סלבודקה, חברון, ירושלים

סיפור חייו של משגיח ישיבת חברון רבי מאיר חדש בספר 'המשגיח' מאת בתו הרבנית אזרחי ● חשיבותה ומרכזיותה של ישיבת חברון – בזכות העלייה לארץ ● מסירותה של משפחת חדש לתלמידי הישיבה ● הרבנית צביה חדש מסרבת להצעת גדולי הדור לעבור לוורשה ● "חייתי עם ר' מאיר ששים שנה, וזה היה גן עדן"

ישיבת חברון

נזדמן לידי הספר "המשגיח" על דמותו של המשגיח רבי מאיר חדש זצ"ל, ובו סיפור חיים מאלף ודברי חכמה רבים. הספר נכתב על ידי בתו, הרבנית שולמית אזרחי.

רבי מאיר היה תלמידו המובהק של רבי נתן צבי פינקל, 'הסבא מסלבודקה', מגדולי תנועת המוסר ומייסד ישיבת סלבודקה ועוד ישיבות. בשנת תרפ"ד החליט הסבא מסלבודקה להעלות את ישיבתו לארץ ישראל, לעיר הקודש חברון. היה זה מהלך נועז ולא מקובל, אבל לימים, אחר השואה, התברר כי למהלך זה הייתה השפעה מכרעת על מעמדה הבכיר של ישיבת חברון. 

לזמן מה נדמה היה שצרותיה של ישיבת חברון מרובות מצרותיהן של אחיותיה שנשארו בליטא. במאורעות תרפ"ט, בהן נחרב היישוב היהודי בחברון, נרצחו עשרים וארבעה מתלמידי הישיבה. הישיבה נאלצה לעבור לירושלים. 

אולם בסופו של דבר, מכל הישיבות הליטאיות החשובות, ישיבת חברון הייתה היחידה שנותרה אחר השואה בשלמותה. לשרידי הישיבות האחרות, שעלו לארץ לאחר השואה, לקח זמן רב עד שהשתקמו, ובינתיים לישיבת חברון כבר היו שורשים עמוקים בארץ ישראל. וכך במשך עשרות שנים הייתה ישיבת חברון הישיבה החשובה והגדולה בארץ, ורבים מתלמידי החכמים והדיינים בארץ היו בוגריה. עוד היום ישיבת חברון היא אחת משלושת הישיבות החשובות בזרם הליטאי.

ללא ספק, עלייתה של ישיבת חברון לארץ חמש עשרה שנים לפני השואה, הייתה הגורם העיקרי למעמדה המרכזי בעולם הישיבות. 

המשגיח רבי מאיר חדש

הסבא מסלבודקה נפטר בשנת תרפ"ד. לאחר מאורעות תרפ"ט ומעברה של הישיבה לירושלים התמנה רבי מאיר חדש למשגיח בישיבת חברון, ובתפקיד זה שימש במשך כחמישים שנה. 

המשגיח בישיבות המוסר הוא האחראי על פיתוחם החינוכי-רוחני של התלמידים. המשגיחים הגדולים, וביניהם רבי מאיר, היו מהדמויות החשובות ביותר בעיצוב דמותם של תלמידי הישיבה. 

המשגיחים הגדולים היו מפורסמים כמי שיודעים הכל על תלמידיהם. הם בחרו מתי להעיר ומתי לעודד. מעצם העובדה שתלמידי הישיבה ידעו כי רבי מאיר נמצא, כבר היו משפרים את מעשיהם ומגבירים את שקידתם בלימוד.

במסירות אין קץ טיפח רבי מאיר את תלמידי הישיבה. בכל עת יכלו הבחורים לבוא לשוחח ולהתייעץ עימו. גם כשהיה באמצע ארוחתו, היה מפסיק כדי לשוחח עם תלמידיו. פעם, כשר' מאיר סעד ארוחת ערב, דפק אחד התלמידים על דלתו, והבן שפתח את הדלת ביקש מהתלמיד שיחזור לאחר שהאבא יסיים את ארוחתו. כשהתברר לר' מאיר מה קרה הצטער ואמר: ארוחת ערב איננה תפילת שמונה עשרה. אפשר להפסיק באמצע, אין זה מצדיק להטריח אדם לבוא שנית. והוסיף: אם בחור "תפס יוזמה" והגיע עד לדלת, צריך לנצל את ההזדמנות ולתת לו לומר את אשר בליבו. עתה, לאחר שהלך – מי יודע אם יחזור.

כאשר אחד התלמידים עזב את הישיבה, האשים את עצמו: "לא הבנתי נכונה את מצבו, ולא ירדתי לנפשו, לכן לא יכולתי להתייחס לבעיותיו האמיתיות ולעזור לו".

