הרשמה לקבלת הטור 'רביבים' מדי שבוע למייל

בהכשר הבג"ץ

מצוקה תקציבית במוסדות חינוך יהודיים בפריפריה שעד כה נהנו מתמריצים ● בג"ץ אוסר על המדינה היהודית לתמרץ התיישבות יהודים באזורי ספר ● אחריותם של חברי הכנסת לבלום את עיוותי בג"ץ.

זו היתה עמדת כל המפלגות הציוניות, כי צריך לעודד התיישבות יהודית בנגב ובגליל. אפילו תנועת העבודה חרטה על דגלה את חזון 'ייהוד הגליל והנגב'. אולם הממסד המשפטי החליט לעמוד כנגד העם היהודי, ולמנוע ממדינתו לפעול ליישוב ארץ ישראל ביהודים. לפני כשנה פסל בית המשפט העליון את מפת היישובים לקבלת תמריצים, בטענה שהיא מפלה לרעה את הערבים.

מבחינתו של בית המשפט, אין אפשרות שמדינת ישראל תעודד התיישבות יהודית בפריפריה.

הממסד המשפטי נגד הציונות

מוסדות חינוך רבים בפריפריה עומדים לקראת קשיים תקציביים עצומים. עד כה קבעה המדינה רשימת יישובים שלהם יוענקו תמריצים, כדי לעודד בהם התיישבות יהודית. המדובר ביישובים שנמצאים בגליל, בנגב ובחלק מאזורי יהודה ושומרון.
זו היתה עמדת כל המפלגות הציוניות, כי צריך לעודד התיישבות יהודית בנגב ובגליל. אפילו תנועת העבודה חרטה על דגלה את חזון 'ייהוד הגליל והנגב'.

אולם הממסד המשפטי החליט לעמוד כנגד העם היהודי, ולמנוע ממדינתו לפעול ליישוב ארץ ישראל ביהודים. לפני כשנה פסל בית המשפט העליון את מפת היישובים לקבלת תמריצים, בטענה שהיא מפלה לרעה את הערבים. מבחינתו של בית המשפט, אין אפשרות שמדינת ישראל תעודד התיישבות יהודית בפריפריה, אלא אם תרצה לעודד, אזי תצרך לעודד ישראלים – ערבים ויהודים כאחד. במצב זה משרד החינוך החליט, בצדק, לבטל את התמריצים. וכל מוסדות החינוך שבפריפריה, שנשענו על אותם תקציבים, ייאלצו להתמודד בכוחות עצמם עם בעיותיהם, שחלקן נובעות ממיקומן בפריפריה.

חוסר הצדק שבהחלטת בג"ץ

גם בלי להיות ציונים אפשר היה להצדיק את מתן התמריצים לישובים היהודיים שבפריפריה, שכן היהודים שליד הגבולות הם אלה שמאוימים על ידי אויבי ישראל. לכן כמעט כל ההפגזות של החיזבאללה פגעו בישובים היהודיים. אם יצא שגם הערבים חטפו, הרי שזו היתה טעות. בנוסף לכך, מה טעם לתת תמריצים למי שכל משפחתו וכל סביבתו הטבעית גרה בגליל? התמריצים נועדו לעודד יהודים, שסביבתם הטבעית במרכז, להישאר בפריפריה, ואף לעודד יהודים נוספים להצטרף ליישובי הפריפריה.

יתר על כן, התיישבות יהודית באזורי ספר היא תנאי לשמירת גבולות המדינה היהודית ולמניעת תביעה של האוכלוסייה המקומית להיספח אל מדינות ערב השכנות יחד עם שטחי מגוריהם. כמו כן יש צורך בנאמנות האוכלוסייה במקרים של עימות בגבול או אפילו למניעת חדירות טרור.

אויבים מבית

בית המשפט העליון הוא הממסד הממלכתי העוין ביותר את חזון הציונות. הוא זה שכופר בזכותו של העם היהודי ליישב את ארצו, ולעשות זאת באמצעות מדינתו.

אבל לא רק השופטים אשמים. לא פחות מהם אשמים חברי הכנסת, מהימין ומהשמאל, שברשלנות פושעת אינם מחוקקים חוקים אשר יביאו לידי ביטוי את זכותו של העם היהודי על ארצו, ואת החובה של מדינת ישראל לייהד את הפריפריה. חוקים אלה צריכים להיות ברורים באופן חד משמעי, כדי שלא יאפשרו לשופטי בג"ץ למצוא בהם פרצה כדי להמשיך להתעלל בנו.

מכריזים השכם והערב שהמדינה היא "יהודית ודמוקרטית" – אם כן, יש צורך בחוקים שיעגנו את יהדותה של המדינה. וכשם שאין מגדירים את תמרוץ המדענים כאפליה כנגד פועלי הנמל, אלא כתקנות וחוקים שנועדו לפיתוח המדע, כך לא יוכלו להגדיר את תמרוץ ההתיישבות היהודית בפריפריה כאפליה, מפני שהם לא נועדו להעדיף פלוני על אלמוני, אלא כדי להגשים את החזון הלאומי.

הכשר הבג"ץ לחברת 'בלדי'

לאחרונה נתבשרנו על פסיקה חדשה של בג"ץ, לפיה שופטות בג"ץ שמות עצמן פוסקות הלכה, ומורות לרבנות הראשית לתת הכשר לבשר של חברת 'בלדי'.

אם תראו מעתה בשר של חברת 'בלדי' בסופרים הגדולים, דעו כי אף שהוא חתום על ידי הרבנות הראשית, מקור הסמכות לכשרותו הוא בג"ץ. מי שמעוניין לאכול בשר בכשרות של בג"ץ, שיאכל. אגב, ספק אם שופטות אלו מקפידות לאכול כשר. מכל מקום, מי שהכשרות יקרה לו מוטב שלא ירכוש את הבשר של חברת 'בלדי', שהשיגה תעודת כשרות על ידי פנייה לערכאות.
אמנם הבשר שמשווק בינתיים על ידי חברת 'בלדי' עדיין קיבל כשרות בלא כפיית בג"ץ. אבל איננו יודעים מתי יתחיל להופיע בשווקים הבשר שיקבל כשרות על ידי כפיית הבג"ץ.

הרקע ההלכתי

כידוע דם אסור באכילה, וכדי להוציא את הדם מהבשר מולחים את הבשר. וכתבו הגאונים שאם הבשר שהה שלושה ימים בלא שמלחוהו, כבר נתייבש הדם בתוכו, ושוב לא ניתן להכשירו במליחה. אמנם על ידי צלייה אפשר עדיין להכשירו ולאוכלו. אבל אם לא צלאוהו, אלא מלחוהו ובישלוהו כמקובל, הבשר אסור באכילה. ואיסור זה הוא מדברי חכמים (שו"ע יו"ד סט, יב).

אלא שהתעוררה שאלה, מה יהיה הדין במקרה שהקפיאו את הבשר למשך ימים רבים. לדעת כמה פוסקים אין ההקפאה משנה את הדין, וכל שעברו על הבשר שלושה ימים מעת השחיטה, לא ניתן יותר להכשירו במליחה (פמ"ג, כה"ח ריג-ריד). לעומתם דעת הרבה פוסקים, שאין מחשיבים את הזמן שהבשר היה קפוא, ולכן אם הקפיאו את הבשר יממה לאחר השחיטה, לאחר שיפשירוהו ייוותרו עוד יומיים להכשרתו במלח (ערוה"ש עט, עמק הלכה, יבי"א ח"ב יו"ד ד, ג-ד).

במשך זמן רב, מפני הדחק והקושי, ובגלל החשש לייקור משמעותי של הבשר, נהגה הרבנות הראשית בהכשר הרגיל לסמוך על דעת המקילים, תוך מחשבה שכאשר יהיה אפשר, תועלה הדרישה שלא להקפיא את הבשר לפני המלחתו. לפני כ-15 שנה החלו להעלות את הרף, תחילה על ידי הסברה, אח"כ על ידי דרישה, במיוחד במצבים שלא נגרם לייצרן הפסד.

בתקופה האחרונה בעיה זו הלכה וגברה, שהואיל ורוב הבשר הנמכר במרכולים כבר מוכשר, רבים שכחו כיצד מכשירים בשר במליחה, וממילא התגבר החשש שמא מכירת בשר לא מוכשר תכשיל את הציבור. בנוסף לכך, כאשר צריך להכשיר בשר קפוא, חובה להמתין עד שהבשר יופשר לגמרי, שאם לא כן מליחתו לא תועיל, ואף דין זה אינו ידוע לרבים. לכן צודקת הרבנות הראשית בעמדתה שלא לתת יותר כשרות לבשר שלא עבר הכשרה לפני ההקפאה.

חוצפת בג"ץ

אולם שופטות בג"ץ החילוניות (שכן השופטת הדתית בדעת מיעוט הסכימה להוראת הרבנות הראשית) "חלקו" על שיקולים אלו והורו לרבנות הראשית לתת הכשר לחברת 'בלדי'. כפי הנראה, למרבה הבושה, מסיבות שונות, אין כיום לרבנות הראשית את הכוח לסרב להוראת בג"ץ, ועל כן גם בעתיד תמצאו על הבשר של חברת 'בלדי' תעודת הכשר מטעם הרבנות. אבל לפחות אנחנו צריכים ליידע את הקונים שאכפת להם מהכשרות, שאחר שחברת 'בלדי' כפתה על הרבנות בעזרת בג"ץ את עמדתה, גם  את הבשר שכבר קיבל בעבר כשרות, בלא כפיית בג"ץ, ראוי שלא לקנות.

