רביבים

לעשר, להתעשר ולעשר

מצווה לתת מעשר לצדקה מכל הרווחים ● דברי חז"ל שמותר לנסות את ה´ במצוות המעשר ● האם ראוי לתת צדקה במטרה להתעשר?

מעשר כספים 
כידוע יש מצווה להפריש מעשר מכל רווח שיש לאדם, וכפי שלמדו חכמים מהפסוק (דברים יד, כב): "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה". ואמרו חז"ל (בספרי שם): אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר, אבל רווחים מריבית וסחורה וכל שאר רווחים מניין? תלמוד לומר ´את כל´. שהיה יכול לומר הכתוב "את תבואתך", ולמה נאמר "את כל" – ללמדנו שצריך להפריש מעשר גם מריבית וסחורה ומכל דבר שאדם מרוויח בו.

וזהו שנדר יעקב אבינו בצאתו לחרן, שאם ה´ יהיה עימו וישמור עליו ויתן לו לחם לאכול ובגד ללבוש – "כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כח, כב), היינו שיפריש מעשר לצדקה.
עשר תעשר – בשביל שתתעשר

בתלמוד (תענית ט, א) דרשו חכמים על הפסוק (דברים יד, כב): "עשר תעשר" – "עשר בשביל שתתעשר". 

ולכאורה יש לשאול, הלא צריך לקיים מצוות לשם שמיים ולא כדי לקבל פרס, ואיך אמרו חכמים "עשר בשביל שתתעשר"? אלא שהתעשרותו של מי שנותן מעשר מכל רווחיו הוא עצמו דבר מצווה. שכל רווח שיש לו גם המעשר שניתן לצדקה מרוויח, נמצא שיש בהתעשרותו צורך מצווה. ועוד שיש בכך קידוש ה´, שזה שמקפיד להפריש מעשר מרווחיו נעשה עשיר. ולכן "עשר בשביל שתתעשר". 

ואכן זכה יעקב אבינו עליו השלום, ובעקבות קבלתו על עצמו לתת מעשר מכל אשר ה´ יתן לו, התעשר מאוד, שנאמר (בראשית ל, מג): "ויפרוץ האיש מאוד מאוד, ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים".

מותר לנסות את ה´ בדבר הזה
עוד אמרו חכמים (תענית ט, א), שמותר לנסות בזה את ה´, שיפריש אדם מעשר ויראה שיתעשר. ואף שככלל נאמר (דברים ו, טז): "לא תנסו את ה´ אלוקיכם" – זו המצווה היחידה שמותר לנסות בה את ה´, שנאמר (מלאכי ג, י): "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת אמר ה´ צבא-ות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די".

ואמנם יש מפרשים שרק במעשר של דגן ותירוש ויצהר, שחיובם מהתורה, אפשר לבחון את ה´, ועל זה דיבר מלאכי. אבל חיוב מעשר כספים, אע"פ שהוא סגולה בדוקה לעשירות, מכל מקום כיוון שלדעת רוב הפוסקים הוא מדברי חכמים – אין לנסות בו את ה´ (פת"ש יו"ד רמז). אולם דעת רוב הפוסקים שגם במעשר כספים אפשר לנסות את ה´, שכן נבואת מלאכי היתה בתקופת הבית השני, ובאותו זמן גם חיוב מעשר הדגן והתירוש והיצהר היה מדברי חכמים, מפני שרוב ישראל לא ישבו בארץ. נמצא שגם בהפרשת מעשר שחיובו מדברי חכמים אפשר לנסות את ה´.

הברכה באה דרך העבודה ולא בדרך נס 
אמנם ברור, שברכה זו אינה באה בדרך נס גלוי, מפני שהבחירה החופשית היא יסוד העולם, ואם היו בעלי מצוות זוכים לנסים גלויים היתה מתבטלת הבחירה החופשית. 

