה, שאמרה: "שרה זו אין סתרה כגלויה, מראה עצמה כאילו צדקת ואינה צדקת, שלא זכתה להריון כל השנים הללו, ואני נתעברתי מיד" (רש"י בראשית טז, ד).
ושרה אמנו עינתה אותה ויסרה אותה כדי להעמידה במקומה. והרמב"ן והרד"ק סוברים שלא נהגה כשורה. אולם שרה אמנו הצדקת עוד קיוותה שאם תענה את הגר השפחה, תבין הגר את מקומה והעניינים יסתדרו כבראשונה. אך הגר כבר לא הסכימה לקבל את מרותה וברחה מן הבית. רק לאחר שמלאך ה' אמר לה "שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה" (בראשית טז, ט), חזרה הגר וכפפה ראשה וקיבלה את מרותה של שרה. היא ילדה את ישמעאל, וגידלה אותו על ברכי אדוניה – אברהם ושרה.
גם לאחר שנולד יצחק, נראה היה לכאורה שהגר מקבלת את בכירותו של יצחק בן הגבירה. אולם כשגדל יצחק והיה לילד החל ישמעאל לצחק כנגדו. אם יצחק משתדל להתגדל בצדיקות, אז הוא יסלול דרך אחרת. יש אומרים שהחל לנהות אחר עבודה זרה וגילוי עריות, ויש אומרים ששיחק עם יצחק במשחקים שסיכנו את חייו וגילו את רצונו הפנימי לרוצחו נפש, כי שנאו על שתפש את מקומו. והיו הבריות אומרות: ראו את אברהם העברי שכל ימיו הטיף לנו להיזהר מגזל, מעריות ומרצח, והנה בנו ישמעאל, פרא אדם.
ההחלטה על הגירוש
אז הבינה שרה אמנו שאין סיכוי שהגר וישמעאל יילכו בדרך אדוניהם. חזרתה של הגר היתה מן השפה ולחוץ, ובאמת היא לא קיבלה את הנהגת שרה ושכחה את חסדה אשר נתנה לה את אישה, ומתוך כך ישמעאל הולך ויוצא לתרבות רעה. ואם יישארו בביתם, חזונם הגדול לבנות משפחה ועם שיתקנו את העולם עלול לרדת לטימיון. "ותאמר לאברהם: גרש את האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק".
והיה הדבר קשה מאוד לאברהם אבינו. הוא, שכל ימיו קרב באהבה רחוקים, נתבע עתה לגרש את בנו אהובו. "ויאמר אלוקים אל אברהם: אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, כי ביצחק יקרא לך זרע".
הגירוש כואב
אילו היו הגר וישמעאל נפרדים מתוך השלמה שאכן טוב להם לבנות את עתידם במקום אחר, הגירוש היה נעשה קל, וייסורי המצפון היו נרגעים מעט. אבל כנראה שעוד בימים האחרונים הקדיח ישמעאל את תבשילו והתפרע והרשיע ויצא לתרבות רעה, עד שלא יכול אברהם להוציאו מביתו בכבוד עם מתנות כפי שחפץ, וגורשו הגר וישמעאל בבושת פנים (עיין שמו"ר א, א). ולא זו בלבד, אלא שלמרות שאברהם הנחה אותם בדרכם, הם טעו בדרכם וישמעאל חלה עד שכמעט מת בצמא, ורק בנס ניצלו.
הגירוש מוצדק
ואין בזה שום קטרוג על שרה אמנו ואברהם אבינו. והראייה שבראש השנה, יום שבו נזהרים מכל שמץ של קטרוג על ישראל, תיקנו לנו חכמים לקרוא על גירוש הגר וישמעאל. לאמור, הגזרה האלוקית לגרש את האמה ואת בנה היא גם כאשר הדבר אינו נעים. כי הדין הוא דין, והגר שכפרה בטובתה של שרה, וישמעאל שעוד בהיותו בבית אברהם העיז לעבוד עבודה זרה, לגזול ולאיים ברצח, צריכים לקבל את עונשם. ודווקא כשישראל מכירים בייחודם וסגולתם מכל העמים, הם זוכים בדין לשנה טובה.
דאגתו של אברהם ודאגתה של שרה
לאחר גירושם, היה אברהם דואג על בנו ישמעאל, ושרה דאגה שמא מרוב טובו ורחמיו יחזירם לביתם ויטשטש את מעמדו של יצחק כיורש היחידי שלו ארץ ישראל.
אמרו חכמים: "לאחר שלוש שנים הלך אברהם לראות את ישמעאל בנו, ונשבע לשרה שלא יירד מעל הגמל במקום שישמעאל שרוי שם. והגיע לשם בחצי היום, ומצא שם את אשתו של ישמעאל. אמר לה: היכן הוא ישמעאל? אמרה לו: הלך הוא ואמו להביא פירות ותמרים מן המדבר. אמר לה: תני לי מעט לחם ומים כי עייפה נפשי מדרך המדבר. אמרה לו: אין לי לחם ולא מים. אמר לה: כשיבוא ישמעאל הגידי לו את הדברים הללו: זקן אחד מארץ כנען בא לראותך ואמר החלף מפתן ביתך שאינה טובה לך. וכשבא ישמעאל מן המדבר הגידה לו אשתו את הדברים הללו, ובן חכם כחצי חכם, והבין ישמעאל ושילחה. שלחה אמו ולקחה לו אישה מבית אביה ופטימה שמה. ועוד אחר שלש שנים הלך אברהם לראות את ישמעאל בנו, ונשבע לשרה כפעם ראשונה שאינו יורד מן הגמל במקום שישמעאל שרוי שם. והגיע לשם בחצי היום, ומצא שם אשתו של ישמעאל, ואמר לה: היכן הוא ישמעאל? אמרה לו: הוא ואמו הלכו לרעות את הגמלים במדבר. אמר לה: תני לי מעט לחם ומים כי עייפה נפשי מדרך המדבר. והוציאה לחם ומים ונתנה לו. עמד אברהם והיה מתפלל לפני הקב"ה על בנו, ונתמלא ביתו של ישמעאל מכל טוב ממון וברכות. וכשבא ישמעאל הגידה לו את הדבר, וידע ישמעאל שעד עכשיו רחמי אביו עליו כרחם אב על בנים" (פרדר"א ל, ילקו"ש צה).
חזרתם בתשובה
ודווקא לאחר שגורשו והתייסרו הכירו הגר וישמעאל בחטאם וחזרו בתשובה. ונתקיימה ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאברהם, "ואתה תיקבר בשיבה טובה", שזכה לראות את בנו ישמעאל חוזר בתשובה (ברא"ר ל, ד). וזהו שנאמר (בראשית כה, ח): "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה", ששניהם בניו, והסכים ישמעאל שיצחק הוא ממשיכו העיקרי של אברהם, ועל כן הלך אחריו (ב"ב טז, ב).
ומכל מקום, כל עוד היתה שרה בחיים לא הסכימה שיחזרו לביתם, כדי שיהיה ברור באופן מוחלט וסופי כי יצחק הוא ממשיכו של אברהם, ורק לו הייעוד האלוקי לספר תהילת ה' בעולם ולגלות את השכינה בארץ ישראל. והלכו הדברים והתבררו עד הגיעם אל השיא בעקדת יצחק. ומיד לאחר הגעת יצחק אל מדרגתו העליונה, נסתלקה שרה.
החזרת הגר לבית אברהם
כשגורשו הגר וישמעאל, היה נראה כי טעתה שרה שנתנה את הגר שפחתה לאברהם. אולם הקב"ה המנהיג את העולם, שומר את רגלי חסידיו שלא תצא תקלה מתחת ידם, שהואיל וכוונתם טובה, סופה להתגלות.
ואכן, דווקא לאחר שגורשו הבינו הגר וישמעאל שחטאו. ישמעאל הכיר בבכירותו של יצחק, והגר הכירה בעליונותה של שרה, קשרה עצמה למורשתו של אברהם, לא טעתה יותר אחר עבודה זרה, ולא נתקשרה לאיש מלבד אברהם, ונשתנה שמה על שם כך לקטורה (זוהר ח"א קלג, ב). והסוף המופלא, שלאחר ששלח אברהם את עבדו להביא אישה לבנו יצחק, הלך יצחק בן שרה להחזיר את הגר-קטורה אל אביו אברהם (ברא"ר ס, יד). וזכתה קטורה ללדת לאברהם עוד ששה בנים. אולם את מורשתה של שרה שמרו, שיצחק אבינו הוא היורש היחיד של המורשת האלוקית וארץ ישראל.
ובאה רבקה ונכנסה לאוהל שרה, וחזר הנר לדלוק מערב שבת לערב שבת, כשם שהיה דולק אצל שרה אמנו וכשם שעתיד לדלוק במשכן. וחזר עמוד הענן להיות קשור על האוהל, כשם שהיה קשור אצל שרה אמנו וכשם שעתיד להיות קשור מעל עדת ישראל במדבר, ושרתה הברכה בעיסה (ברא"ר ס, טז).
כאז כן היום
כאז כן היום, חשבנו שאם נהיה טובים לשכנינו הערבים בני ישמעאל, אם נפריח את הארץ שהיתה שממה תחת ידיהם, אם נפתח את הכלכלה ורמת חייהם תעלה, אם נעניק להם זכויות שאין לשום ערבי במדינות ערב, יכירו לנו טובה. אבל ככל שתרמנו לשגשוגם – מלחמתם בנו גברה. וגם אם ננסה לענותם, לנצחם במלחמות, יקטרגו עלינו (כפי שקרטגו הרמב"ן והרד"ק על שרה אמנו). הדרך היחידה היא לחזק את אופייה היהודי של המדינה, להבהיר לכל כי הארץ הזו היא שלנו, ואין לשום עם אחר חלק ונחלה כאן. ומי שמקבל זאת באהבה – יכול לחיות עמנו כאן כדין גר תושב. אבל כלפי מי שאינו מקבל זאת, צריך לפעול בכל האמצעים העומדים לרשותנו כדי לגרשו מכאן. ורק אז, כשיישבו במקום אחר, יוכלו בני ישמעאל להתבונן בכל הטוב שהבאנו להם ולעולם, ויכירו במעלתנו, שאנו בני ישראל מקבלי התורה ויורשי הארץ שהובטחה לאברהם, ויצטרפו אף הם עמנו לתיקון עולם במלכות ש-די.