בעקבות 'החינוך היהודי חינוך ייחודי'

שאלה: ברצוני לשאול את כבוד הרב בעניין מה שכתב על החינוך. מדברי הרב משתמע שאדם צריך לנהוג לפי האופי התכונות והמידות שנבראו בו, ואינו צריך לתקנם או לשפרם, אלא רק ללטשם. יתרה מזו, כך צריך הוא לחנך גם את ילדיו. וכך מובן לפי דברי הרב לאורך כל המאמר, שאף אם הוא נוטה להקפדה, ילך בדרכו. ואם אכן כך – אין לנו צורך בכל ספרי המוסר וההלכה ראשונים ואחרונים. וברור לי שלא לכך היתה הכוונה, אבל עדיין קשה על סגנון דברי הרב שכך משמע מהם?

תשובה: אכן כך, האדם צריך ללטש את מידותיו ולא לשנותן. ועיקר מגמת ספרי המוסר היא ללטש את המידות, ולא לחייב את כולם להיות בעלי אופי אחד. ולכן גם יש בספרי המוסר הדרכות שונות, שכל אחד כתב ספר לסגנון מסוים. ופעמים שבספר אחד ישנן הדרכות שונות, וכשמעמיקים מבינים שמדובר על אנשים שונים. ובספרי מהר"ל הדברים בולטים יותר, שכן הוא רגיל להביא את דברי חז"ל ולפרשם, ובחז"ל כידוע מובאות הדרכות וסיפורים שונים, שכל אחד מחכמינו ז"ל הדריך לפי שורש נשמתו.

והמהר"ל מבאר איך כל אחד מדגיש צד מיוחד, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים.

זו הסיבה גם שספר 'מסילת ישרים' זכה להערכה יתירה, מפני שהוא נותן הדרכה כללית לפי הקו האמצעי שבדברי חז"ל, השווה יחסית לכל נפש, בלא להיכנס להדרכות פרטיות המתאימות לאנשים מסוג מסוים בלבד.

ארץ ישראל וחוץ לארץ

ראוי להוסיף כי יש הבדל בין עבודת המידות והתיקון שבחוץ לארץ לבין העבודה בארץ, וכפי שכתב מרן הרב קוק זצ"ל במאמר הדור, שההטבה המוסרית בחוץ לארץ היא יותר בדרך של דיכוי המידות הטבעיות וכבישתם, ואילו בארץ ישראל יותר בדרך של יישור המידות אל מגמת הטוב והיושר (ע' קיב). ההדרכה שמתאימה בחוץ לארץ אינה מתאימה לארץ, אלא "למי שתעודתם היא להיות כובשים, שריכוך לבבם היא שלמותם, וקימוץ כוחותיהם הוא שבחם ותהילתם". הדרכות אלה אינן מספיקות "לאותם שכבר מלאו כוח עלומים… להם אנחנו צריכים ללמד תורת חיים ממקור החיים, דרכי מוסר מלאי אורה וצהלה… לא נאבה להגיש לנחושתיים את הכוחות הצעירים הרעננים, המסתערים ומתרוממים, כי אם נאיר לפניהם את הדרך…" (ע' קטו).

אמנם צריך למתן מעט את הדברים, כי ברור שגם בחוץ לארץ צריכה להיות הדרכה מתאימה לכל אחד לפי אופיו, וגם בארץ צריך אדם לכבוש את הצדדים הרעים שבמידותיו. אלא שבאופן כללי בחוץ לארץ הדגש יותר על הכבישה, ולכן ניתן יותר לחייב את כולם ללכת לפי הדרכה אחת, ואילו בארץ הדגש יותר על העצמת הכוחות הייחודיים וליטושם.

על כל אדם לכתוב ספר מוסר לעצמו

כהמשך לכך שלכל אחד מתאימות הדרכות מיוחדות לפי שורש נשמתו, כתב מרן הרב קוק בסעיף הראשון הקדמתו ל'מוסר אביך': "נראה שאי אפשר לצאת ידי חובה בעניין חובות הלב רק אם יסדר ספר לעצמו בלימודים הדרושים לו בזה". ואמנם ברור שישנן הדרכות שהן שוות לכל נפש, ואפילו בהן ראוי לתת ביטוי אישי לפי אופיו המיוחד. "ואפילו הכוללים גם כן, יותר יבין על ידי מה שיחדש בהם מרוחו". ומי שמסוגל להעמיק בדעתו בבירור אופיו "אי אפשר לו לבוא אל השלמות אם לא יעבוד בשכלו בזה".

וכך היא דרכו של מרן הרב בכל הדרכותיו, כמו למשל במאמר "העונג והשמחה", בו הוא מדריך כל אדם ללמוד תורה באופן ובתחום המתאים לו יותר, שאז יהיה שמח ומתענג בלימודו.

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן