הרשמה לקבלת הטור 'רביבים' מדי שבוע למייל

העיקר חסר מן הדו"ח

מה שיש בדו"ח וינוגרד ומה שחסר בו ● שורש הכישלון: התכחשות צה"ל לייעודו ● כאשר המטרה היא רק למנוע פיגועים אין אפשרות לנצח ● הבגידה בארץ ישראל מובילה ליחס בוגדני אל החיילים.

דו"ח וינוגרד

דו"ח וינוגרד הוא דו"ח חשוב. הוא עומד על כשלים רבים במערכות הביטחון: תהליך קבלת החלטות לקוי, אימונים לא מספיקים, רשלנות בהכנת תוכניות למקרה חירום, דוברות גרועה, חוסר נכונות להסתכן כדי לנצח. ומעל הכל – חסך נוראי בתפישה האסטרטגית. ראשי מערכת הביטחון, בכירי הממשלה ומפקדי הצבא הבכירים, מסוגלים להפעיל כוחות במשך למעלה מחודש בלי להגדיר כראוי את מטרתם ואת הדרך הריאלית להשגתה. 

עם זאת, חובה לעמוד גם על החיסרון הבסיסי שבדו"ח: הוא אינו עומד על שורש הבעיה. איך קורה שלצבא עם כל כך הרבה משאבים אין תוכניות מעודכנות למלחמה בלבנון? וכי מפקדי צה"ל אינם מודעים למזימות החיזבאללה?! איך יתכן שצבא שכל תכליתו להיות מוכן למלחמה כדי לנצח, כושל בתפקיד הכי בסיסי שלו?

שורשי הכישלון

השורש לזה מתחיל בהתכחשות של הצבא לייעודו – להיות צבא ישראל שמגן על העם היהודי במדינתו מפני אויביו.
כבר שנים מתפקד צה"ל ביהודה ושומרון ועזה כמו צבא או"ם למחצה. אמנם באופן טבעי החיילים נוטים לצד המתנחלים, כי הם בני עמם אשר משרתים אתם בצבא. אבל בדיוק על ה'בעיה' הזו הפיקוד מנסה להתגבר על ידי סדרות חינוך שונות. 
זה מתחיל מהדיבורים על שהיית צה"ל ב'שטחים'. הלא מדובר על נחלת אבותינו, על מקום שבמשך  אלפיים שנה, בתנאים הקשים של הגלות, לא הפסקנו לחלום לשוב אליו, אל חברון, שכם, שילה, בית אל, בית לחם. האם זה 'שטחים'!? 

כאשר מערכת הביטחון מונעת מיהודים בחברון לשוב אל נחלות נרצחי תרפ"ט, היא עוקרת את הייעוד העיקרי של הצבא ואת בסיסו המוסרי-ציוני. העובדה שטיעונים כאלה נשמעים כיום כחזון רחוק רק ממחישה כמה התדרדרנו. 

החיילים הפשוטים, אלו שזכו להוקרה על חלקם במלחמת לבנון השנייה, מוכנים ברצון להילחם על נחלת אבותינו. לא רק הדתיים. הניחו למשל לחיילים הפשוטים לבקר במערת המכפלה בלי מפקדיהם, ותראו איך הם מתרפקים על קברי אבותינו. אבל הפיקוד הבכיר, המסואב, מתייחס לנחלת אבותינו כאל 'שטחים'.

באין חזון אין אסטרטגיה

כאשר אין חזון ליישב את ארץ ישראל, לקומם את העם היהודי בארצו, לתמוך בהתיישבות ביש"ע, אין סיכוי לנצח את האויב. כאשר המטרה היא רק למנוע התקפות עלינו – לפעמים נצליח ולפעמים ניכשל, אבל לעולם לא ננצח. 

אם מטרתנו תהיה לכבוש את נחלת אבותינו, להתנחל בה, לבסס את העם היהודי בארצו, נוכל לנצח. כפי שניצחנו בכל שנות המאבק לפני קום המדינה ובעשורים הראשונים לקיומה, למרות היותנו חלשים, מעטים ועניים יותר.

אבל עמדות השמאל שהתפשטו בצבא גרמו לשינוי בלקסיקון הצבאי. הומצאו מילים שצבא נורמלי אינו מכיר. במקום לדבר על הכרעה עוסקים ב'מגבלות הכוח'. במצב זה, עם כל היתרון שיש לצה"ל בכמות אנשים, בטכנולוגיה ובמשאבים – אין אפשרות לנצח. כשאין מטרה, אין גם דבקות במטרה. כשאין רצון אמיתי לנצח, הפחד מנפגעים משבית את היכולת להילחם, וגורם לכישלון וליותר נפגעים. נוצר מצב פרדוכסאלי שיוצאים למלחמה בשביל לא להילחם.

באין חזון מפקירים חיי יהודים

היחס הגרוע לארץ מביא לידי יחס בוגדני של מפקדי הצבא הבכירים אל החיילים הפשוטים. כאשר מח"ט אומר בפומבי שהוא מעדיף שחיילים שלו ייהרגו כדי שלא לפגוע בנשות האויב במחנה הפליטים בג'נין, ונהרגים 13 חיילים, זהו ביטוי לכך שצה"ל שכח את תפקידו. קצין זה לא הודח מיד. להיפך, מתגאים באמירותיו. כך משחיתים את הצבא. 

וכך אנו שומעים מעת לעת מפקדים שמודיעים "ברגישות ובכאב" שהם מרגישים בהתנחלויות מסוימות יותר גרוע מאשר בכפר ערבי. מפקדים כאלה, שמתכחשים ליהדות שבהם, הם סכנה קיומית. 

הגירוש והחרבת גוש קטיף

תהליך התפוררות הערכים בצה"ל נמשך מימי אוסלו, והואץ באופן נורא בגירוש היהודים מגוש קטיף והחרבת יישוביהם. במשך קרוב לשנתיים הכין הצבא את עצמו למלחמה בבני עמו. את מיטב הכישרונות והמשאבים השקיעו בכך. האויב היו המתנחלים, עם הערבים עושים שלום. זו הסיבה השורשית לכך שלא הוכנו תוכניות סבירות לניצחון על החיזבאללה. זו הסיבה לכך שמפקדי הצבא הבכירים לא היו מוכנים מנטאלית לנצח את האויב האמיתי. ולכן המצב בעזה חמור כל כך היום, כי רק חשבו איך לגרש את היהודים ולא כיצד להתמודד עם האויב הערבי.

במשך שנים מתמסרים מפקדי צה"ל הבכירים לשירותם של פוליטיקאים ושל אנשי רוח ותקשורת ששכחו את ייעודו של העם היהודי. למענם הם מסבירים כי "השלום" קרוב וריאלי, וכי אין פתרון צבאי לשום בעיה. הם מצפים עבור זה לקידום בצבא ובאזרחות. הם אכן "הצליחו" לסייע לשמאל, הם גם בנו לעצמם קריירות נאות, אבל מול האויב נכשלו.

זה משתלב עם יחס שחצני לערכי הדת היהודית. הרי מדובר בקצינים בכירים, לוחמים, בעלי כוח ושררה. ובאין אויב, שכן "השלום" מתדפק על פתחינו, על מי ישתררו? את מי ינצחו? כלפי מי יראו את כוחם?…

סיכום ביניים

למרות החיסרון הבסיסי שבדו"ח, אם מסקנותיו ייושמו, מצב הביטחון ישתפר. אבל ספק רב אם מערכת הביטחון תשכיל לתקן את העיוותים החמורים שהתגלו. כל עוד האישים הבכירים, מדינאים ומפקדים, אינם משלמים מחיר אישי, יש סבירות גבוהה שהם ימשיכו להכשיל ולהיכשל. 

ולעוד נקודה חשוב לשים לב: אין כמעט דבר שלילי בקשר לקיומו של העם היהודי בארצו שאינו קשור לבית המשפט העליון. הוועדה עמדה להמליץ על הדחות ופיטורים, ושוב, חברת כנסת שמאלנית עתרה לבג"ץ, ובעקבות זאת נאלצה ועדת וינוגרד לקבל על עצמה שלא להמליץ המלצות אישיות. כעת כל הבכירים שכשלו חוגגים, בעוד החיילים הפשוטים שהופקרו בלבנון בוכים, ביחד עם בני משפחות הנופלים.

חשיבות הדברים

מן הסתם יהיו שישאלו מדוע דברים אלו מתפרסמים כאן, והלא קוראי 'בשבע' יודעים זאת. צריך לפרסם את הדברים הללו בכלי תקשורת אחרים. ואמנם נכון, טוב היה לפרסם דברים אלו גם במקומות נוספים, אבל יש גם צורך גדול לפרסמם כאן. הנה לדוגמא, האם שמעתם את נציגי הציבור שלנו מדברים על כך? כיצד מתקיים פסטיבל שלם סביב מסקנות ועדת וינוגרד, ונציגי הציבור שלנו אינם מדברים על הבעיה השורשית? 

ולא רק נציגי הציבור, גם אנחנו לא מפנימים עד כמה מסוכנת הפניית העורף ליישוב הארץ ולערכים יהודיים. אם נבין באמת עד כמה הדבר מסוכן, נדבר על כך בכל פורום, בעבודה, בתור לבנק, במילואים, בסדיר, בכל מקום. כשמדברים משפיעים, ובמיוחד כשהדברים אמיתיים. 

אבל רבים מאיתנו נכנעים לסדר היום המוכתב על ידי התשקורת, מקבלים את השפה ומנסים 'להשתלב'. אם יהיה ציבור שיידע להצביע על שורשי הדברים, נתחיל להרגיש בשינוי לטובה. 

על מה נשלחו שלושה חיילים לכלא

למרבה הצער, גם השבוע ניתנה דוגמה כואבת ליחסו של צה"ל לקודשי ישראל. שלושה חיילים מבני ישיבתנו נשפטו ל-21 יום בכלא, לאחר שלא הסכימו להשתתף בקורס של מספר שבועות שמועבר כולו על ידי מדריכות ומפקדות, כאשר גם השירות בעקבות הקורס אמור להתבצע במסגרת מעורבת לחלוטין. בלא להיכנס לפרטים ובלי לספר סיפורים מכוערים, ברור לחלוטין כי מסגרת זו אינה מתאימה ליהודי החפץ לחיות על פי התורה. הבחורים סירבו להשתתף בקורס, ונשפטו ל-21 יום בכלא.

אמנם הם לא דיברו איתי על כך לפני כן, אבל לאחר שעמדו על שלהם ונכנסו לכלא – יש לשבחם ולקוות שירבו כמותם בישראל. במצבנו הנוכחי, בו המנהיגות הדתית אינה מובילה, או אינה מסוגלת להוביל מאבק ערכי על דמותו של הצבא, רק עמידה של בחורים כאלה על דעתם יכולה לשפר את המצב.

מצב הצניעות בצבא

כידוע, בשנים האחרונות, למורת רוחו של הציבור הדתי ורבים ממפקדי השדה צה"ל, עירוב הבנות והבנים בצבא גובר והולך. גם זאת בעקבות פסיקת בג"ץ, שחייב את הצבא לאפשר לחיילות לשרת בכל מקום.

לאחר שהפיקוד הבכיר בצה"ל הבין מפסיקת בג"ץ לאן הרוח של השליטים בפועל נושבת, החלו רבים מהם לעסוק בשילוב הבנות בכל התחומים. כמעט בכל ראיון תשמעו איך הם מתגאים שהנה גם לשם נכנסו חיילות, והן מצליחות ממש כמו הבנים… המראיינות הפמיניסטיות מרוצות, אך הצבא מתדרדר, צבאית ומוסרית.

בתהליך הדרגתי, יותר ויותר מקומות שהיו מתאימים לשירות בני ישיבות נעשים לא מתאימים. כדי לנסות להקל מחומרת הבעיה נקבעו הוראות 'השילוב הראוי', שאף הן פשרה קשה מאוד עבור בני הציבור התורני. שכן במקום שהצבא בכללותו יהיה מקום בעל אופי שמתאים לדתיים וחילוניים כאחד, הוא נעשה בעל אופי חילוני מאוד, כאשר לחייל הדתי מאפשרים להתקיים בתוך גטו מיוחד. אלא שאפילו הוראות 'השילוב הראוי' אינן נשמרות. 

לפי פקודות השילוב הראוי: "חייל או חיילת המקיימים אורח חיים דתי שביקשו שיבוץ במסגרת מגדרית – ישובצו במסגרת מגדרית" (סעיף 2א, 3). ולגבי מפקדות ומדריכות: "מסגרת מגדרית ובה חיילים שומרי אורח חיים דתי תודרך על ידי סגל – לרבות מדריכי אימון גופני ומדריכי קליעה – בני אותו מין" (סעיף 2, 3).

ההתלבטות לפני הגיוס

חובה עליי לספר כי חלק מהבחורים שמתגייסים בשנים האחרונות, מודאגים שמא לא יוכלו לשמור כראוי על רמתם הדתית בצבא. אביו של אחד החיילים שיושב עתה בכלא חזר ושאל אותי שוב ושוב, האם במצב הנוכחי נכון לשלוח בחורים לצבא. ואני עניתי שכן, שזו מצווה גדולה, ולפחות במסגרת ישיבות ההסדר אין כמעט בעיות. בנוסף לכך, רוב המפקדים מכבדים את קודשי ישראל, ומבינים שחשוב שגם החיילים הדתיים יוכלו לשרת בצבא. אמנם הוספתי, שאם אכן תעמוד בפני הבחורים שאלה מצפונית, עליהם לעמוד על שלהם תוך נכונות לשבת בכלא. לא חשבתי שבפועל כך יהיה.

האחריות הלאומית

האחריות הלאומית מחייבת את הבחורים הטובים הללו לעמוד על זכותם וחובתם לשמור אורח חיים דתי מלא בצבא. אם לא יהיו אמיצי לב שיעמדו על כך תוך נכונות לשלם מחיר אישי, הצבא ייעשה יותר חילוני ופחות מתאים לחיילים דתיים, ויותר בחורים דתיים לא יתגייסו לצבא. היום, כאשר רוב תלמידי כיתות א' היהודים לומדים במסגרות דתיות (ומרביתם במסגרות חרדיות), האם לא ברור למפקדי הצבא הבכירים שהצבא חייב להיות יותר יהודי?!

אולי בעקבות המסקנות הקשות של המלחמה האחרונה, האחריות הלאומית של מפקדי הצבא תתגבר על נטיותיהם האישיות ועל רצונם להחניף להלכי הרוח הנושבים משמאל.

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן