דברי נחמה לחשוכי ילדים

מכתבי תגובה כאובים שקיבלתי בעקבות טורים על מצוות פרו ורבו • זוגות חשוכי ילדים מבקשים התייחסות לצערם ולהתמודדותם האמונית • אינני מכיר את הבעיה מקרוב, ולכן אני מתקשה לכתוב דברים אמיתיים ומחזקים • הייסורים שעוברים בני הזוג מעלים אותם לדרגות רוחניות גבוהות יותר • השמחה והאהבה שבין בני הזוג מביאה גם היא ברכה לעולם

העיסוק במצוות פרו ורבו

בדרך כלל, לאחר שאני כותב על ערכה של מצוות פרו ורבו והיבטיה השונים, אני מקבל מכתבים נוגעים ללב ממשפחות שמצפות ומייחלות לילדים, ואינן זוכות. במיוחד התרבו התגובות בחודשים האחרונים שבהם הרחבתי בלימודי במצווה זו, והדברים באו לידי ביטוי במאמרים רבים.

מכיוון שיש תועלת מוסרית עצומה בהבנת כאבם של חשוכי הילדים, אצטט כמה מהמכתבים.

תגובה מאמא לילדה יחידה

לכבוד הרב מלמד, השלום והברכה.
מדי שנה, במיוחד בפרשת שמות, הרב מביא את לימודו על עניין ההולדה, הפריון וכמובן גיל החתונה, שהרב מקפיד להבהיר שהאיחור בו גורם לפגיעה במצווה.

אני כמאותגרת פריון, ולא מצדי אלא מצד בעלי שיחיה, כל פעם מחדש מתרעמת ומבכה את העניין. קשים לי הדברים שחודרים ללבי כחץ ופוגעים ומצערים אותי כל פעם מחדש.

ואני שואלת: איפה הקב"ה בכל התמונה? למה אנחנו כל כך בטוחים שאנחנו המחליטים על קיומנו ועתידנו? מי קבע שאם נתחתן בגיל 20 נזכה להביא ילדים רבים? האם לשותף העיקרי אין מילה והחלטה בעניין?

אני מאוד רציתי להתחתן בגיל צעיר, והתעכבתי שלא מרצוני. זה היה רצונו של ה' יתברך להביאני בברית הנישואין בגיל 27. כל כך רציתי ילדים והרבה, ואפילו לא לקחתי גלולות לפני החתונה, העיקר שניפקד כמה שיותר מהר בלי מניעות. האם אני אשמה שה' יתברך קצב לי נשמה טהורה ומאירה רק אחרי חמש שנים? האם אני אחראית לכך שלבעלי יש בעיית פוריות קשה? שהרי ה' בראו כך.

לא נראה לי שיהיו לנו עוד ילדים, ועל כן בעל כורחי אני מסתפקת בבת היחידה שלנו, ומודה מקרב לבי על הילדה המיוחדת שנתן לנו ה' יתברך, מלוא כל הארץ כבודו.

אני מבקשת מהרב שיתייחס למאותגרי הפריון, שלצערי יש הרבה מהם בארצנו. ולו רק כדי לומר לכולנו כי אין אשמים אנו.

תשובה: ל… היקרה שלום.
דברייך נגעו ללבי. אני בטוח שגם את מבינה שחשוב לעודד את הציבור לקיום המצווה, ולשם כך מכוונים דבריי. עם זאת, אני מעוניין לכתוב דברים טובים ומשמחים גם למאותגרי פריון, וה' יעזור שאזכה לכך. כדי לכתוב על נושא עמוק, עצוב ומאתגר שכזה דברים בעלי משמעות, אני צריך לסייעתא דשמיא. אם יש בידייך מאמרים בעניין זה, אשמח לקבלם.

שלום כבוד הרב,
ראשית, אודה לרב על מילותיו החמות.

כמובן שאני יודעת כי כוונת הרב רצויה וטובה עד מאוד. הנושא קשה לי מכיוון שלכאורה עוכבתי בשני הנושאים המרכזיים – חתונה וילדים, וזה לא בגלל שלא רציתי. ועל כך אני עובדת אמונית כל פעם מחדש. רק לאחרונה הבנתי עד כמה הקב"ה שאין בלתו, הוא ורק הוא אחראי על הכול, והכול מאיתו יתברך. הוא המחליט והקובע מתי, למה וכמה. חבל לי שלא מדברים על עיכובי פוריות בישיבות ובמדרשות.

