רביבים

שמירת מצוות כתנאי לגיור

גיור רפורמי פסול משום שאינו כולל קבלה עקרונית לקיים את כל המצוות ● אין צורך להכיר את כל המצוות לפני הגיור ● דין גר שקיבל עול מצוות אבל חשב שלעיתים לא יקיים את חלקן.

גדרי קבלת המצוות של הגר

אין מקבלים גר שאינו מסכים לקיים אחת ממצוות התורה. יסוד הגיור הוא קבלת המצוות. וכשם שעם ישראל כולו נכנס תחת כנפי השכינה בעת מעמד הר סיני לאחר שבני ישראל קיבלו על עצמם את כל התורה, ואמרו "נעשה ונשמע", כך גם הגר צריך לקבל על עצמו את כל התורה ומצוותיה. וכפי שאמרו חכמים (בכורות ל, ב): "גוי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים". והכוונה מה שדייקו חכמים בתורה, כגון שיהיו בתפילין ארבעה בתים ולא חמישה (באו"ה שד, א).

גיור רפורמי פסול

וזו הסיבה שגיור של רפורמים אינו נחשב גיור, שהואיל ועמדתם העקרונית שאין צורך לקיים את כל מצוות התורה, הרי שהגוי שבא אצלם אינו מקבל על עצמו עול מצוות. ולכן אף שעשו לו ברית מילה וטבל מתוך מגמה להיות יהודי, כיוון שאין בידו קבלת מצוות – אינו גר.

ולא זו בלבד, אלא שאם גוי שהתגייר על יד ראביי רפורמי התחתן אצלו עם יהודיה, ואח"כ עזב אותה – הרי היא רשאית להינשא ליהודי בלי שתקבל ממנו גט. שהואיל וגיורו אינו גיור, הרי הוא ככל הגויים שאין עמם נישואין, וממילא אם חטאה וחיתה עמו, כשייפרדו אינה צריכה לקבל ממנו גט (אג"מ אה"ע ג, ג).

אין הכרת המצוות מעכבת את הגיור

לעומת זאת, אם הגר התגייר בפני בית דין כשר וקיבל על עצמו לקיים את כל המצוות, אף שבפועל כמעט ולא הכיר את מצוות התורה – גיורו גיור. וכן מצינו בתלמוד (שבת עו, א) דיון על גר שהתגייר בלי שידע שיש איסור להשתחוות לפסלים, ובלי שידע שצריך לשמור שבת ולאכול כשר, ואע"פ כן ברור שהוא גר, הואיל וקיבל על עצמו בפני בית דין להיות יהודי ולשמור מצוות. ונפסקה הלכה בגמרא שעליו להקריב קרבן חטאת אחד על כל השבתות שחילל בשגגה, וקרבן חטאת אחד על כל החלבים שאכל בשגגה, וכך על כל עבירה ועבירה.

וכפי הנראה חברי בית הדין שגיירו אותו חשבו שיוכלו אח"כ ללמדו, ולא הסתייע הדבר בידם, וכך אותו גר שקיבל על עצמו את שמירת המצוות נותר כיהודי שאינו יודע כיצד לקיים בפועל את המצוות. 

מלמדים אותו מקצת מהמצוות

למעשה, צריכים ללמד את הגר "מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות", "ואין מרבים עליו ואין מדקדקים עליו",  מפני שאפילו גר שכוונתו טהורה, אם ישמע בבת אחת את כל המצוות והדקדוקים, עלול הוא לחשוש שאין בכוחו לעמוד בשמירתם (ב"ח, ש"ך). 

וכפי שאמרו חכמים (יבמות מז, א): "מודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, ומודיעין אותו עוון לקט שכחה ופאה ומעשר עני. ומודיעין אותו עונשן של מצוות, אומרים לו: הווי יודע שעד שלא באת למדה זו (להיות יהודי), אכלת חלב – אי אתה ענוש כרת; חיללת שבת – אי אתה ענוש סקילה; ועכשיו, אכלת חלב – ענוש כרת, חיללת שבת – ענוש סקילה. וכשם שמודיעין אותו עונשן של מצוות כך מודיעין אותו מתן שכרן. אומרים לו: הווי יודע שהעולם הבא אינו עשוי אלא לצדיקים, וישראל בזמן הזה אינם יכולים לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות. ואין מרבים עליו, ואין מדקדקים עליו". וכן נפסק ברמב"ם (הל' איסורי ביאה יד, ב) ובשולחן ערוך (יו"ד רסח, ב). 

ואם אחר ששמע מקצת מצוות חמורות, כגון כללי שבת, כשרות וטהרת המשפחה, ומקצת מצוות קלות, כגון מצוות שבין אדם לחברו ותפילה, רצה לקבל על עצמו להיות יהודי ולקיים את כל מצוות התורה – מקבלים אותו.

הרגע הקובע את הגיור

קבלת המצוות נעשית בתחילה בפני בית דין, ואח"כ הרגע הקובע את הגיור הוא רגע הטבילה; שלפני הטבילה שואלים אותו אם הוא מקבל על עצמו עול תורה ומצוות, ואם קיבל וטבל, הרי הוא יהודי. ואם אח"כ יחזור בו ויפסיק לקיים מצוות, דינו כיהודי שאינו שומר מצוות.

גדר קבלת המצוות

פעמים שהגר מתכוון לקבל על עצמו את המצוות, אלא שהוא יודע בעצמו שלא יוכל לקיים את כולן, או מפני שיצרו יגבר עליו, או שמפני כורח הפרנסה הוא משער שייאלץ לעבוד מעת לעת בשבת. 

במקרים כאלה הורו גדולי הפוסקים, שאין מחשבתו זו פוסלת את הגיור. כי רק כאשר יש לו עמדה עקרונית שאינו רוצה לקיים איזו מצווה – אז אין מקבלים אותו; אבל אם הוא רוצה לקיים את כל המצוות, ורק מפני קשיים מסוימים סבור שלא יקיים את כולן – אין מחשבתו מעכבת את הגיור. 

אבל אם הגר מתכוון לנהוג כחילוני, ורק מצוות מסוימות בכוונתו  לקיים, אין הוא נחשב כמקבל מצוות, ואין לקבלו כגר. וכיוצא בזה מבואר בשו"ת אחיעזר (ג, כו).

וזה תפקידו של בית הדין, לבדוק האם כוונתו העקרונית של הגר היא לקיים את המצוות או לא. ואם בית הדין השתכנע שהגר מתכוון לקיים את המצוות – מצווה עליו לקבלו (יעוין שבת לא, א, תוספות יבמות קט, ב ד"ה 'רעה'. ב"י סו"ס רסח). 

אין מקבלים גרים לשם אישות וממון

אמרו חכמים שאם הנכרי בא להתגייר כדי להינשא ליהודיה, או כדי לזכות לכבוד או ממון, אין מקבלים אותו. מפני שאף שהוא מצהיר על רצונו לקיים מצוות, מסתבר שאין כוונתו טהורה, ויש להעריך כי בשעה שיתקל בקשיים – יזנח את התורה ומצוותיה. וזהו שאמרו חכמים "אין מקבלים גרים לימות המשיח", מפני שהמניע לרצונם להתגייר אינו לשם שמיים, אלא לשם הכבוד שיהיה אז לישראל. "כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה" (יבמות כד, ב). 

אבל אם קבלום – הרי הם גרים

ואם למרות שהנכרי בא לשם נישואין או ממון, בית הדין נהג שלא כפי הוראת חכמים והסכים לדון בעניינו, והשתכנע שכוונתו לקיים מצוות וגיירו – הרי הוא גר, וקידושיו קידושין ככל יהודי. 

וזהו שאמרו חכמים (יבמות עט, א) שבימי דוד ושלמה נתגיירו מאה וחמישים אלף גרים, שבתי דין של הדיוטות קבלום. וקראו לאותם דיינים הדיוטות, מפני שלא הקפידו על ההוראה שלא לקבל גויים הבאים לשם משפחה או כבוד. ואכן כתב הרמב"ם, שבדרך כלל אותם הגרים שבאו להתגייר לשם נישואין או ממון, אינם מקיימים את המצוות וחוזרים לעבוד עבודה זרה (עיין הל' איסורי ביאה יג, יח). 

ועל המקבלים גרים כאלה לישראל אמרו חכמים (יבמות קט, ב): "רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים", שהם מכניסים לעם ישראל יהודים שמתנהגים כגויים ומחטיאים את ישראל.

האם לקבל גוי שחי חיי אישות עם בן זוג יהודי

בדורות האחרונים, כשהמסגרות הדתיות, הלאומיות והמשפחתיות נפרצו, התרבו מאוד נישואי התערובת בין יהודים וגויים. ברוב המקרים, היהודי חפץ להתבולל בין הגויים. אולם בחלק מהמקרים, בן הזוג הגוי מעוניין להתגייר. ומתעוררת השאלה, האם אחר שהם כבר חיים ביחד, ראוי שבית הדין יקבלו לגיור?

למעשה הורו רוב הפוסקים, שאם הגוי מוכן לקבל על עצמו באופן כללי את עול המצוות, יש לקבלו לגיור. שכל מה שאמרו חכמים שלא לקבל גוי הבא לשם אישות, הוא בתקופה שללא רשות ההורים לא היו מתחתנים, ועל ידי דחייתם מגיור מנעו את נישואיהם. אבל כאשר הם כבר חיים ביחד, מה יועיל שלא נקבלם לגיור? הלא יחטאו יותר! יתר על כן, אם לא יגיירו את הגוי, יש חשש שלבסוף בן הזוג היהודי יתבולל לגמרי. 

וכל מה שאמרו חכמים שתבוא רעה לבית הדין שמקבל גר לשם אישות (יבמות קט, ב), הוא דווקא שעל ידי קבלתו הוא נכנס לישראל, ועלול להשפיע עליהם לרעה. אבל כאן, שהוא כבר חי כגוי גמור בקרב ישראל, אין שום אשמה על בית הדין שמקבלו, אלא אדרבה – יש לנסות למנוע התבוללות. לכן, אם בן הזוג הגוי מוכן לשמור מצוות, יש לגיירו. וכך כתב רבי שלמה קלוגר (טוב טעם ודעת מהדו"ק קכט), והסכים לדבריו רבי חיים עוזר גרודזינסקי (אחיעזר ג, כו). וכ"כ בשו"ת תעלומות לב (כט), וכן הורה בישראל הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל יו"ד יד), והרב איסר יהודה אונטרמן (שבט מיהודה שער חמישי). וכל זה בתנאי שיקבלו עליהם עול מצוות. 

ילדים גוים לאבות יהודים

וכן נוהגים כלפי בנים ובנות של יהודים שאמם גויה, שהואיל והם מעורבים בישראל, למרות שהגיעו לגיור לשם אישות או כבוד, ויש חשש שאולי אח"כ ינהגו כחילוניים, כל שבית הדין משתכנע שהם באמת מקבלים על עצמם עול מצוות – מגיירים אותם. 

הגיור כיום בפועל

כל העקרונות שהזכרתי עד כה עומדים בבסיס המדיניות המנחה את בתי הדין לגיור של הרבנות הראשית, ובכללם בית דינו של הרב דרוקמן. 

לפיכך, כדי לבדוק את כוונתם של הבאים להתגייר, דורשים מהם ללמוד את יסודות התורה והמצוות במשך כשנה, כל שבוע שני מפגשים של שלוש שעות. בנוסף לכך הם חוזרים על תלמודם בביתם. כדי שיכירו את אורח החיים היהודי, מצמידים להם משפחה דתית שמארחת אותם בשבתות ובחגים. אם יש להם ילדים, עליהם לשולחם לחינוך דתי. רק אח"כ הם יכולים לבוא לפני בית הדין. ואז, על פי עדויות מוריהם מאולפני הגיור והמשפחות הדתיות שליוום, ועל פי ההתרשמות האישית של חברי בית הדין – בית הדין קובע את עמדתו. אם לא השתכנע מכנות כוונתו של הנכרי לשמור מצוות – אינו מגיירו. ואם השתכנע שבכוונתו לשמור מצוות – הרי הוא מקבלו כגר. ואחר שטבל על פי בית דין, אין עוד אפשרות לבטל את גיורו. 

***

עוד חשבתי להוסיף דברים קשים על השערורייה שחוללו דיינים בבית הדין העליון, אבל נגמר המקום, ואולי טוב שכך, כי מי יודע, אולי בינתיים יחזרו בתשובה, ולא נצטרך לדבר עוד בזה.

הצטרפו לקבלת רביבים

הרשמה לניוזלטר שלנו

עוד ברביבים

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן