אישיותו
גדולי תורה רבים היו בעם ישראל, אבל גדול כרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל – בדורות האחרונים – לא היה. גאונותו היתה מופלאה, לא היה תחום בתורה שלא הקיפו. זכרונו היה מבהיל. גדולי תורה סיפרו שבכל נושא תורני שהיו מדברים איתו, היה נראה כאילו ממש עכשיו למד את אותה הסוגיה בעיון. לא רק בתלמוד והלכה היה בקיא, חריף וחדשן, אלא גם בכל תחומי המחשבה, תנ"ך, מדרש, פילוסופיה וקבלה.
ובנוסף לכל זה היה צדיק וחסיד מאין כמוהו, שכל חייו היו קודש לעבודת ה'. היה גיבור ואיש אמת, שהסכים לשלם מחיר אישי למען אמת התורה. לעיתים הגאונות המופלגת יוצרת אופי משונה, אבל הרב קוק היה ידידותי ונעים הליכות, שכל רואיו הלכו שבי אחר אשיותו המקסימה. היה שכלתן ורגשן, חריף ובעל נפש שירית. היה בעל עולם פנימי עשיר ועם זאת פעיל מאוד בעשייה רוחנית וציבורית למען התורה, העם והארץ. לא יאומן איך כל הכשרונות המרובים והמגוונים הללו השתלבו בנפש אחת.
הערצת גדולי הדור
לא רק חסידיו אמרו זאת אלא גדולי הדור. ידידו הרב איסר זלמן מלצר, אמר לגאון המפורסם רבי חיים עוזר גרודזינסקי מווילנא: אנחנו (התכוון כלפי עצמו, שכך צורת הביטוי ביידיש) נחשבים גדולים עד שאנו מגיעים לידית דלת חדרו. שם הוא הגדול לבדו. כשהשתתף במסעות רבנים, ברחבי הארץ ובאמריקה, השתתפו עימו עוד רבנים גדולים, הרב אפשטיין ראש ישיבת סלבודקה, הרב מקובנא בעל ה"דבר אברהם", אבל היה ברור, כי הוא הבחיר שבהם. הרבי מגור העיד כי הרב זוכר את כתבי אביו בעל ה"שפת אמת" יותר טוב ממנו עצמו.
גאון הקבלה, בעל הלשם שבו ואחלמה העיד עליו, ששום סוד לא נעלם ממנו. כשאחד הרבנים שעסקו בקבלה התקשה במציאת מקורות לכתבים שבידו, ופנה למקובלים מובהקים שבירושלים, ולא יכלו לעזור לו. יעצוהו לפנות לרב קוק. אכן להפתעתו הרב, שהיה הרב הראשי ועסוק מבוקר עד ערב בתשובות הלכתיות ובעסקי ציבור, זכר מקורות לכל קטעי המשפטים שהזכיר.
סיפר בחור שלמד בישיבה לצעירים של מרכז הרב, שפעם התלבט בדרכו, ופנה אל הרב שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל, ושאלו, שמא כיוון שרוב הגדולים אינם הולכים בדרכו של הרב קוק, גם הוא צריך ללכת בדרכם של הרוב. ענה לו הרב אוירבאך, מה אתה מדבר, בזמן הרב רוב ככל גדולי ישראל היו בטלים אצלו.
ואכן מרן הרב קוק זצ"ל ערך את חתונתו של הרב אוירבאך זצ"ל וגם את חתונתו של יבל"א הרב אלישיב שליט"א. הוא היה רבם. וכן פנה אליו החזון איש בתואר "הוד כבוד מרן שליט"א".
דרכו המיוחדת – התורה הגואלת
מעל ומעבר לעיסוק בענייני השעה של הרבנות, התייחס הרב לבעיות הדור. הכיר לעומק את הלכי המחשבות הפילוסופיות והחברתיות, ובחן אותם לאורה של תורה. מתוך עמקות והיקף נפלאים ידע לבחון את הזרמים השונים במבט כללי, ולמצוא את נקודת הטוב שבהם ולחשוף את שורשה בקודש.
תפישתו היתה אחדותית, התורה על כל חלקיה, עם ישראל על כל שבטיו, ההיסטוריה על כל פרקיה. רק גאון וצדיק כמוהו, בעל דבקות בה' אחד, יכול היה להבין את הכל כאחד, ומתוך כך לסלול דרכים ובאורים נפלאים לתיקון עולם.
רבים הכירו את גדולתו וצידקותו, אבל רק מעטים הבינו שיש בדבריו תיקון שלם לבעיות הדור. הוא הבין לעומק את כל הכוחות שהתפרצו והתגעשו בעת החדשה, ההשכלה, הלאומיות, החופש והיצירה, ראה את הטוב והרע שבהם, והציב דרך לתקנם.