הידיעה שמיד אחרי החתונה תוך תשעה חודשים נולד ילד היא טעות מרה, שיש בה גם גאווה של "כוחי ועוצם ידי". אולי הידיעה שזה לא בטוח תעורר את אלו שמתעכבים בחתונתם מתוך שאננות כי לאחר שיתחתנו יזכו בוודאות לילדים. מקווה שלא התחצפתי כלפי הרב בשיחתי הנ"ל. לא זו הייתה כוונתי כלל.

העיקר שעם ישראל ימשיך לגדול ולפרוץ ביתר שאת וביתר עוז בקדושה להיות עם קדוש, גוי אחד בארץ.

תגובה מאיש שלא זכה לילד

קראנו את מאמר הרב על ערך מצוות פרו ורבו ומה יש לומר, הסכמנו עם כל מילה. אולם לצערנו הרב ישנם זוגות רבים שעוברים במשך שנים ייסורי גוף ונפש בטיפולי פוריות ללא הצלחה.

אנחנו זוג דתי בני למעלה מארבעים ממרכז הארץ. הכרנו זה את זו כבר בגיל 30 אולם אז נפרדו דרכינו, כי הרי ברור שאפשר למצוא בת זוג יפה יותר או בן זוג מיחידה קרבית יותר. היום אנחנו מבינים שתקתוק השעון החרישי החל כבר אז.

בגיל 36 נפגשנו שוב, ובחסדי ה' ממש בדקה ה 90 יצאנו מהרווקות המאוחרת, אבל ההיריון בושש לבוא. במשך שנים עברנו את כל המסלול הנורא של טיפולי פוריות מהקל אל הכבד, כולל הפריות מבחנה, אבל כולם נכשלו. במהלך שנות הטיפולים גם עברנו הפלה. היום הרופאים טוענים שאפסו הסיכויים להרות ומספרים לנו על אפשרויות למציאת פתרון במרפאות פוריות בחו"ל. מעציבה אותנו המחשבה על פתרונות שעלולים להיות בעייתיים מבחינה הלכתית, גנטית וכספית.

אנחנו מתמודדים יום יום עם שאלות קשות. מה אענה לאשתי ששואלת 'מה עשיתי שמגיע לי הסבל הזה?'. מה אענה לעצמי, שאני כל כך רוצה ילד שימשיך את משפחתי? מה אענה לשאלות הסביבה שרואות אותנו כחריגים? זוגות כמונו קוראים את מאמריו של כבוד הרב ועיניהם כלות. האם הרב לא מכיר מקרוב זוגות שלא זכו לילדים?

הייתי שמח לקרוא מאמר של הרב על הדרך האמונית הנכונה להתמודדות עם הנושא. ואגב, תשובות מסוג של תסתכלו על חצי הכוס המלאה בחיים וזה צער השכינה כבר שמענו לרוב. תשובות אלו הן נחמה קטנה בלבד. תקוותנו כי נזכה בחודש אדר הקרוב ל"ונהפוך הוא" ואותו "אין סיכוי" שאומרים לנו, יהפוך בעז"ה לישועה גדולה לכל הזוגות במצב הזה, ובכללם גם אנחנו.

כל טוב ויישר כוח על המאמרים המעניינים והחשובים מדי שבוע.
זוג מהמרכז.

תשובה: בעזרת ה' אקווה שאזכה ביום מן הימים לכתוב על הנושא החשוב שהעליתם. עד כה הרגשתי שאין לי מה להוסיף. ואפילו את התשובות הרגילות שהזכרתם, על חצי הכוס המלאה וצער השכינה, שהן כמובן תשובות נכונות, אין ביכולתי לכתוב כראוי, שכן קשה לי לכתוב דבר שאינני זוכה להבין אותו בשלמות, בשכל ובלב. אני צריך שהדברים יעברו דרכי באופן שלם. שאלת האם אינני מכיר מקרוב זוג שלא זכה לילדים. אכן אינני מכיר, וכנראה אני פחות מודע לבעייתם של חשוכי הילדים.

אני מקווה שבשנים הקרובות, אולי כשאלמד שוב הלכות נישואין ופרו ורבו, אזכה לחוש במלוא לבבי את צער חשוכי הילדים, לבכות עמהם ממש, ומתוך כך אולי אזכה למלא את בקשתכם.

תגובה מהזמן האחרון

אנחנו קוראים בעניין ובהנאה רבה את הטור 'רביבים' בעיתון 'בשבע', וזאת הזדמנות להגיד לרב יישר כוח ותודה רבה!

אם אפשר להאיר נקודה מסוימת שמפריעה לנו: בחודשים האחרונים הרב כותב הרבה על חשיבות מצוות פרו ורבו וריבוי הילודה. בתור זוג שעובר טיפולי פוריות וכל כך מחכה, ועושה השתדלות רבה מאוד, וחווה קשיים פיזיים, נפשיים, כלכליים וחברתיים, רצינו לספר על ההרגשה שלנו בקריאת הטורים.

כשקוראים משפטים (ובכלל את האמירה והאווירה הכללית) כמו "לא נברא העולם אלא לפרייה ורבייה", ואיך שמצוות יישוב הארץ תלויה בפרייה ורבייה ועוד משפטים רבים, אנחנו מבינים ומסכימים לכך שכלית, אבל ההרגשה שכביכול אין לנו חלק בכל הדברים החשובים האלה קשה מנשוא.

קשה לנו גם עם התפיסה ונקודת המוצא שהילודה היא דבר ברור מאליו וניתן לבחירה אישית, בלי התייחסות לכל הזוגות הרבים שלא יכולים ולא יודעים מתי ואם בכלל זה יקרה.

כמובן שהנושא של ריבוי ילדים חשוב וצריך חיזוק, אבל להרגשתנו חשוב לזכור את הצד של הזוגות שכל כך רוצים ומחכים לילד. אולי ראוי לפחות לסייג את הדברים ולהעלות למודעות את צערם.

מקווים שהובנו, ושוב יישר כוח גדול על הכול!

תשובה: הבנתי. תודה רבה על ההארה הגדולה. בעז"ה אתחזק ואמצא את הדרך לכתוב באחד השבועות הקרובים גם על האתגר הגדול והמקודש שעומד בפני חשוכי ילדים.

תחילת ההיענות לבקשה

בתקופה האחרונה, בתוך העיסוק במצוות עונה ופרו ורבו, הקדשתי כמה שבועות לסוגיית חשוכי הילדים, בהלכה ובמחשבה. נכנסתי מעט למחוזות הצער, הייאוש והכאב של חשוכי ילדים. דמעות רבות זלגו מעיניי באותן שעות שהייתי בדמיוני איתם, ובתוך כך כתבתי פרק עם שמונה סעיפים (בסגנון של פניני הלכה), ושמו "נחמת חשוכי ילדים". בפרק זה עסקתי בייסורי העקרות ושורשם, שפעמים הם נובעים מגורל ייעודו של האדם, ואז אין כמעט אפשרות לשנות את הגורל, והתפילות והתשובה אמנם מועילות לתיקון העולם אבל אינן מזכות את ההורים בילדים. ולעתים הייסורים נועדו כדי לעורר את ההורים להתעלות למדרגה גבוהה יותר ואזי תשובה ומעשים טובים יכולים להועיל, וכפי שהיה אצל האבות והאימהות, שרובם סבלו מעקרות. וכתבתי על ערכה של תפילת עקרים, וכפי שלמדנו מתפילתה של חנה. עוד כתבתי על מי שמאמצים ילדים או עוזרים בגידולם של ילדים, שבכך הם נחשבים כאילו ילדום. וכן על חינוך ילדים, ועל צדקה לצורך חינוכם, שגם בזה נחשב המחנך והתורם כאילו ילדם.

אולם הרעיון החשוב ביותר שאותו ייחלתי להסביר, וכל זמן שלא זכיתי להבינו כראוי לא יכולתי לכתוב על כל שאר הדברים שסביבו, הוא הסעיף העוסק בערך אהבתם ושמחתם של חשוכי ילדים. הוא פשוט ועמוק כאחד, ותמציתו, שאם למרות הייסורים והצער זוכים חשוכי הילדים להתחזק באמונה, להעמיק את האהבה ביניהם ולשמח זה את זו מאוד במצוות עונה – הם זוכים להוסיף חיים וברכה לכל העולם.

אם ירצה ה', ולא יהיו בעיות בוערות מבית או מחוץ, אמשיך בנושא חשוב זה בשבוע הבא.