תגובה נוספת לרב שמואל אריאל | הרב מאור קיים

תוכן עניינים

למאמר הקודם: תגובה למאמרו של הרב שמואל אריאל על הכרך 'טהרת המשפחה' | הרב מאור קיים


להורדה כקובץ: תגובה נוספת לרב שמואל אריאל | הרב מאור קיים

תגובה נוספת לרב שמואל אריאל

פתיחה

בגיליון 'המעין' 240 (טבת תשפ"ב) הובאה תגובתי לסקירתו הביקורתית של הרב שמואל אריאל שליט"א על פניני הלכה 'טהרת המשפחה', שפורסמה בגיליון 239. לתגובתי זו צורפה תגובתו של הרב שמואל על תגובתי. מאמציו של הרב שמואל לבירור הדברים ראויים להערכה, גם אם לדידי בטעות יסודם. ומתוך ההתדיינות הפומבית מתבררות הדעות ביתר שאת.

היה ראוי להשיב על כל דברי הרב שמואל בתגובתו האחרונה, במיוחד בעניינים הכלליים של צורת הלימוד ודרך פסיקת ההלכה, אך עוד חזון למועד, ובינתיים ניצמד לדיונים ההלכתיים ולגופן של סוגיות בענייני טהרת המשפחה.

תלייה במכה בבדיקה רפואית

כתב הרב שמואל: "אשה שעברה בדיקה רפואית וגינלית – על פי הפנה"ל, אם היא מוצאת דם לאחר הבדיקה הרי היא יכולה לתלות אותו בדם מכה, גם אם לא חשה כאב והרופא לא העיד על פציעה כלשהי. האם אכן הסברה נותנת שכל אשה שעברה בדיקה שגרתית שכזו נכנסת לגדר סביר של "בעלת מכה"? דומה שהמציאות אינה מעידה על כך. האם פסיקה זו מגובה בראיות מן הפוסקים? בפנה"ל לא הוזכר אף פוסק שהיקל בכגון זה."

התשובה היא אכן כן – אשה שעברה בדיקה רפואית וגינלית (נרתיקית) שבעקבותיה הופיע דימום, יכולה לתלות את הדימום במכה שנוצרה כתוצאה מהבדיקה. וכך הסברא נותנת, שכל אשה בחזקת טהרה (ואין זו עונת וסתה) שעברה בדיקה וגינלית שגרתית שאינה מגיעה לרחם, תולים שהדם הגיע מהבדיקה עצמה והיא נשארת בטהרתה. וכך מתבאר בפוסקים. הרבה מהפוסקים שנביא להלן כתבו שצריך לשאול את הרופא אם אכן הדם הגיע מהבדיקה, ואילו יש שכתבו שאם מדובר בבדיקה ידועה שאינה מגיעה לרחם האשה אינה צריכה לשאול, ותולים את הדם במכה עקב הבדיקה.

חשוב לומר, שבניגוד למה שמשמע מדברי הרב שמואל, שכדי להתיר את האשה היא צריכה להיות "בעלת מכה", כלומר שצריך לשאול את הרופא האם יש לאשה פצע שגרם לדם שלפנינו – מדברי הרבה פוסקים שיובאו לקמן מבואר שמספיק שהרופא יאמר שהדם הגיע מהבדיקה. ומי שמכיר את המציאות יודע שהרופא המצוי לא יבדוק וישיב על קיום פצע אלא רק יעיד על אפשרות שהדם הגיע מהבדיקה, וכפי שכתב כדבר פשוט ד"ר לעסרי, שדבריו מובאים לקמן.

וכך כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ג, ק): "ואם תמצא דם והרופא יאמר שנעשה זה ממשמוש היד והאינסטרומענט, יש להאמינו מאחר שהיא בחזקת טהורה". ועוד כתב אג"מ (יו"ד א, צה): "ובבדיקת הרופא כשלא היה ברחם, שליכא חשש פתיחת הקבר כשהיא טהורה, יש לתלות כשראתה דם שהוא ע"י משמוש הרופא שם שעשה איזה פצע, ומכל מקום צריך לשאול להרופא דמה שיש לברורי מבררינן" (ועיין שם מה שכתב לגבי ג' ימים הראשונים של ז' נקיים).

ומסר הרב טנדלר, חתנו ותלמידו של הרב פיינשטיין, (הובא בספר פוע"ה ח"א כב, מה, 55), שאם יש דם על הכפפה לאחר בדיקה האשה טהורה, מבלי לשאול: "מקובלנו שדם על כפפת הבדיקה אינו אוסר". והסבירו בדעתו: "הנחתו היא שאם יש דימום מיד לאחר הבדיקה סביר שבא מהבדיקה עצמה".

בספר נשמת אברהם סימן קצד, ה, 1: "אם הרופא מכניס מכשיר, אז ברור שאם המכשיר מיועד אך ורק להכניס לתוך הנרתיק ואי אפשר להכניסו לתוך צואר הרחם אז האשה טהורה. ואפילו אם מצאה דם על המכשיר או ראתה מיד אחרי הבדיקה (בתנאי שהבדיקה נעשתה בין וסת לוסת והיא בחזקת טהורה), והרופא אומר שזה עקב הבדיקה והדם בא מהנרתיק אז היא טהורה, כי דם מכה הוא".

בספר פוע"ה חלק א, פרק כב, ג-ד: "ברור שאם המכשיר מיועד להכנסה לנרתיק, ואי אפשר להכניסו לצוואר הרחם, האשה טהורה ואינה נאסרת. אפילו אם נמצא דם על המכשיר או שהאשה ראתה כתם מיד אחרי הבדיקה, אם הרופא אומר שהדם לא בא מהרחם, דינו כדם מכה והאשה טהורה".

ועיין עוד אבני שוהם (קפח, ג), בדעתו ובמה שהסיק מספר טהרת הבית; שלום אהלך (כא, ג); נשמת הבית (סימן ה); שלחן הטהרה (מילואים בסוף הספר מעמ' תקעא והלאה).

ויש לעיין האם יש מחלוקת מהותית בין הספרים שציינו לשאול את הרופא אם הדם מגיע מהבדיקה לבין אלו שלא הצריכו זאת. הרי מעיקר הדין ההלכה ידועה שתולים במכה, והאשה בחזקת טהרה, וידוע שהפרוצדורות הרפואיות הללו עשויות להוציא דם, והסיכוי שבדיוק עכשיו רואה דם הורמונלי קטן ביותר. אם כן, מדוע צריך לשאול רופא על כך? הרי אפילו אם רוב הסיכויים שהדם אינו מהמכה אפשר היה לתלות בדם מכה כיוון שהיא בחזקת טהרה, כל שכן כשמסתבר מאד שמדובר בדם מכה.

אלא שנראה לבאר שבאמת כולם מסכימים על עיקר הדין, שכשהפרוצדורה ברורה אין צריך לשאול. אלא שבעבר הידע שהיה אצל הפוסקים בנוגע לבדיקות הרפואיות היה פחות מסודר ושיטתי, וביקשו ליצור ודאות לגבי אופן עשיית הפרוצדורה. גם הנבדקות היו פחות מודעות לסוג הבדיקה ואופן ביצועה, ולא תמיד ידעו אם מדובר במכשיר ואיזה, ובאיזה עומק נעשית הבדיקה. כמו כן, בעבר לא תמיד ידעו הפוסקים שכל בדיקה יכולה לגרום לרקמות העור העדינות של הנרתיק להיפצע ולהוריד דם, שמבחינה קלינית הוא חסר משמעות ויש בו רק שאלה הלכתית. ולכן הורו לשאול את הרופא, וסמכו על דבריו.

אכן, מאז שהידע המדעי התקדם, והפרוצדורות נעשו ברורות יותר לפוסקים, קל יותר להורות שלא צריך לשאול רופא, משום שהמציאות ברורה. לדוגמא בבדיקת פאפ, שלוקחים משטח מצוואר הרחם, הרבה מהפוסקים לא ציינו לשאול רופא, כי הפרוצדורה ברורה. וז"ל נשמת אברהם (קצד, ה, 2): "אפילו אם רואה טיפת דם, אינה יוצאת מחזקת טהורה כי אין לבדיקה כל קשר עם חלל הרחם. והסכים איתי מו"ר הגר"י נויברט וכן אמר לי הגרש"ז אויערבאך". ובאנציקלופדיה הלכתית רפואית (כרך ה, עמ' 73): "בדיקת פאפ שהיא לקיחת דגימה מפתח צוואר הרחם החיצון, כדי לבדוק אם יש תאים סרטניים, האשה בוודאי טהורה לאחר בדיקה זו, אפילו ראתה דם, כי היא מכה מבחוץ". וכן הוא בספר פוע"ה ח"א כב, יח, ובאבני שוהם (קפח, ג, עמ' ר). וכ"כ הרב רבינוביץ' בשיח נחום סי' נה. ועיין עוד בספר 'חוק וזמן' (ג, ח, עמ' קמה-קמו), בשם פוסקים נוספים.[1]

