לאן נעלמו המתגייסים

בציבור החילוני כשלושים אחוזים לא מתגייסים או משתחררים במהלך השירות ● שיעור דוחי הגיוס במסגרת תורתו אומנותו עלה ל-11 אחוז ● הגידול הדמוגרפי של הציבור החרדי אינו מגיע ל-11 אחוז מחייבי הגיוס.

מצב הגיוס לצה"ל

יום לפני חידוש חוק טל בכנסת פרסם צה"ל את נתוני הגיוס, לפיהם אחוז הלא מתגייסים לצה"ל מתוך הצעירים הנקראים לגיוס (לא כולל ערבים) הולך וגדל. לפני שנתיים שיעור הלא מתגייסים היה 23.1 אחוז, והשנה עלה ל-25.7 אחוז. בנוסף לכך, מתוך אלה שמתגייסים, 17.5 אחוז מוצאים דרכים להשתחרר מהצבא במהלך השירות, בלי שתרמו כמעט מאומה לצה"ל. 

לפי עוד נתון מדאיג, ישנה ירידה במוטיבציה לשרת ביחידות קרביות. מתוך אלה שהצבא רוצה לגייס ליחידות קרביות, רק 67.3 אחוזים רוצים בזה, כאשר בשנה שעברה 70 אחוזים רצו להתגייס לשירות קרבי (מסתבר שהנתונים שופצו על ידי הוצאת מי שהיה ברור מראש שלא יסכים לשרת בקרבי).

הציבור החילוני

רבים ציינו כי הבעיה העיקרית היא, שבקרב חלקים רחבים מהציבור החילוני נעשה מקובל להשתמט ולהשתחרר מהשירות הצבאי. וכך למגינת ליבם של כמה כתבים (שאולי הדליפו את הנתונים הללו יום לפני קבלת חוק טל כדי לעורר תרעומת על החוק), התמקד הדיון הציבורי באותם 14 אחוז מבני הציבור החילוני שאינם מתגייסים, ועוד כ-17 אחוז שמשתחררים לאחר הגיוס (כמעט כולם חילונים). סה"כ כ- 30 אחוז.

עיתון הארץ והחרדים

כדי להחזיר את הדיון למסלול הרצוי מבחינתו, כתב 'הארץ' שחר אילן טרח להסביר כי עיקר הבעיה היא בציבור החרדי, באלה המשתמטים על פי סעיף 'תורתו אומנותו'. בכתבתו (ד' אב) הוא מתמרמר: "יותר מכל דבר אחד מפתיעה הקלות שבה יעבור היום חוק טל"… "ככל הידוע, לא רק הפגנת ענק אינה מתוכננת מול הכנסת. גם לא משמרת מחאה".

והוא ממשיך להתריע על מימדיו של הגידול הדמוגרפי של הציבור החרדי. לפני שנתיים כתשעה אחוזים השתחררו מהצבא על ידי סעיף "תורתו אומנותו", השנה – 11 אחוז. "הרקע לנתונים ברור לגמרי. ב-1995 היוו תלמידי החינוך החרדי 11 אחוז מתלמידי כיתות א'. היום, 12 שנים לאחר מכן, מקבלי דחיית השירות מהווים 11 אחוז ממחזורם. השנה מספר התלמידים בכיתות א' החרדיות היווה 23 אחוז מבני גילם. זה, אם לא יחול מפנה חברתי דרסטי, יהיה חלקם של תלמידי הישיבות שיקבלו דחיית שירות ב-2019 מתוך כלל מחזור הגיוס שלהם – אחד מכל ארבעה".

הטעויות

יש לעמוד על שתי טעויות משמעותיות בבחינת הנתונים בכתבתו של אילן. 

ראשית, אמנם לפני 12 שנה היו תלמידי החינוך החרדי 11% מכלל התלמידים היהודים, אבל בינתיים עלו לארץ למעלה מחצי מיליון יהודים וזכאי חוק השבות (בעיקר מבריה"מ לשעבר). שיעור החרדים ביניהם אינו מגיע ל- 2 אחוז. נמצא שהעלייה היתה אמורה להוריד את אחוז המשתחררים על סעיף 'תורתו אומנותו' בכאחוז אחד. 

בנוסף לכך, שיעור בני הנוער העוזבים במהלך שנות הלימודים את מסגרות החינוך החרדי ('החינוך העצמאי' ו'אל המעיין') הוא קרוב ל-20 אחוז. כך כתב חיים להב (מנהל תחום קידום נוער, משרד החינוך) במאמרו על תהליכים ותמורות של נוער מתבגר חרדי: "על פי הנתונים המתפרסמים על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומשרד החינוך… נמצא כי במעבר בין השנים 2001 ל-2002 נשרו ממערכת החינוך החרדית (נערים בני 15-17) – 8.7 אחוז מסך כל התלמידים, זאת לעומת אחוזי נשירה נמוכים יותר במגזרים האחרים. במגזר הממלכתי – 4.5 אחוז, במגזר הממלכתי דתי – 4.8 אחוז". 

בנוסף לכך "באותן שנים עזבו את המערכת החרדית ועברו לבתי ספר אחרים (מחוץ למערכת החרדית): 11.9 אחוז בין השנים 2002-2001, 11.6 אחוז בין השנים 2002  -2003, ו-13.1 אחוז בין השנים 2004-2003. המספרים מלמדים על מגמה קבועה של אחוזי נשירה מן המערכת. נתונים אלו גבוהים במיוחד, יחסית לנשירה ממערכות החינוך הממלכתיות (ממלכתי וממלכתי-דתי)". נמצא אם כן שלמרות שבכיתה א' 11 אחוז מכלל התלמידים התחילו את לימודיהם בחינוך חרדי, לקראת גיוס מספרם צריך להיות לכל היותר תשעה אחוזים. מהיכן נוספו עוד שני אחוזים בשנתיים האחרונות? כפי הנראה מקרב בני הציבור הדתי לאומי והמסורתי, שבשנים האחרונות הולכים יותר לישיבות גבוהות ציוניות או מצטרפים לישיבות חרדיות. 

מהיכן רוב העוזבים

כדרך אגב, יש לציין כי חלקם של בני החוזרים בתשובה בעזיבת אורח החיים החרדי גבוה מאוד, והם משפיעים על הסיכום הכללי, לפיו כעשרים אחוז נושרים או עוזבים את מערכת החינוך החרדית. לעומת זאת, מקרב המשפחות החרדיות מדורות, אחוז העוזבים נמוך. 

כבר בעבר כתבתי כי שלא כפי שנוטים לחשוב, חוזר בתשובה שרוצה לשפר את הסיכויים שבניו ימשיכו בדרך התורה והמצוות, מוטב לו שיעדיף להצטרף לציבור התורני-ציוני, ולא כאן המקום להרחיב בזה. 

אחריות צה"ל לאובדן המוטיבציה

לצה"ל יש חלק לא מבוטל בפגיעה במוטיבציה, הן בקרב הציבור החילוני והן בקרב הציבור הדתי לאומי. אתמקד הפעם בציבור הדתי לאומי: כאשר האווירה הדתית בצבא נפגעת קשות על ידי עירוב בנות, כאשר פוקדים על חיילים לבצע גירוש של יהודים ולהרוס ישובים פורחים, ובמקום להתנצל עוד מטיחים האשמות בהתנשאות – אין להתפלא שהמוטיבציה יורדת. אילו היה הפיקוד הבכיר בצה"ל משתדל לפחות להיטיב את היחס לציבור המוכה הזה בתחומים אחרים, כמו באווירת הצניעות הראויה בצבא, מן הסתם היה הדבר מועיל. אבל במקום זאת, לאחר "הניצחון המפואר" על גוש קטיף, לא היתה שום תחושה שצריך להתנצל. 

להיפך, "הניצחון" נוצל כדי להכריע קרב נוסף, עירוב נוסף של בנות ביחידות הבנים, והכנסת קצינות לגדודי מילואים וכיוצא בזה. וגם היום ממשיכים להשתמש בחיילים לצרכים פוליטיים, כדי לסייע למניעת השיבה לחומש, בניגוד לאמונתם של החיילים. וכל זאת בעוד הממשלה מזניחה באופן מחפיר את הטיפול במגורשים.

שלא לטשטש את הביקורת

המצב הזה מצער מאוד, שכן יסוד קיומו של צה"ל הוא מצווה שאין לשער את ערכה – הגנת ישראל וארצו. ודווקא משום כך, כאשר ישנה בעיה עמוקה, מהותית, עלינו לאומרה ללא משוא פנים, כדי שאולי האחראים על כך יתעשתו ויפעלו לתיקון. 

חשוב להדגיש: זה שהבחורים השקדנים דוחים את הגיוס, נמנעים מלעבוד ולהתפרנס ומוסרים עצמם ללימוד התורה – זוהי תעודת כבוד לעם ישראל, שכן התורה היא יסוד חיינו וקיומנו. אולם כאשר ישנם בחורים רבים שאינם מתגייסים מפני שהם חוששים להתקלקל בצבא, זו תופעה מדאיגה. והיא אחת הסיבות לפגיעה במספר המתגייסים, הן בציבור התורני-לאומי והן בציבור החרדי.

המתעלמים מהבעיות

לאחר הגירוש קמו מספר מחנכים וחוקרים מקרב הציבור הדתי לאומי והכריזו כי למרות הגירוש ולמרות עירוב הבנות, שום פגיעה לא תהיה במוטיבציה של ציבור זה לשרת בצבא. למרות שמדובר באנשים עם כוונות טובות, שרוצים להעלות את המוראל ולעודד את ההתגייסות לצה"ל, בפועל הם גורמים להחרפת המצב. ישנו חוקר שמרבה לכתוב על כך שלרוב הציבור הדתי לאומי לא אכפת מגוש קטיף ולא אכפת מהבעיות הדתיות בצבא, וכל הרעש על כך אינו אלא של חוג קיצוני זניח. 

עמדה דומה הובעה לפני כשלושים שנה כאשר הורים תורניים רצו שילדיהם יקבלו חינוך תורני מוגבר, וילמדו בכיתות בנים לחוד וכיתות בנות לחוד. כנגדם עמדו ראשי החינוך הממ"ד וטענו כי מדובר בקבוצה זניחה. כך קמה רשת 'נועם'. לא כל ההורים ששלחו את ילדיהם ל'נועם' היו תורניים, אבל הקבוצה התורנית היתה הלב, ואליהם הצטרפו הורים רבים, חלקם מתוך מגמות אליטיסטיות. בתי הספר הרגילים הלכו ונתדלדלו, חלקם נסגרו. אסור להתעלם מקול עמוק של אנשים אידיאליסטים – הציבור הרחב בדרך כלל הולך אחריהם. 

כך גם כיום, אם הצבא לא יהיה מקום מתאים לציבור התורני, הערך המקודש שלו יפחת, הרצון להתגייס יפחת, והדבר ישפיע במעגלים הולכים ומתרחבים על כל הציבור הדתי-לאומי, ובמידה מסוימת אף על החילוני. אולי בזרם המרכזי של הציבור הדתי-לאומי עוד יכולים להתעלם ולפטור את התופעות שסביבם כמקרים זניחים. שם תמיד נטו להתעלם מהציבור המסורתי, שבניו הינם כמחצית מתלמידי הממ"ד. גם מהתהליכים העוברים על ציבור העולים והחוזרים בתשובה נוטים להתעלם.

אולם בסופו של דבר, אם היכולת להתחבר לערך המקודש שבשירות הצבאי יפגע, המוטיבציה של כל הציבור הדתי-לאומי לשרת בצבא תרד. אחוז המשתמטים והנושרים יהיה כמו בציבור החילוני.

הם משתמטים בשקט

יטענו, אבל איננו רואים את האנשים שאינם מרוצים מהמצב הדתי בצבא. נכון, הם לא עוזבים בבת אחת, הם לא מכריזים על כך בקולי קולות. הרי לא נאה להטיח דברים בצה"ל, שכולם יודעים את ערכו. וכך הם עוזבים אחד אחד, בשקט. אלה שבכל זאת מדברים מיד מושתקים כמי שמגזימים ונוטים לעורר בעיות, האחרים מבינים שאין טעם לדבר, וכשאי הנוחות גוברת הם מוצאים סיבות להשתמט ולעזוב. חלקם מצטרפים לציבור החרדי.

כאשר בגדוד שארבעים אחוז מחייליו הם דתיים, ובתוך תרגיל שנערך בבוקר, למרות שנאלצו להפסיק מספר פעמים, לא מצאו המפקדים זמן ראוי לתפילת שחרית – לחלק מהחיילים יוצא החשק להגיע למילואים. הרי ממילא זה לא הכי נעים לעזוב את המשפחה והעבודה והשיעור בבית הכנסת. 

בגדוד אחר התברר פתאום לדתיים (כעשרים אחוז מהגדוד) שהגיעו למילואים, שצה"ל החליט לצרף לגדודם מספר קצינות חדשות, שחלק מהזמן הולכות עם מכנסיים קצרים וגופיות. גם להם ירדה המוטיבציה. הם לא יעזבו בבת אחת, מי שירצה יוכל לטעון שלא קרה דבר, רק מספר חיילים 'דוסים' עזבו. אבל במשך הזמן רבים נוספים יעזבו. אחרי הכול, זה לא מתאים לאדם דתי. והאמת שזה גם לא מתאים לצבא.

חוששני שדברים אלו אינם מגיעים לרמטכ"ל ולשר הביטחון. בתווך עומדים יהודים שומרי מצוות, אידיאליסטים, שאת הבעיה המרכזית בקרב הציבור הדתי לאומי אינם רואים. אולי כדתיים הם אף מרגיעים את הצמרת הביטחונית, והאחריות עליהם כבדה.