היה מעודד את תלמידיו ללמוד את הש"ס כולו, והסביר שההתעכבות המרובה על מקום אחד אינה מפתחת תלמידי חכמים.

בית משפחת חדש

מקום מגורי משפחת חדש היה בקומה הראשונה של ישיבת חברון (בשכונת גאולה שבירושלים). ולא רק רבי מאיר שימש כמשגיח, אלא כל ביתה של משפחת חדש היה קודש לטובת הישיבה ותלמידיה. 
מפליא לקרוא על הכנסת האורחים של הרבנית צביה והרב מאיר, הן כלפי אורחים מבחוץ והן כלפי תלמידי הישיבה. בחורים שחפצו היו יכולים להיכנס בכל עת למטבחם ולהכין לעצמם תה ולהתכבד בביסקוויטים. 

במשך ליל שבת היו התלמידים שרצו לנוח מלימודם נכנסים בשקט, בלי לדפוק, עוברים ליד חדרו של רבי מאיר הרכון על ספריו, ממשיכים למטבח, ומכינים לעצמם כוס תה ומתכבדים בביסקוויטים או במעט חמין. לשם כך הייתה הרבנית מכינה דוד גדול של מים רותחים, סיר גדול של חמין והרבה ביסקוויטים.

לא פעם ארע שר' מאיר היה רוצה להיכנס למטבח, אך כשראה שם בחורים בשיחה פרטית, לא רצה להפריעם ונמנע מלעבור לידם.

מפתח הבית

לבחורים המתמידים הייתה הרבנית צביה נותנת מפתח של ביתה, כדי שגם לאחר שבני הבית הלכו לישון יוכלו לפתוח את הדלת ולהתכבד במזונות ושתייה. הרבנית גם דאגה לבחורים שחיפשו את שידוכם, שמא יחזרו לישיבה מאוחר ויזדקקו לפינה שקטה כדי להתייחד עם עצמם או להתייעץ עם חבריהם. גם להם נתנה העתק של מפתח ביתה. עד היום יש בוגרים ששומרים לעצמם באהבה את מפתח הבית.
לא מעט בחורים התייעצו עם הרבנית על שידוכיהם, ופעמים שבזכותה הקימו את ביתם.

גם בחורות שהיו מגיעות לעזרת נשים של ישיבת חברון זכו לטיפולה המסור של הרבנית, וכמה מהן זכו לחתנים מבני הישיבה. הרב והרבנית לא הסכימו מעולם לקבל דמי שדכנות. הרבנית הייתה אומרת: הנחת שתהיה לי אחר שאראה את הבית הטוב שבני הזוג יבנו, זה יהיה התשלום שלי.

אהבת הארץ של הרבנית

השפעתם של חובבי ציון הגיעה אל צביה הוטנר, ואחר שהוריה ראו כי מצב הנוער בעיירתם איישישוק אינו טוב, הסכימו לעלייתה לארץ. בטרם מלאו לה 18 הגיעה צביה הוטנר לארץ ישראל, אל ביתה של בת דודתה הרבנית חווה, אשתו של מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. (לא מסופר כמה זמן שהתה בביתם).

לאחר מכן הוזמנה על ידי דודה, ראש ישיבת חברון הרב משה מרדכי אפשטיין, להצטרף אליו לחברון, שם הציע לה את ר' מאיר חדש, שהיה כבן שלושים, והם נישאו. בזמן מאורעות תרפ"ט התגוררו בחברון, דם החללים נשפך עליהם, ובחסדי ה' ניצלו.

בשנת תרצ"ג הובאה הצעה מכובדת לר' מאיר, לשמש כמשגיח בישיבה גדולה שתוקם בורשה. אבל הרבנית התנגדה בתוקף, ור' מאיר מתוך כבוד לבינה היתירה שלה, קיבל את דעתה. לימים היה רגיל לומר שבזכותה ניצלה משפחתם מהשואה.

בקיץ תרצ"ג נסעה הרבנית הצעירה צביה לבית הוריה באיישישוק שבליטא, כדי להראות להם את שני נכדיהם הראשונים, ולעודדם לעלות לארץ (לבסוף הצליחה במשימתה והם עלו).

בעודה בבית הוריה, בכ"ד אלול תרצ"ג, הגיעתם השמועה על פטירתו של 'החפץ חיים'. המונים נהרו להשתתף בהלווייתו, גם הרבנית הצעירה נסעה עם בני משפחתה לראדין הסמוכה.

השיחה עם הגאון רבי חיים עוזר

מספרת בתה, הרבנית אזרחי: "לאחר ההלוויה נקראה לשיחה אל החדר בו ישבו מרן הגאון רבי חיים עוזר גרודז'נסקי, רבן של בני הגולה, ועמו יד ימינו הגאון רבי חזקיהו מישקובסקי, רבה של קריניק, והגאון רבי אליעזר יהודה פינקל ראש ישיבת מיר.

נרעשת מאוד, נכנסה אמא (שהייתה בת עשרים ושתיים) אל החדר, כולה דריכות ויראת כבוד.
פנה אליה רבי חיים עוזר: מציעים לבעלך משרה חשובה ואחראית מאוד בורשה. מדוע את מתנגדת?
היא נבוכה, התקשתה לדבר כנגד גדולי התורה, אך הם דחקו בה כי תסביר את הסיבה להתנגדות. ו

והיא הסבירה: אני רואה לעצמי זכות גדולה לבנות בית בארץ ישראל. כאן, בגולה, אני מרגישה כאילו הקרקע בוערת מתחת לרגלי. והוסיפה: ארץ ישראל היא מדבר שממה מבחינה רוחנית. היא זקוקה מאוד לישיבות. אנא פתחו ישיבה בארץ, ואני מוכנה ללכת לכל מקום שתבחרו, ובלבד שיהא זה בארץ.
הם שתקו ולא הוסיפו עוד לדבר על ליבה.

במכתבה אל אבא (ר' מאיר) סיפרה על הפגישה והוסיפה: אני מרגישה, שדם הקדושים, אשר דבק לגופי בחברון, קורא אלי לחזור.

כשלוש עשרה שנה לאחר מכן, כאשר הגאון רבי חזקיהו מישקובסקי הצליח להינצל מן התופת הנאצית ולהגיע לארץ, פגש את אמא ואמר לה: הצדק היה עמך…"

מרן הרב קוק זצ"ל

אע"פ שכותבת הספר הרבנית אזרחי יוצאת דופן לטובה בתוך סביבתה החרדית, בזה שהיא מזכירה את מרן הרב קוק ואת בנו מרן הרב צבי יהודה, מכל מקום אין הדברים זוכים ליחס הראוי.

אפשר להעריך שעמדתה של הרבנית צביה, אל מול הגאון רשכבה"ג רבי חיים עוזר, שלא לרדת לחוץ לארץ, הייתה מכוח השפעתם. לולי כן, מן הסתם היה מקבלת את דברי רבי חיים עוזר זצ"ל.

בלא ספק, יחסם של ראשי ישיבת סלבודקה חברון אל מרן הרב קוק היה יחס של הערצה. הוא היה מבחינתם המרא דארעא דישראל, הן מצד גאונותו והן מצד צדקותו. 

הסבא מסלבודקה תאר את הרב קוק: "הגאון הגדול המפורסם בקצווי ארץ, בגאון תורתו, חכמתו וצדקתו, ובנועם מדותיו העמוקות והנשגבות באור התורה, אוהב עם ישראל במסירות נפש" (ליקוטי הראי"ה ח"ג ע' 135). וראש הישיבה, הרב משה מרדכי אפשטיין, הכיר את הרב קוק מעת לימודיהם בישיבת וואלוז'ין, והשתתף בשנת תרפ"ד במשלחת הרבנים שיצאה לאמריקה לשם חיזוק הישיבות, והיה ברור לכל כי הרב קוק הוא ראש הרבנים במשלחת. 
כיוון שמקומו של הרב קוק חסר, גם התורה נמצאה חסרה והדברים אינם שלמים.

הסתלקותו

לעיתים ניכר אופיו של האדם דווקא ביום פטירתו. כשמתנדבי מד"א פינו את ר' מאיר חדש לבית החולים הקפיד להודות להם. וכך הודה לרופאים ולאחיות ולבני המשפחה שסעדו אותו. ובפעם האחרונה, כשיצאה האחות מחדרו, אותת לבני משפחתו שיקראו לה בחזרה, ומלותיו האחרונות היו: "לא הודיתי לך, אז תודה לך והיי ברכה". לאחר מכן איבד את הכרתו ונפטר. היה זה בכ"ט טבת תשמ"ט.

ר' מאיר היה מסור מאוד לאשתו הרבנית, והיה מקפיד שילדיהם לא יעירוה משנתה, עד שבני משפחת חדש סברו לתומם כי זהו סדרו של עולם, שבאמצע הלילה האבות מטפלים בילדים, ועושים הכל כדי שאמא לא תתעורר.

אחר פטירתו אמרה הרבנית: "חייתי עם ר' מאיר ששים שנה, וזה היה גן עדן".