שאלנו גם את הגניקולוג ד"ר אריאל לעסרי, רופא ירא שמיים, והוא אישר שכל סוגי הפרוצדורות שנעשות הן בנרתיק, והן בצוואר הרחם עלולות לפצוע את האשה, ואם רואים דם על הכפפה או על המכשיר לאחר הפעולה, ההנחה היא שהדימום נובע מהפרוצדורה ואיננו דם הורמונלי. עוד ציין ד"ר לעסרי, שתמיד כשנשאל על ידי הנבדקות מהו מקור הדם לאחר סיום הבדיקה, ענה על פי מציאות ידועה זו, ומעולם לא וידא שיש מכה.[2]

המתנת חמישה ימים לאחר שהאשה נאסרה מכתם

הרב שמואל הביא דוגמה נוספת למה שכינה "בניגוד לפסיקה המקובלת" – כשאשה נאסרה מחמת כתם, האם היא חייבת להמתין חמישה ימים כדין פולטת שכבת זרע או שהיא יכולה לקנח את הזרע ולהתחיל מיד בספירת שבעה נקיים. הראשונים נחלקו בזה, והרמ"א הכריע לחומרא.

וכאן יש דוגמה מצוינת לשאלה, האם כשמכנים פסקים מסוימים כ"מקובלים", הכוונה מקובלים על רבנים ופוסקים מסוימים מהדור האחרון, או שהכוונה לכלל מערכת הפסיקה לדורותיה, מהראשונים והאחרונים עד לאחרוני זמננו. אולי הרב שמואל משתמש במונח "פסיקה שאינה מקובלת", רק ביחס לרבנים מסוימים מהדור האחרון, ואזי ייתכן שיש צדק בדבריו. אלא שלדעתי אין זה נקרא פסיקה מקובלת, משום שההגדרה של "פסיקה מקובלת" לוקחת בחשבון את כלל השתלשלות הסוגיה והכרעותיה במשך הדורות. ההגדרה מה מקובל ומה לא צריכה לנבוע מכלל הסוגיה. משכך, אסור לנתק את הפסיקה למעשה של רבנים מסוימים מהדור האחרון משורשי הסוגיה בגמרא ובראשונים, ואף לא מימי האחרונים המוקדמים.

בנידון דידן, לדעת רוב הראשונים וכך נפסק בשולחן ערוך, אם האשה מקנחת או שוטפת את הזרע והיא כמובן נקייה מדם, היא יכולה מיד להתחיל לספור שבעה נקיים. הרמ"א החמיר להמתין חמישה ימים גם כשהאשה נאסרה מכתם, וכן כתבו הרבה אחרונים. אך הרב רבינוביץ' (כפי שמסר לי בשמו הרב אלי רייף שליט"א) היקל בכך למעשה, שאם האשה נאסרה מכתם – יכולה לסמוך על רוב הראשונים והשו"ע, וכך כתב הרב עובדיה יוסף עבור יוצאי ספרד. וכבר מצינו כיוצא בזה שיש שהקלו לכלה שנאסרה מחמת דם בתולים לסמוך על רוב הראשונים והשולחן ערוך (עיין פנה"ל טהרת המשפחה יב, 13).

על אחת כמה וכמה במציאות ימינו, שאנחנו חיים בקהילות מעורבות, יוצאי ספרד יחד עם יוצאי אשכנז, וממילא תוקף דיני מנהגי העדות נחלש – חייבים לשקלל יחד את דברי כל הפוסקים, ואין בכך חריגה מן הפסיקה המקובלת. ולכן כשיש צדדים נוספים לקולא, כמו במקרה שאשה נאסרה מכתם, פסיקה זו מתבקשת, ואף סביר שבמשך הדורות היא תהפוך להיות הפסיקה המרכזית.

ביחס למקורות נוספים מספרי דורנו, פרט לדעת הרב רבינוביץ' שהוזכרה, בספר פועה (ח"א יב, ז, 22) כתבו בשם הרב יצחק רצאבי, שגם יוצאי אשכנז יכולים להקל אם אשה נאסרה מכתם בצירוף שטיפה, וכפי שכתב הרב מלמד בפניני הלכה (ויעוין עוד מדברי הרב רצאבי שם ביחס לבעלי תשובה). ויעוין בדברי הרב שמואל קדר בספרו 'תוספת אוהל' על נדה (קצו, יא), שליבן סוגיה זו באריכות וביאר שהלבוש הבין בדעת רבו הרמ"א שאין הוא מחמיר בכתם, אף אם שימשה, והראה פנים שונות להקל בזה. כמו כן, יעוין בספר מנחת שאול עמ' קכב בשם הרב גנס להקל בשעת הדחק גדולה או לבעלי תשובה. וע"ע שיעורי שבה"ל קצו, יב, ב. ועוד יעוין בספר טהרת מש"ה (סוף הערה טז) שבנות תימן, גם אלו שהחמירו לספור שבע ושבע, לא נהגו להמתין כלל אם נאסרה מחמת כתם.

טבילה לאשה שלא עשתה בדיקה

מכיוון שבדברי הרב שמואל לא מצאתי התייחסות לעיקר דברינו בנידון – הריני חוזר עליהם מכיוון נוסף.

בכל ספר ובכל מאמר אפשר לשלוף משפט או פסקה, להוציא אותם מהקשרם, ולטעון שהמשפט או הפסקה מסוכנים ועלולים לגרום לבעיות. אלא שכמו בכל ההלכות המובאות בספרי פניני הלכה, המטרה היא להציג את כלל הסוגיה בבהירות ובהסברה, להביא מתוך העיון את הדעות השונות בפרישה רחבה ככל הניתן, וכמובן להכריע ולפסוק על פי כללי ההלכה. על כן בהערה הנ"ל הובאו כלל הדעות השונות: מחלוקת התנאים כמה בדיקות מעכבות את שבעת הנקיים של זב וזבה, מחלוקת האמוראים בשיטת רבי אלעזר, דעת רוב הראשונים שרק בדיקה אחת מעכבת, הדעות המחמירות כולל דעת השולחן ערוך, וכן כמה בדיקות יש לעשות לכתחילה, דברי הפוסקים כמה בדיקות מעכבות בדיעבד, ומחלוקת הפוסקים אם הבדיקות האמצעיות יכולות להוות תחליף לבדיקות ראשון ושביעי. לאחר מכן הובא מדרג מאד ברור של מצבי צורך ודחק – "בשעת הצורך" אפשר להקל כסוברים שניתן לסמוך על בדיקות הימים האמצעיים, "אשה שיש לה פצעים" או "רואה כתמים מחמת כדורים הורמונליים" יכולה לסמוך על הסוברים שבדיקה אחת מספיקה. ואם אשה שכחה ובדקה רק פעם אחת, "בשעת הדחק" אפשר להקל. ואם עשתה הפסק טהרה אך לא בדקה בשום יום, "בשעת הדחק כשקשה להם מאד להחמיר" אפשר לבדוק ביום השמיני ולטבול ולהחשיב את היום השני שאחר הפסק הטהרה ליום הראשון, כדעת התפארת למשה. ורק אחר כל המדרג הזה הובא בסוגריים מרובעים בשם "יש מורים" שבשעת הדחק כש"אשה שאינה מכירה את ההלכה באה לטבול והתברר שלא עשתה בדיקת הפסק טהרה ולא בדקה שום בדיקה בשבעה נקיים", לבדוק פעם אחת ולטבול.

האם יש כאן "ניסוח שעלול להטעות את הקוראים"? לדעתי לא. כל מי שקורא את ההערה מבין היטב שמדובר בשעת הדחק גדולה מאד של אשה שאינה מכירה את הלכות טהרת המשפחה עד כדי כך שאפילו הפסק לא עשתה, ואין לחשוב שהציבור אינו חכם מספיק כדי להבין זאת. מכל מקום את העיקר יש לומר – אסור לצנזר דעות בתורה בשל חששות רחוקים שמא מישהו יטעה ויסמוך להקל שלא כדין. כאמור, מטרת פניני הלכה היא להציג את הסוגיה כפי שהיא, ולהביא את מכלול הדעות השונות, ואין להסתיר או לעמעם דברי תורה, במיוחד בדורנו, בטענות חינוכיות או חברתיות לא מוכחות (מה עוד, שביחס לפסק הספציפי הזה, צריך יתר זהירות מלהסתיר, ומי יודע כמה טהרה ושלום בית התבטלו בישראל בגלל בלניות או מורי הלכה צעירים שלא הכירו את דברי הפוסקים). ויש להצר מאד על כך שאין כמעט ביקורות מקבילות לספרים שמוסיפים חומרות ללא בסיס, או שהופכים את הדעה המחמירה ליותר מרכזית ממה שהיא לפי התורה. יש איסור הן לגרוע והן להוסיף על דברי התורה, ואם היו ביקורות הגונות על כך שחומרות הופכות להיות עיקר הדין, מצבנו היה טוב יותר.

עוד יש לציין שפסיקה מקילה ביחס למציאות שאשה שאינה מכירה את ההלכה מגיעה למקווה ללא בדיקות, הובאה בסגנונות שונים בכמה וכמה ספרים, ועל אף שתמיד יש חשש שהדברים עלולים להטעות, ואפשר היה להעיר על הנוסח שבכל ספר וספר, ראו הפוסקים לנכון להעלות את דבריהם על הכתב.

כן הוא בטהרת הבית ח"ב עמ' תצט, סוף ההערה; אשרי האי"ש יו"ד א, לא, יח-יט; עולת יצחק ח"ב יו"ד רא, שואלין ודורשין ו, לט; ושו"ת אשר חנן ח, נח.[3] אם כל ההערה של הרב שמואל היא בגדר הצעה לשיפור מילה או שתיים מהניסוח בפניני הלכה, הרי שאין מקום להערה כזו בסקירה ביקורתית על כלל הספר, בוודאי לא בכינוי "דוגמה חמורה יותר להתנסחות שעלולה להטעות".[4]

איך מוגדרת ההרגשה בפניני הלכה?

כתב הרב שמואל: "בנקודה אחת אכן התגלעה ביני לבין חברי מכון הר ברכה מחלוקת בהבנת הפנה"ל, והיא לגבי גדר ההרגשה – האם הפנה"ל מגדיר את ההרגשות רק באופן פיזי, כמקובל בפסיקה, או מרחיב את גדר ההרגשה גם לתודעה שאינה מלווה בתחושה פיזית כלשהי". הרב שמואל הודה שהבאתי "כמה משפטים שבהם מתוארות תחושות פיזיות שונות", אך הביא משפטים אחרים מהספר שמהם משמע לא כך.

תחילה יש לומר שאני מתקשה להבין כיצד עוד אפשר להחזיק בדיון הזה. תמוה בעיניי שהרב שמואל ממשיך לעמוד על דעתו והבנתו בדעת מו"ר בפניני הלכה. מיד בתחילת ההתכתבות בין הרב שמואל לרבני מכון הר ברכה, הרבה לפני פרסום תגובתו הראשונה, מסרנו לרב שמואל את דברי הרב מלמד שביאר שמדובר בהרגשה פיזית. אך בכל זאת הרב שמואל השאיר את הערתו הארוכה בנידון בתגובתו הראשונה, על כן נאלצתי בתגובתי להוכיח את הדברים היטב מתוך הכתוב בפנה"ל. ציטטתי שלושה מקומות בספר שהדברים ברורים כשמש, שההרגשה היא אכן הרגשה פיזית.

אלא שעדיין טוען הרב שמואל שלא כל המשפטים בפניני הלכה ברורים. הבה נניח שאכן ישנם משפטים שבהם אפשר לפרש שלא מדובר על הרגשה פיזית. האם הקורא הַסָביר יפרש את המשפטים האלו באופן שיסתור משפטים אחרים שקרא באותה הלכה, או שמא יבין אותם באופן שיתאים בלא סתירה פנימית? הרב מלמד הגדיר את המושג 'הרגשה' כהרגשה פיזית, וכך הקורא הסביר מבין את המילה הזו בכל פעם שהיא מוזכרת בהקשר זה. כל הבנה אחרת יוצרת סתירה פנימית בדברים. קשה להתגונן פעם אחר פעם מול הוצאת משפטים מהקשרם, כפי שראינו גם לעיל ביחס לאשה שאינה מכירה את ההלכה שמגיעה לטבול במקווה, ששולפים משפטים או פסקאות מבלי להציג את הקשרם המלא, וטוענים שהם אינם מובנים. על כל פנים, כמה נפח צריך להקדיש בביקורת על ספר לחשש מהבנה שגויה של משפט מסוים שגם תיצור סתירה פנימית בתוך הפסקה? לא ברור מדוע הרב שמואל ממשיך לעמוד בדבקות על נקודה זו.

לגופן של טענות, אבאר בקצרה שאף לפי מו"ר הרב מלמד ופניני הלכה אם יש מקרה יוצא דופן של אשה שאומרת שאינה מרגישה דבר אפילו בעיצומו של הווסת, לגבי אשה כזו אנו מניחים שהרגישה אך אינה ערנית להרגשה, וכהסברו של ערוך השולחן המובא בפנה"ל שם ב, 5.

כאן המקום לציין שבסוגיית ההרגשות, שהתבארה באופן מיוחד ויסודי בפניני הלכה מתוך נתינת מקום לכל השיטות, קיבלנו כמה מכתבים שהדברים מאד מתיישבים על ליבן של נשים. אצטט רק מכתב אחד, מאשה למדנית וחכמה שמלמדת גם אחרות, לאחר שקראה את הדברים בפניני הלכה: "מאד משמח לקרוא את ההגדרה שהרגשה היא בעיקר אוסף של סימנים גופניים אישיים שמבשרים שמדובר בווסת התקינה. זה מה שנראה לי הגיוני בזמנו כשלמדתי את הנושא וזה מה שחסר לי בספרי זמננו".[5]

סיום

אעיר על שני עניינים נוספים שהביא הרב שמואל בתגובתו:

א. בעניין תליה במכה בבדיקה רפואית, כתב: "גם בהתכתבות עם אנשי מכון הר ברכה, כאשר ביקשתי מקור התומך בכך, לא הובא מקור כזה". חבריי ממכון הר ברכה אינם זוכרים בקשה שכזו ויתכן שהדבר התפספס או שהייתה איזו אי-הבנה, אך העיקר הוא שמי שרוצה לכנות דעה מסוימת כ"לא מקובלת", ובכך לשלול את הלגיטימיות לפסוק על פיה, עליו האחריות וחובת הזהירות לעיין ולפשפש כמה שיותר בכל ספרי הפוסקים, ולראות אם אכן יש ביסוס לטענתו החמורה, ולא להסתמך על כך שביקש מאחרים מקורות ולא נענה.

ב. הרב שמואל הזכיר כמה פעמים התכתבות ב"פורום הרבנים", ואף העלה שאם רבני מכון הר ברכה הגיבו או לא הגיבו למשהו מסוים בפורום הרבנים, אפשר להסיק מכך על דעתם של רבני מכון הר ברכה. מעשה כזה של ציטוט מפורום סגור ללא רשות אינו ראוי, גם אם לא צוין שמו של המצוטט אלא רק שם המכון. מה עוד, שהמכירים את אופיים הדינמי של דיוני הפורום עם עשרות הודעות ושרשורים ביום, מבינים שאין ללמוד דבר מדברים שנאמרו או לא נאמרו שם. בפועל, ידידיי ממכון הר ברכה לא הסכימו עם תיאור המציאות על ההתכתבות כפי שהוצגה במאמרו, והיה לו לברר עמהם לפני פרסום הדברים אם הוא אכן משקף את דעתם כראוי. מסיבות אלו בחרתי להתמקד בענייני ההלכה לגופם, כפי שהתבארו בפניני הלכה.

לסיום אומר, שהסיבה שבגללה פתחתי את מאמרי בגיליון הקודם בהסבר רחב של שיטת הלימוד שעליה מבוססים ספרי פניני הלכה, היא משום שאם מבינים היטב את השיטה והמגמה, אפשר ביתר קלות לדון בה כדרכה של תורה. נראה שיש מקום להוסיף ולבאר את השיטה על מנת שהדברים יובנו כיאות, ועוד חזון למועד.