אלא הברכה באה בדרך נסתרת, דרך עבודתו של האדם, וכפי שנאמר (דברים יד, כט): "והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך, ואכלו ושבעו, למען יברכך ה´ אלוהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה". אבל מי שיתבטל ולא יעבוד לא תהיה לו ברכה. 

וכן לא יכול אדם לבזבז את ממונו על דברי מותרות ואח"כ להתלונן שלא זכה לברכת עשירות. אלא אם יהיה חרוץ ויעבוד כראוי ויכלכל את מעשיו באופן סביר, הוא יכול לנסות את ה´ ולראות בעיניו את הברכה שבזכות המעשר. 

הפרשתי מעשר ולא התעשרתי 
כמעט תמיד שמעתי שאכן המפרישים מעשר מתעשרים. אמנם במשך השנים נשאלתי כמה פעמים מאנשים שטענו כי הפרישו מעשר כספים ולא זכו לברכה. כשבררתי את הדברים לעומק, התברר בדרך כלל שנתנו את המעשר למטרות שאינן נחשבות צדקה, כגון לקרובי משפחה שבעצם לא היו כל כך נזקקים, או לעמותות מפוקפקות, או עבור סגולות שבמקרה הטוב אין בהן מצווה ובמקרה הרע נזקם מרובה. וכאשר אדם נותן צדקה למטרות שאינן ראויות, אין לו על כך שכר (ע´ ב"ק טז, ב). 

בנוסף לכך, בדרך כלל היו אותם אנשים שעישרו ולא התעשרו מבזבזים את כספם בחוסר הגיון מחפיר. וכמדומה שהדברים תלויים זה בזה: הואיל ולא נתנו צדקה כראוי, גם לא זכו להוציא את כספם כראוי, ונמצאו מפסידים מכאן ומכאן. בהזדמנות אחרת בעז"ה ארחיב בנושא זה.

שאלה על הנאות העולם הזה והקדושה 
שאלה: מה היחס הנכון להנאות שבעולם הזה? מצד אחד אנו מוצאים בתורה ברכות גשמיות, שאם נשמור את התורה והמצוות נזכה ליבול מבורך בפירות העץ והאדמה, נאכל לחמנו לשובע, ונשמח בכל השפע הטוב שה´ נותן לנו. וכן מצינו בברכה שברך יצחק אבינו את יעקב אבינו (בראשית כז, כח): "ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש", ולשם מה המשמנים אם לא לאוכלם בהנאה? ולשם מה התירוש שהוא יין אם לא לשמוח בו? ולמה לזכות בעושר אם לא כדי ליהנות ממנו? ומנגד, במקומות רבים מבוארת מעלת הפרישות, כמו למשל בספר מסילת ישרים לרמח"ל ובנתיבות עולם למהר"ל. ובכן מה עדיף, ליהנות מחיי העולם הזה או לפרוש מהם?

שלוש מדרגות ביחס להנאות העולם 
ככלל, יש בזה שלוש מדרגות: המדרגה הראשונה היא מדרגת של האנשים הכשרים, שמנהלים חיים רגילים בעולם הזה, נהנים ושמחים בכל הדברים הטובים שיש בו, ומודים לה´ על כל ההנאות בברכות הנהנין ובתפילה. 

למעלה ממדרגה זו היא מדרגתם של הרוצים להתעלות אל הרוחניות, ולשם כך הם פורשים מהנאות העולם הזה, שהן הנאות חומריות, קטנות וחולפות, ומקדישים את תשומת ליבם לעולם הרוח, לתיקון המידות וללימוד התורה. ואם יצטרכו למעט הפוגה, יטיילו וייהנו מעט מדברים גשמיים, אבל מגמתם תהיה לאזור כוח כדי לחזור ולעסוק בדברים הרוחניים. מדרגה זו טובה וראויה, בתנאי שמקיימים אותה בשמחה, מתוך הבנה אמיתית שההנאות הרוחניות חשובות ויקרות מההנאות החומריות, ועל כן אין לבעלי מדרגה זו עניין כל כך בהנאות החומריות, ועיקר מגמתם מוקדשת לענייני הרוח. 

ומתוך המדרגה השנייה אפשר להגיע אל השלישית, הגבוהה שבמדרגות. לאחר הפרישות, שהדגישה את מעלת הרוח לעומת החומר, את מעלת הנצח לעומת העולם הזה החולף, אפשר לחזור אל חיי העולם הזה, ולגלות גם דרך חיי החומר את השמחה והקדושה. במדרגה זו נעשה קידוש ה´ הגדול ביותר, מפני שבמדרגה זו זוכים לגלות את העניין האלוקי בכל הרבדים, הרוחניים והגשמיים. והזוכה למדרגה זו עובד את ה´ בשמחה הגדולה ביותר.

ופעמים שאדם נמצא בזמנים מסוימים במדרגה הראשונה ובזמנים אחרים בשנייה ואף בשלישית. וצריך אדם להשתדל שלא לרמות את עצמו, ולדעת בכל זמן איזו מדרגה מתאימה לו.

ומעניין לשים לב שיש דמיון בין המדרגה הראשונה לשלישית, לכן קורה שקופצים מהמדרגה הראשונה לשלישית וחוזר חלילה. אמנם אי אפשר להתבסס במדרגה השלישית העליונה בלא לעבור דרך המדרגה השנייה. 

עוד על הרב גוסטמן 
כהמשך למאמר משלהי השנה שעברה, קבלתי עוד תגובות וסיפורים על הגאון הרב ישראל זאב גוסטמן זצ"ל.

וכך כתב לי אחד מתלמידיו הנאמנים: בהיותי בן 23 עזבתי את ארצות הברית וחזרתי לעיר מולדתי, ירושלים. התכתבתי תכופות עם ראש הישיבה. כעבור שנתיים עמדתי לשאת אשה. מה רבה היתה שמחתי כאשר נודע לי כי ראש הישיבה מתכנן את ביקורו הראשון בארץ ישראל, וכי הוא עתיד להגיע לנמל חיפה שבוע לפני החתונה. אבי ז"ל כבר לא היה בין החיים, לכן ביקשתי מראש הישיבה שהוא יוביל אותי לחופה. חותני ז"ל הודיע לי שקיים מנהג שהמובילים חייבים להיות זוג נשוי, ולכן תצטרך הרבנית גם להוביל (במקום אמי, שהיתה נוכחת בחתונה). משסיפרתי זאת לראש הישיבה, הוא הגיב: "זה הזלזול הגדול ביותר, להעמיד את האם בצד שתראה כיצד אשה אחרת מובילה את בנה לחופתו! גם אם אמך תגיד שהיא מוותרת, אני לא אאמין לה! איני יודע ממנהג זה של עמי הארצות". וכמובן, אמי ע"ה הובילה.

מנהג השושבינים 
אמנם אכן יש מנהג כזה שרק זוג נשוי בזיווג ראשון מלווים את החתן והכלה (שלחן העזר ח"ב דף לא-לב). ויש מקפידים על זה למרות שהדבר עלול לגרום לעלבון (מנחת יצחק ח"ה, פ). 

אלא שלדעת הרב גוסטמן, אם הדבר גורם לעלבון לאם אלמנה, אין זה אלא מנהג של עמי הארצות. 
למעשה אפשר להציע, שכאשר ההורים רוצים ללוות את ילדיהם לחתונה, למרות שכבר אינם נשואים, מפני שנתאלמנו או התגרשו, אין מונעים זאת מהם. אלא שלסימן טוב אפשר להוסיף ולמנות לשושבינים עוד זוג נשוי בזיווג ראשון, והם ילכו בסמוך להורים או מאחריהם, וישתדלו לסייע בצרכי החופה.

הצטרפו לקבלת רביבים

הרשמה לניוזלטר שלנו

עוד ברביבים

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן