קדושה ומלכות

ספר על רבי יעקב מהוסיאטין זצ"ל – אדמו"ר ציוני מתל-אביב ● רבים מגדולי החסידות היו קשורים לקדושת ארץ ישראל, אך מעטים בלבד עסקו בשאלת קיבוץ הגלויות וההתיישבות בארץ.

'במלכות הקדושה'

לפני כמה חודשים יצא לאור הספר 'במלכות הקדושה' – ביקור בהיכלו של האדמו"ר מהוסיאטין – אדמו"ר ציוני בתל אביב, מאת הרב ד"ר יהודה ברנדס. הספר עוסק בבירור משנתו של האדמו"ר רבי יעקב פרידמן (תרלט-תשיז), על פי ספרו 'אהלי יעקב'. יש לציין כי כבר חותנו, האדמו"ר רבי ישראל מהוסיאטין (תריד-תשט), שנחשב כאחד מגדולי האדמו"רים בדורו ואדמו"רים ורבנים חשובים שחרו לפתחו, נודע בתמיכתו בעלייה לארץ ובתנועה הציונית, ואף תמך בפועל בתנועת המזרחי. בהוראת חותנו הגדול היה האדמו"ר רבי יעקב פרידמן אומר תורות וכותבן, והן קובצו בספרו 'אהלי יעקב'. 

מרוב חיבת הספר, שבו בירורים נפלאים על עבודת ה', נפש האדם, כלל ישראל, ארץ ישראל והתקופה, הקדשתי לפני כשנה וחצי מאמר שבו הבאתי מתורותיו של ה'אהלי יעקב'. בנוסף לחיבת הספר, משפחת סבי מצד אבי היתה מקושרת עם בית הוסיאטין שבתל אביב. דודנו הזקן, הגאון רבי שלום מלמד זצ"ל (הרב מאומן), היה מחסידיו הגדולים של האדמו"ר רבי ישראל מהוסיאטין, ששנים רבות נחשב זקן וגדול אדמו"רי בית רוז'ין. הדוד רבי שלום היה ראשון החותמים על צוואתו, לפיה חתנו, בעל 'אהלי יעקב', יירש אותו באדמו"רות.

בבהירות ועמקות מגיש הרב ברנדס את תורתיו של ה'אהלי יעקב', תוך שהוא עומד ברגישות על נקודות מסוימות, עד שהדברים יוצאים מאירים ומלובנים. כדי שהדברים יובנו בשלמות מקדים הרב ברנדס פרקים קצרים וחשובים אודות שושלת רוז'ין, הנהגותיה והשקפותיה, שהאדמו"ר מהוסיאטין הוא אחד מנציגיה המובהקים.

יחסה של תנועת החסידות לארץ ישראל ולציונות

לכבוד צאת הספר לאור ערכה מכללת יעקב הרצוג, שבחסותה יצא הספר לאור, ערב עיון, בו נתבקשתי לדבר אודות יחסה של תנועת החסידות לארץ ישראל ולציונות. בתחילה סירבתי, ראשית, מפני שאינני בקיא מספיק בתולדותיה של החסידות, והלא ישנו הרב ד"ר אלפסי שאין מומחה ממנו בתחום זה. בנוסף לכך, הנושא כאוב, שכן תנועת החסידות שחשובה ויקרה לנו מאוד לא תמכה באופן ממוסד בעלייה לארץ, ועל זה דווה לבנו. לבסוף, משום הידידות עם הרב ברנדס, ומשום כבוד הספר הקדוש 'אהלי יעקב' והקשר המשפחתי לאדמו"ר מהוסיאטין, לא יכולתי לסרב. 

חסידות וארץ ישראל וציונות – בית רוז'ין

ככלל, תנועת החסידות לא תמכה בתנועת שיבת ציון. כמובן שכל יהודי שעוסק בתורה ומתפלל קשור במידה זו או אחרת לארץ ישראל, ובוודאי שגם רבים מגדולי החסידות היו מקושרים לארץ ישראל מצד קדושתה ומצד הרעיונות שבאים בה לידי ביטוי. ראש לכולם היה רבי מנחם מנדל מוויטבסק, שוויתר על מעמדו כמנהיג הדור השלישי בחסידות, ובמסירות נפש עלה לארץ בשנת תקל"ז. בעקבות עלייתו נוסדו קהילות החסידים בארץ, ונוצר קשר משמעותי בין תנועת החסידות לארץ ישראל. 

אבל מההיבט הלאומי, מנהיגי החסידות לא עסקו כמעט בשאלת קיבוץ גלויות והרחבת ההתיישבות בארץ. דווקא מקרב הרבנים שלא היו מקושרים לחסידות נמצאו התומכים הגדולים בהתיישבות החדשה, מהם: הרב קלישר, הרב גוטמאכר, הרב מוהליבר, הרב ריינס, הנצי"ב, הרב קוק, בן הנצי"ב ומנהיג המזרחי – הרב מאיר בר אילן. כך בפועל יצא שתנועת החסידות כתנועה לא תמכה בתנועת 'חובבי ציון', שחלק ממנהיגיה היו רבנים, וקל וחומר שלא תמכה בתנועה הציונית, שמנהיגיה היו חילוניים לחלוטין. 
היו אדמו"רים בודדים שבאופן אישי, בלי קשר לתנועה הציונית, עודדו עלייה, או לכל הפחות לא התנגדו, כדוגמת האדמו"ר מגור, רבי אברהם מרדכי זצ"ל. 

בית רוז'ין

אמנם ענף אחד חשוב בתנועת החסידות התייחד בייחסו החיובי לארץ ישראל ולהתבססות בה, הוא שושלת בית רוז'ין הענפה. ומהם: אדמו"רי בית סדיגורה, צורטקוב, הוסיאטין, בוהוש, בויאן, דרהוביטש ועוד, שככלל, מעת שנפתחו השערים לעלות לארץ, עודדו את חסידיהם לעלות ארצה.

הענף האגודאי

רוב אדמו"רי בית רוז'ין היו שותפים ב'אגודת ישראל'. מנהיגם היה האדמו"ר רבי ישראל מטשורטקוב, שהיה מראשי 'אגודת ישראל'. כשבא לשכנע את קרוביו האדמו"רים להצטרף ל'אגודת ישראל', אמר להם "שכל מטרת 'אגודת ישראל' היא לפעול למען ארץ ישראל – ואתם תפעלו על הצד היותר טוב, וגם תמנעו ממתנגדי ארץ ישראל מלהשתלט עליה". חשוב לציין כי אכן חלקים נכבדים ב'אגודת ישראל' תמכו באופן קבוע בעלייה לארץ, ואף נוסדו לשם כך הכשרות להכנת בחורים ובחורות לעלייה לארץ. וכך היא עמדת בית רוז'ין עד היום, כאשר האדמו"ר מסדיגורה שליט"א, חבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, פועל תמיד למען ארץ ישראל ויישובה.

הוסיאטין ובוהוש

גם האדמו"ר רבי ישראל מהוסיאטין השתתף בכמה כינוסים של אגודת ישראל בווינה, והיה מבקש שידברו על ארץ ישראל. אולם לאחר שבכינוס אחד לא דיברו על ארץ ישראל ויישובה, ואף היו שדיברו בגנותה, קם ועזב את 'אגודת ישראל'. כפי שהזכרתי, חתנו וממשיכו, בעל 'אוהלי יעקב' היה תומך במזרחי.

בעידודו של רבי יצחק מבוהוש (ענף נוסף מבית רוז'ין), אביו של 'אוהלי יעקב', קנו חסידיו אדמות בגליל, עלו לארץ מרומניה וייסדו את המושבה ראש פינה.

ענפים אלה לא הסתפקו בהכרה בערכו של התהליך החשוב של קיבוץ גלויות ויישוב הארץ, ובעידוד עולים ומתיישבים, אלא אף תמכו בגלוי בתנועה הציונית, שהובילה באותם ימים את העלייה וההתיישבות. 

עידוד העלייה לארץ

מתוך עמדה זו עלה הרבי רבי ישראל מהוסיאטין לארץ עוד לפני השואה, ואף עודד והאיץ בחסידיו שיעלו לארץ. 

סיפור מעניין זה מובא ב'מלכות הקדושה' (בהערה בעמוד 185): "שבת אחת, ערב ג' בחשוון, יום ההילולה של הר"י מרוז'ין, פגשתי בבית הכנסת מכר, תלמיד חכם וחסיד פולני, יושב ומעיין בספר רוז'ינאי ('נר ישראל'). שאלתיו: מה לך ולרוז'ין? אמר לי, אספר לך מעשה: הורי היו זוג צעיר, ועלו לארץ בשנות השלושים מפולין. בשנת תרח"ץ, כשהיתה אימי מעוברת לראשונה, נסעה חזרה לפולין כדי ללדת סמוך לאמה. בארץ לא היו להם קרובים, וגם פרנסתם לא היתה מצויה. אחרי הלידה כתבו לאב הצעיר שנשאר בארץ שיצטרף אליהם בפולין, ושם גם תימצא לו פרנסה בשפע. אבי נכנס אצל הרבי ישראל מהוסיאטין ליטול ממנו ברכת הדרך. שאלו הרבי: מפני מה אתה נוסע? אמר לו: קשיי פרנסה. אמר לו הרבי: פרנסה אפשר למצוא גם כאן, סוחרים בחמאה, סוחרים במלח, משהו יימצא. משהבין האב הצעיר שהרבי אינו מברך אותו לנסיעתו, החליט להישאר בארץ. אשתו והבן נאלצו להגיע גם הם. האב, האם והבן הם שלושה יחידים שנשארו מכל המשפחה שנהרגה בשואה. והבן הזה, סיים היהודי את סיפורו, הוא אני. עכשיו אתה מבין מה לי ולורז'ינאים?".

המקושרים לבית רוז'ין היו יותר ציוניים

אכן, רבים מגדולי התורה שהיו מקושרים לבית רוז'ין תמכו בציונות. ביניהם: הגאון המופלג רבי משולם ראטה, הרב ראובן מרגליות, ורבי שלום מלמד. 

וכך מספרים בשם הרבי מדרוהוביטש (חתן של אחד מאדמו"רי רוז'ין), שלאחר מאורעות תרפ"ט שאלוהו: רבי, הנה גם בארץ ישראל הורגים בנו, האם נכון להמשיך לעודד עלייה? והשיב שלשתי הבעיות פתרון אחד, בחו"ל הורגים אותנו כי אנחנו יותר מדי, ובארץ ישראל הורגים אותנו כי אנחנו מעט מדי. וממילא מי שיעלו ימעטו את הסכנה שם וכאן.

הסיבה לעמדתה של תנועת החסידות

אפשר אולי לומר שההיפתחות של תנועת החסידות לטבע בחוץ לארץ, ליערות, לנחלים, לאגמים ולצמחים, היוותה תחליף להשתוקקות לאדמת הקודש של ארץ ישראל. שתיית המשקה החריף בחברותא היוותה תחליף לשמחה הממשית שבחיים לאומיים בריאים. כביכול נמצא מרפא לחולי הגלות. מה שהועיל ליהודי בגולה להפיג מעט את הצער והייאוש, ולנטוע בו אמונה בחיים היהודיים, החליש את הכיסופים הנדרשים לארץ ישראל ולגאולת העם. וכך יכלו להסתפק ב'בחינת ארץ ישראל' ו'בחינת ירושלים' ו'בחינת בית המקדש'. לכן לא הורגש החולי שבגלות, וכשנפתחו השערים לא הרגישו צורך לעלות לארץ.

בית רוז'ין ומידת המלכות

כמדומה שדווקא ההנהגה המלכותית של בית רוז'ין, שעוררה תמיהה בקרב רבים, היא ששימרה בבית רוז'ין את הגעגועים העצומים לבניין העם והארץ. 

כידוע, ראש שושלת בית רוז'ין, רבי ישראל, נהג כמלך. היה נוסע על מרכבה מהודרת, ותזמורת נגנים היתה מלווה אותו. ביתו היה כארמון ורהיטיו מפוארים. בהיותו מיוחס לדוד המלך, ובהיותו נין למגיד ממזריטש, חש עצמו אחראי לכלל ישראל, סבל בסבלו של כל יהודי, וכבודו הוא כבודם של ישראל. וכך נהגו אחריו בניו ונכדיו.  

השאיפה למלכותיות, לכבוד ישראל, שימרה את תחושת החיסרון שבגלות. מתוך השאיפה להופעה מכובדת, צער הגלות נקב עד תהום. אי אפשר היה להתעלם מההשפלה הנוראה של ישראל בהיותם בגלות, כפופים לשליטים רשעים. 

השלטונות הרוסיים ראו בגינוני המלכות שלו איום, ואף הושיבוהו על כך בבית הסוהר למשך שנה וחצי, וכמעט עמדו להענישו בחומרה. בחסדי ה' הצליחו חסידיו למלטו. אך גם לאחר שיצא מהכלא והבריח את הגבול אל סדיגורה, שהיתה תחת שלטון קיסרות אוסטרו-הונגריה, לא הפסיק לנהוג במלכותיות. זו היתה שליחותו, לבטא את כבודם של ישראל. 

שירי כיסופים לגאולה אצל הצדיק מרוז'ין

ואכן מסופר כי רבי ישראל מרוז'ין היה רגיל לשיר בהשתפכות הנפש ובדביקות רבה, בליווי המקהלה והתזמורת שהיתה תמיד בחצרו, שירי ערגה וכיסופים לקיבוץ גלויות וגאולת ישראל. בין השירים שהיה שר היו שירי רבי ישראל נג'ארה – "ידך תנחנו אל ארץ הקדושה", "חיש תן לנו חלק בדוד וגם נחלה בבן ישי".

מקוצר מקום, עוד אמשיך לברר בעז"ה את משמעות המלכותיות בשיטת רוז'ין, ואת השפעתה על היחס לארץ ישראל ולאחדות ישראל.