הערות שוליים

[1] ואין נכון לומר שתמיד קל לשאול את הרופא, כי לפעמים מדובר בזמני לחץ בקופות החולים או בבית החולים וכיוצ"ב. כמו כן, ישנם לא מעט רופאים שלא יכולים להיענות לבקשת המטופלת ולבדוק במיוחד אם רואים פצע, זוהי פרוצדורה לא פשוטה שרופאים רבים לא יסכימו לבצעה אם אין הדבר מוטל עליהם מתוקף תפקידם. ממילא לפסיקה ההלכתית שצריך לשאול את הרופא יש מחיר, שבמקרים שלא היתה אפשרות לשאול או אפילו שכחו לשאול, יחמירו שלא כדין.

[2] לא נכנסתי כאן לשאלת תלייה במכה כשהדימום מגיע מהרחם, למי שירצה להרחיב – עיינו במאמרם החשוב של הרב אפרים שחור והרב אליה גוטליב לגבי התקן תוך רחמי – https://ph.yhb.org.il/plus/18-02-14-01/

[3] בתשובת אשר חנן שם, פסק הרב אשר אפללו "להקל לאשה לטבול במקווה אפילו שלא עשתה הפסק טהרה והבדיקות, למעט יום השביעי, מחשש גדול שמא ייכשלו בנדה". ומעניין לציין לביקורת החריפה שספג: "ודע ידידי, שעל ההלכה הזו שכתבתי קיבלתי הרבה בזיונות הדוברות מתוך גאווה ובוז מטיפשים גדולים, ומאידך קטנים בהוראה שמעולם לא ראו צורת רחם מהי, ומעולם לא נקלעו להוראה יוצאת דופן, ק"ו להורות לרבים, ואף מתעקשים להכריז שאני מיקל בזה בכל צורה שהיא, ושאני מכשיל את הרבים וכיוצ"ב, אך טחו עיניהם מראות שכל הדיבור שם הם במקרים מסוימים, ואני את שלי ימשיך לומר, ומאידך גם לא יתייחס אליהם, כי בעיני המה מחרחרי ריב שיביאו את הדין". ולאחר שהביא את דברי טהרת הבית כתב "ואע"פ שהמקרה שונה בין מה שכתבתי באשר חנן לבין מה שכתב בטהרת הבית, מכל מקום העיקרון שווה".

[4] מעניין להשוות בין שני נוסחים של דברי הלכה הנגישים לכלל הציבור.

באתר ישיבה, הובאו הלכות טבילה מאת רבני מכון פוע"ה (הרב גבריאל גולדמן והרב מנחם בורשטיין), ושם נכתב בסעיף כד (בהערה צוין לספר 'מעין אומר', שהובא גם בפניני הלכה): "יש מי שהורה שאישה חילונית שבאה לטבול, ונתברר שלא בדקה את עצמה במשך השבעה נקיים, יש להטבילה בברכה. ויש להסביר לה לאחר מכן כיצד עליה לנהוג לכתחילה".

ואילו בפניני הלכה (טהרת המשפחה ד, סוף הערה 9) נכתב: "בשעת הדחק, כשאשה שאינה מכירה את ההלכה באה לטבול והתברר שלא עשתה בדיקות הפסק טהרה ולא בדקה שום בדיקה בשבעה נקיים, יש מורים לה לבדוק פעם אחת ולטבול".

[5] בשולי הדברים כדאי להכיר שלא כמו בפניני הלכה, אכן יש שרצו לומר שההרגשה היא לאו דווקא פיזית. בספר 'הדריכני באמיתך' של הרב רן כלילי (פגישה שניה, א, 28) שכתב ששמע מהרב עובדיה יוסף, שכשהאשה במחזור ויש כמות גדולה של דם: "עצם הידיעה שזה מחזור נחשבת כהרגשה. וכן שמעתי מכמה מורי הוראה נוספים (ועיין בציץ אליעזר חלק ו, כא, א, 'ועוד זאת'; פתחי מגדים א, יג בהערה)". עוד אציין לספר פוע"ה ח"א עמ' 123 הערה 11, בשם הרב עובדיה יוסף: "עצם הידיעה שיש לה ווסת נחשבת הרגשה".

אולי יעניין אותך

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן