הלוחצים לשחרור שליט "בכל מחיר" ישאו באחריות לתוצאות הקשות , הכהן הגדול מתפלל שתפילת היחיד לא תגבר על תפילת הכלל , מכתב בעניין תיקון 'המינהל לחינוך דתי' .
גלעד שליט
בחוסר אחריות קיצוני, אישים שונים מפעילים לחץ ציבורי "לשחרר את גלעד בכל מחיר", כלומר במחיר שחרור מחבלים רבים עם דם על הידיים. אל משפחתו של גלעד איני רוצה לבוא בטענות, שאין אדם נתפש בשעת צערו. אבל כנגד שאר האנשים אפשר בהחלט לבוא בטענות.
אם ח"ו ישוחררו מחבלים, וכצפוי ייהרגו בעקבות זאת יהודים רבים, אותם מפעילי לחצים ביחד עם חברי הממשלה שיחליטו על כך, לא יוכלו לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה". הם יהיו שותפים בכך. במיוחד אשמים העיתונאים שבחוסר אחריות נוראי תומכים בשחרור המחבלים ואינם מספרים לציבור את הסיכון הנורא שבזה, וכאשר האסונות יקרו, חלילה, הם יטענו ש"העם רצה" לשחרר את גלעד בכל מחיר.
אפשר לתבוע החמרת תנאי המעצר של המחבלים, ואפשר לתבוע שהממשלה תיזום מבצע לשחרורו, כדוגמת מבצע אנטבה. אבל התביעה לשחרור מחבלים היא חסרת אחריות. היא תוביל בפועל לשפיכות דמים, תחזק את ארגוני הטרור, ותפגע קשות במעמדה של מדינת ישראל – שגם זה גורם לשפיכות דמים.
גם שחרור גלעד משביו אינו הצלה מוחלטת של חייו עד מאה ועשרים. אדם יכול ליהרג מתאונה או למות במחלה. וכבר היה מקרה של בחורה אחת שעמדה לשמש כמדריכה בקייטנה באחד היישובים בשומרון, אך ביום האחרון הוריה, שחששו מפני סכנת הטרור בדרכים, הטילו וטו על נסיעתה לשומרון. יומיים אח"כ היא נהרגה בתאונת דרכים.
תפילת עוברי דרכים כנגד הכלל
ביום הכיפורים, בעת שהיה הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים, היה נושא תפילה קצרה, והיה מבקש על הגשם והפרנסה, על הנשים המעוברות ועל החקלאות, והיה אומר: "ואל תיכנס לפניך תפילת עוברי דרכים לעניין הגשם בשעה שהעולם צריך לו". ורבים תמהים מאוד, וכי זה מה שהוא צריך להזכיר באותו זמן מקודש? אלא שאכן סכנה גדולה היא שצרת הפרט תגבר על צרכי הכלל, כי כשאדם נמצא במצוקה אישית הוא זועק אל ה' מקירות לבו, אבל כשיש צורך גדול לכלל שיירד גשם, מתפללים ברפיון, ולבסוף תבוא בצורת ואחריה רעב ומיתות קשות. ולכן היה צריך הכהן הגדול להתפלל, שה' ישמע לתפילת הכלל על אף רפיונה, ולא לתפילת היחיד עובר הדרכים הזועק מקירות לבו על דבר מוטעה.
תגובה על הבעיות בחינוך הממלכתי דתי (ממ"ד)
לפני שלושה שבועות כתבתי על ערך האחדות בחינוך, ושמלכתחילה היה ראוי שגם הזרם התורני וגם זה שנמצא כיום בממ"ד יהיו יחד. עוד כתבתי על הבעיות בניהול הממ"ד, שאינו יכול להכיל את הזרם התורני, ובעקבות כך הממ"ד נמצא בתהליך של ירידה, והנזק הנגרם מכך גדול ובעל היבטים לאומיים. בעקבות זאת קיבלתי כמה תגובות, ואפרסם תחילה את החשובה שבהם, מאת מיכאל חרל"פ.
"קראתי בעיון רב את המאמר בעיתון האחרון. בדרך כלל איני נוהג להתייחס לכתבות, אבל בשל חשיבות העניין בחרתי הפעם להתייחס.
"לדעתי, הדרך לתיקון הממ"ד עוברת בראש ובראשונה דרך גוף אחד שנקרא 'המינהל לחינוך דתי' במשרד החינוך. ככל שהגוף הזה יהיה יותר חזק, נוכל לתקן את הממ"ד ולאחד את כל בנינו למסגרת חינוכית אחת.
"אני אומר את הדברים כחבר מועצת עיר היום ובעבר כסגן ראש העיר. בעיר מודיעין ניהלנו מספר מאבקים בקשר לחינוך הדתי. לצערי, בחלק גדול מהמקרים 'מינהל החינוך הדתי' ישב על הגדר מבלי להתערב.
באחד מהכנסים שנערכו בפורום נרחב של 'מינהל החינוך הדתי' שהתקיים בעיר, נשאתי דברים וביקשתי מהם לאור לקחי העבר להתערב לטובת החינוך הדתי, גם אם הדברים לא מוצאים חן בעיני הציבור החילוני או בעיני ראש עיר…
בכל מקרה, אם רוצים לתקן את הממ"ד חייבים לתקן את 'מינהל החינוך הדתי' במשרד החינוך. תחילה לבחור ראש מינהל שלא מפחד להביע את עמדתו, ולאחר מכן להכתיב מדיניות לתיקון הממ"ד, מדיניות שתחלחל מראשי המינהל ועד אחרון המפקחים".
תגובת האשמה
שאלה: מדוע כבוד הרב תוקף את הממ"ד, האין מן האחריות הציבורית לעודד את הממ"ד, שנושא באחריות לכלל ילדי ישראל? עד כמה נמשיך להתפלג? האם לא נוכחנו לדעת כבר שנזק הפילוגים גדול מן התועלת שבהם?
ועוד היו מספר תגובות-שאלות בסגנון הזה.
הבעיות בממ"ד
אכן כתבתי על שתי הבעיות המרכזיות שגורמות לחינוך הממלכתי-דתי שלא לתת מענה מספיק לציבור הדתי, ובמיוחד התורני. הבעיה האחת, כפיפות של ראשי הממ"ד ומפקחיו לעמדות חילוניות. הבעיה השנייה אופיינית לכל גוף ציבורי, שמנהליו אינם נושאים באחריות לכישלונותיהם, שהואיל ואת משכורתם ימשיכו לקבל גם אם בתי הספר שבניהולם יתפרקו, לא תמיד יש להם המוטיבציה הנדרשת להתמודדות עם האתגרים המשתנים, במיוחד כאשר ההתמודדות כוללת עימות עם עמדות חילוניות של הנהלת המשרד. אלו שתי הסיבות העיקריות לכך שלמרות הגידול הדמוגרפי של הציבור הדתי, אחוז התלמידים בממ"ד הולך וקטן.
וכל מה שכתבתי נבע מתוך רצון שהממ"ד ימלא את תפקידו, ובתוך המסגרת הממלכתית יינתן מענה שלם לכלל הציבור הדתי, תוך נתינת מקום לשתי הקבוצות העיקריות, הן הדתית-לאומית והן התורנית. והדברים יכולים להיחשב כהתקפה רק בעיני מי שאינו מסתפק בפחות משירי תהילה והתחייבות לנאמנות מוחלטת ותמידית לממ"ד.
מה גורם את הפילוג
כאשר תומכי הממ"ד מאשימים תמיד את הציבור התורני בפלגנות בלי להקשיב באמת לעמדתם, אין הם תורמים מאומה לאחדות. לא הגיוני שראשי הממ"ד ירצו לכפות את עמדתם על הציבור התורני, וכשהציבור התורני אינו מוכן לקבל את תכתיביהם יאשימוהו בפלגנות. הבעיה היא שבאמת אישי הממ"ד לא מבינים מה חסר לציבור התורני, ולכן הם בטוחים שרק רצון להתפלג ולהתבדל עומד בבסיס עמדתם. אגב, זו גם הסיבה ש'הבית היהודי' לא הצליח להכיל את תומכי 'האיחוד הלאומי'.
הקמת נועם
עוד מאז הקמתו של החינוך הממ"די, כ-30 אחוז מבני הציבור הדתי חפצו להעניק לילדיהם חינוך תורני יותר, אולם הרוב ששלט בממ"ד לא נתן להם פתחון פה. חלק לא מבוטל מן ההורים הללו העבירו את ילדיהם לחינוך חרדי, וחלקם נשארו בממ"ד בחירוק שיניים.
לפני כארבעים שנה נתקבצה בשכונת קרית משה שבירושלים קבוצה גדולה של בוגרי ישיבת 'מרכז הרב', עד שניתן היה להקים עבור ילדיהם כיתת בנים וכיתת בנות. הם פנו לבית הספר השכונתי 'מימון' ובקשו להקים עבורם כיתות נפרדות, כפי שההלכה מחייבת. אולם ראשי הממ"ד לא היו מסוגלים להכיל את עמדתם, ותגובתם היתה: או שתשתלבו בכיתות המעורבות ב'מימון' או שתשלחו את ילדיכם לחינוך החרדי. כך קם בית הספר 'נועם' כבית ספר פרטי, כשבמשך שנים רבות גורמים רבים במשרד החינוך ניסו להכשילו.
הכרה חלקית וכפיית אליטיזם
התביעה לחינוך תורני הלכה וגברה במקומות שונים בארץ, עד שבעקבות מאבקים מרים הסכים סוף סוף משרד החינוך לקיומה של רשת 'נועם', אך לא כרשת בעלת זכויות שוות לשאר בתי הספר של הממ"ד, וזאת כדי שהציבור הרחב ימשיך להגיע לחינוך הממ"די. הואיל וכך, בתי ספר 'נועם' ודומיהם נאלצו לגבות סכומי כסף ניכרים מהורי התלמידים, וממילא מי שאינו מוכן לשלם או מתקשה לשלם אינו רושם את בנו לבתי הספר התורניים. אח"כ טוענים נגדם שהם אליטיסטים.
העמדה הבסיסית לקלוט את כולם
אולם האמת היא שהציבור התורני לא חפץ כלל להתבדל. אנשים שיכלו להתפרנס יפה כמהנדסים, עורכי דין ועובדי היי-טק, ומוסרים את נפשם למען החינוך, בהחלט מעוניינים להעניק חינוך איכותי לכל ישראל, ולפתוח את בתי הספר התורניים לכלל הציבור. אילו הם היו מקבלים תנאים שווים לממ"ד, היו יכולים להגשים את חלומם. אך זאת בתנאי שאכן בתי ספר יהיו תורניים, היינו שהעמדות התורניות ינחו את בית הספר, הן בקביעת תוכנית הלימודים, הן בבחירת המורים, והן בחלוקת הכיתות לפי רמות. אבל כאשר הם נצרכים להיאבק על קיומם מבחינה תקציבית, וגם להתגונן מפני הוראות אנטי-תורניות שמשרד החינוך מנחית עליהם מעת לעת – הוראות שמרסקות את המשמעת ופוגעות בסמכויות המורה – אין להם יכולת לפתוח את שעריהם לרוחב.
התוצאות
התוצאות כמובן קשות. ממצב שבו כ-29 אחוז מהתלמידים היהודים למדו בממ"ד, כעת סך התלמידים בממ"ד ובחינוך התורני ירד לכ-19.5 אחוז, וזאת למרות הגידול הדמוגרפי. לעומת זאת החינוך החרדי גדל באותן השנים מסביבות ה-5 אחוז לכ-19.5 אחוז. לו החינוך התורני-לאומי היה זמין וזול כמו הממ"ד וכמו החינוך החרדי, היו רבים נשארים במסגרת החינוך התורני-לאומי במקום לעבור לחינוך החרדי.
הפתרון הפשוט
הפתרון פשוט: יבחרו ההורים איזה חינוך ברצונם להעניק לילדיהם, וירשמו אותם על פי רצונם לבתי ספר ממ"דים רגילים או לבתי ספר תורניים. וינהגו כבוד זה בזה, ויפרו אלה את אלה, וכך יגדל השלום באמת, ונזכה לגדל יותר אנשי תורה ומעשה, חזון ומעש, לתפארת התורה, העם והארץ.
שר החינוך והחינוך התורני
אבל לפי התנהלותו של שר החינוך בפתח תקווה נדמה שיחד עם ראשי הממ"ד קיבלו החלטה עקרונית לפגוע בחינוך התורני. האם יש עסקה בין הממ"ד לחרדים למחוק את החינוך התורני ולחלוק ביניהם את הילדים?