סבלו
עמוס מאוד בעבודה היה רבנו. הוא לא ברח מעול הרבנות, שחייב אותו לענות אלפי תשובות לכל קצווי עולם, לעסוק בבוררות ודיני תורה, לכתוב בקשות והמלצות לניזקקים, ושאר עסקי ציבור. ובנוסף לכך היה מרבה להעביר שיעורי תורה, להופיע בעצרות וכינוסים, ולקבל את מבקריו הרבים שבאו לשמוע תורה מפיו. ככל שעברו השנים העול רק נעשה כבד יותר.
למרות שאהב כל יהודי בלא גבול, וראה את הטוב שבישוב הישן והחדש, סבל מאוד ממחלוקות קשות. נטורי קרתא שנאו אותו על חיבתו לחלוצים. ואף החלוצים ציערוהו בחילולי שבת ואכילת טרפות. ובסוף ימיו, כשיצא להגן על סטבסקטי מעלילת הדם בפרשת רצח ארלוזרוב (תרצ"ג), יצאו הפועלים נגדו בחריפות נוראה.
הרב היה רגיש מאוד, ונפגע מן הדברים שאמרו נגדו. פעם אחת כשהראו לו כתב פלסטר נורא שהוציא נגדו אחד מן הרשעים שבנטורי קרתא, מרוב צער כמעט ולא יצא מחדרו שלושה ימים. ואע"פ כן סלח לכולם ונשא את סבלו בדומיה. ופעם כשאחד המשמיצים שכל כך ציערוהו נאלץ לבקש ממנו עזרה, העביר על מידותיו ועזר לו.
בארץ היו מתנגדיו נטולי השפעה, אבל דיבתם הרעה התפשטה בחלק מקהילות ישראל שבמזרח אירופה, והיו שחשבו לעלות לארץ, והוטעו על ידי דבריהם, ונשארו באירופה ונרצחו על ידי הנאצים ימ"ש. לעומתם רבים ממעריציו עלו לארץ בהשפעתו.
יכול היה להשיב לתוקפיו כגמולם, לצידו עמדו רוב גדולי התורה ורוב הציבור ואף השלטון האנגלי (בגלל משרתו הרמה כראש העדה היהודית בארץ), אבל הוא היה חסיד ושמע חרפתו ולא השיב. יכול היה לשנות מעט את עמדותיו, לא לגלות את דעתו בנושאים שלא יובנו, אבל הוא היה איש אמת שבמסירות נפש עמד על האמת בלא לשנות אות ממנה. יכול היה לעטוף עצמו בגאווה ואדישות ולבוז למסטיניו ומקטרגיו, אבל הוא היה בעל לב רגיש. על כן נשא כאבו, עד שגופו לא עמד בכך. פעם אמר בנו הרב צבי יהודה, שקנאי אגודת ישראל והפועלים קצרו את ימיו של אביו.
הוא שהיה נכון לעזור לכל עני ונזקק, שהיה הרב הראשי, שנערץ על המוני בית ישראל, שרבנים, משכילים, מנהיגים ועשירים שחרו לפתחו, שהתרים מליונים לטובת מוסדות התורה בארץ ובמזרח אירופה, לטובת העניים וישוב הארץ. הוא עצמו חי בעוני מחפיר. פעמים שלא נותרה בביתו פרוטה לקניית מזון. וזקן אחד שעלה מאמריקה שם ליבו לכך, והיה נותן לרבנית לירה, שהספיקה לקיומם במשך שבוע. רק בחוליו האחרון, נמצא איזה נדבן שהכניסו לפנסיון כשר למהדרין, שם הוציא את נשמתו בקדושה ובטהרה.
צערו על שלא עמדו על דעתו
פעמים רבות הצטער על שאינו יכול להקדיש את כל זמנו לכתיבת רעיונותיו, שעל כן הוא נאלץ לכותבם בחפזון ובלא סידור. הוא קיווה להחזיר את הסופרים המשכילים בתשובה, ואף הצליח לקרב כמה מהם, כאז"ר, ביאליק ועגנון, אך גם הם ויותר האחרים, לא עמדו על עומק דבריו.
מעטים היו התלמידי חכמים שהבינו את עומק רעיונותיו. ואף שכולם הוקסמו מאישיותו ושיעוריו וחידושיו, את עומק העניין – רק בודדים מתלמידיו הגדולים הבינו, והם שהמשיכו את מפעלו בישיבת מרכז הרב. הם הבינו שבתורתו התשובה לקשיי הדור, ובלימודה יגאל ישראל.
הסתלקותו
שבוע לפני חג הפסח חש רבנו זצק"ל כאבים באבריו הפנימיים. למרות שיסוריו היו גדולים, הבליג עליהם בכל ימי הפסח, כדי שלא להשבית את שמחת החג. וקיבל את כל מבקריו הרבים שבאו לקבל את פני רבם ברגל בשמחה, והפליא את שומעיו בחידושי תורתו בהלכה ובאגדה, עד שיסוריו לא היו ניכרים כלל.
אולם אחר עבור הפסח כבר שכב כמעט כל היום במיטתו. למרות הכאבים שתקפוהו לא חדל מלהעמיק בתורה, ומלהשיב תשובות נחוצות.
מיום ליום המחלה גברה, ולמרות שהרופאים עדיין לא הכירו בסכנתה, ביקש מתלמידו, הרב חרל"פ, "להתאמץ בתפילה כמו שמתפללים על חולה מסוכן".
לקראת חג השבועות התגברו החששות אצל הרופאים, אולם הוא לא שינה ממנהגיו בכל שנה, והיה ניעור כל הלילה, וירד בהתאמצות מהמיטה, ובאר לפני הקהל שלוש מצוות מספר המצוות לרמב"ם, וחזר למיטתו. בבוקר התאמץ לקום לתפילה, וכמנהג קודשו אמר "אקדמות" בבכיות גדולות ובדבקות נפלאה.
כחודשיים לפני הסתלקותו הרופאים הכירו כי מצבו נואש, הם יעצו להעבירו לבית מרפא שבקרית משה, כדי שלא ימשיכו להטרידו בשאלות ובקשות. לפני צאתו מביתו, עבר בכל החדרים, נכנס להיכל הישיבה, ניכר היה כי ליבו מנבא לו שלא ישוב עוד אל ביתו וישיבתו.
השהייה בבית המרפא עודדה את רוחו, הוא המשיך במנהגו לחזור על כל התנ"ך והמשניות בכל חודש. בכ"ד בתמוז קבעו גדולי הרבנים והאדמורים עצרות תפילה לשלומו, באמירת אבינו ותקיעת שופר ותהלים, ובכל רחבי העולם היהודי נענו לקריאתם. ואף הרב ביקש להודיע לאוהביו כי תודה לא-ל הוטב מצבו מעט.
אולם בצום תשעה באב שכח רבנו את חוליו, והתאבל על החורבן בבכי תמרורים, ואז הורע מצב בריאותו.
בט"ו אב קיים דברי חז"ל והוסיף על תלמודו בתנ"ך, משניות וגמרא. ובראש חודש אלול שחל ביום שישי הוסיף עוד קביעות לימוד בספר "חובות הלבבות". גם ביקש שיביאו לו שופר לקיים המנהג. ורצו למנוע ממנו השופר כדי שלא יתרגש מידי. אך הוא עמד על דעתו כי אסור לשנות המנהג. עד שהשכיל אחד מאוהביו להעיר, כי בבית המרפא נמצאים עוד חולים והתקיעה עלולה להפריע את מנוחתם. אז אמר: אין להתחסד על חשבון אחרים. עוד אמר ביום שישי, "כשמתפללים להשי"ת עבור שלומי, אל ישכחו את הטוב והחסד שעשה עמדי במשך שבעים שנה".
באותו יום שישי הביא תלמידו הרב דוד כהן את השער מספרו "אורות הקודש" ההולך ונשלם בדפוס. כשראה רבנו את הספר "אורו פניו משמחה, אח"כ החל לבכות, מחה את דמעותיו ולא אמר דבר".
בבוקר יום ראשון, ג' אלול, מצבו הורע מאוד, הוא קיבל התקפה חזקה, ושפך דם יצא מגרונו. גופו נחלש מאוד, וכמה פעמים הדופק פסק. מיד הוזעק אליו פרופ' צונדק. כשנכנסו הרופאים לחדרו, סימן הרב שיתנו להם כסא, ואמר לפרופ' צונדק בגרמנית (כי הרופא לא הבין עברית): "מובטחני שגדולי המדע בעמנו יהיו גם גדולי יראי ה' בעמנו ומאמינים באלקי ישראל". הפרופ' שידע את מכאובי החולה, השתומם לשמוע כי גם בשעה זו הוגה החולה בדברי אמונה ותקווה.
בצאת הרופאים מעם פני קודשו הודיעו למשפחה כי שעותיו של רבנו ספורות. השמועה התפשטה, וכל קרוביו וגדולי רבני ירושלים התאספו לחדרו. מחוץ לבניין עמדו מאות אנשים שהתפללו בבכיות נוראות שלא יכבה נר ישראל.
בצהרים החל הרב להבין את מצבו, ורמז לבנו יחידו הרב צבי יהודה קוק שיגש אליו. כשנגש אל מטתו דיבר איתו רגעים מספר בקול נמוך. אח"כ אמר לו שאולי נשאר חייב למי שהוא איזה חוב, ושידאג לסלק את חובותיו. אח"כ ציווה לו אודות כתביו הרבים שיסדרם לדפוס. גם הזהיר אותו שאם ידפיס איזה ספר מכתביו, שלא יכתוב על שערו שום תארים, רק תואר "הרב" לבד.
כל אחר הצהרים לא משו הרבנים מסביב לחדרו. על פני כולם נראו אותות יגון וצער. בשעה חמש נראו אצלו סימני גסיסה, וכל הנאספים החלו לומר את פרקי התפילה, ורבנו התהפך כשפניו לקהל, וכשהגיעו בשעה חמש ורבע לשמע ישראל, פקח רבינו את עיניו וצרף קולו לקריאת "אחד", ויצאה נשמתו ב"אחד".
במהירות התפשטה השמועה הנוראה. אלפי אנשים נהרו לבית הרפואה בקרית משה. סוחרים סגרו את חניותיהם. בתל אביב אנשים קרעו את בגדיהם והלכו אבלים ברחוב. גם סבי, ר' דוד מלמד סיפר איך הפסיק ממלאכתו, והרגיש כמי שנחרב עליו עולמו, והלך אבל ושחוח לאורך רחוב אלנבי שבתל אביב.
אל הקונגרס הציוני הי"ט שהתכנס באותם הימים באירופה הגיעה טלגרמה: "הרב קוק נסתלק". היושב ראש הודיע מיד: "זוהי אבדה שאינה חוזרת, אני מפסיק את ישיבתנו זו". בהתחדש הישיבה, הספידוהו הנשיא ד"ר ויצמן, הרב מאיר בר אילן, ומנחם אוסישקין שגם הודיע שבקרוב תוקם נקודת ישוב בארץ ישראל על שמו.
בין חמישים למאה אלף איש השתתפו בהלוויתו. בכל הארץ הוכרזה הפסקת מלאכה מיום שני בצהרים, מועד תחילת ההלוויה. עשרות שנים אח"כ עוד לא נערכה הלוויה גדולה שכזו. כרבע מכלל תושבי הארץ היהודים ליוו את הראי"ה לקברו שבהר הזיתים. בכל רחבי העולם היהודי ערכו לו הספדים. לכולם היה ברור, כי אין בעולם מי שיכול למלא ואפילו במקצת את מקומו של הרב קוק זצ"ל.
ג' באלול
זכיתי להשתתף בעצרות ג' באלול שנערכו בבניין הישן של ישיבת מרכז הרב. נאמו שם רבנים גאונים מתלמידי הרב זצ"ל, שהיו מציינים בסיפוק איך ישיבת מרכז הרב הולכת וגדלה, תורתו נלמדת וספריו נפוצים. היום אני יודע שאנחנו רק בתחילת הדרך הגדולה והרוממה שרבנו הציב לפנינו.
אכן בדברי בנו, הרב צבי יהודה זצ"ל, לא היתה תחושת סיפוק. מיד כשהתחיל לומר "אבא הרב" היה מתחיל לבכות. ותחושת היתמות האישית שלו ושל הדור זעזעה אותנו מאוד. בדבריו היה מציין כי חסד עשה ה' עם ישראל ששלח נשמה גדולה להאיר את התקופה המופלאה והנוראה הזו של חבלי גאולה.
אכן, מתוך דברי תורתו מופץ אור על הכל, על עניינו של עם ישראל ועל עניינם של אומות העולם. על היחיד ועל החברה. על עולם הרוח ועל עולם המעשה. על המשברים ועל התשובה. על המידות האישיות, ועל תהליכים שאנשים ואומות עוברים. על ההלכה ועל התפילה.
המורשת
מצד אחד ישנה תחושת החמצה, על גאון ישראל שלא זכינו שיסדר עבורנו את משנתו בשלמות. אבל אולי דווקא מפני רוממותה, כך היה ראוי שתינתן לנו, כשטפח ממנה מגולה וטפחיים מכוסים. כך בולט בה יותר הצד האלוקי, של דברי תורה שאין להם סוף. לא לפילוסופיה אנחנו זקוקים אלא לחיי תורה שלמים. חסידותו, תורתו, יסוריו וחזונו, הם הם גילוי של תורה שלימה.
ואם החמצה יש כאן, אינה אלא בנו, שעדיין לא זכינו ללמוד כראוי את משנתו לרוחב ולעומק. שמפני קוצר דעתנו אנו נאחזים בדברים הפשוטים יותר שבה, ואין בנו כוח לשאוב מעומק מעינות הישועה.
נוכל להתעודד שאם ממעט תורתו שנלמדה והובנה, צמח דור הנאמן לתורה, לעם ולארץ, שזכה להקים מוסדות חינוך מפוארים, ולצאת חלוצים לפני המחנה, בהתיישבות ובהגנה, בקליטת עלייה ובעשייה חברתית, בודאי כשנזכה לעמוד על מלא עומקה ורוחבה של תורתו, נזכה לגאולה שלמה.
