תגובת מכון הר ברכה לדעת רבני מכון פוע"ה על ספר 'טהרת המשפחה'

הערות רבני פוע"ה על פניני הלכה

להורדת הקובץ לחצו כאן

הקדמה

אנו מוקירים את תלמידי החכמים שבמכון פוע"ה ואת עבודתם המסורה למען הציבור בענייני פוריות ורפואה על פי ההלכה, ועל המומחיות שצברו בשל כך. כמו כן, נשבח את העובדה שבעת שביקשו להשיג על ספר פניני הלכה 'טהרת המשפחה' – פנו אלינו, והגיעו להר ברכה לדון פנים אל פנים. באנו להשיב כדרכה של תורה, במיוחד ביחס להבנה המדויקת של הפסיקה שהובאה בפניני הלכה, וכן בתשובה על הערות שונות.

במסמך של רבני מכון פוע"ה ישנן הערות על דרך הפסיקה הכללית, ומספר הערות הלכתיות נקודתיות. נתחיל דווקא מההערות ההלכתיות, נשתדל להתייחס לכל הסעיפים, ולבסוף נשיב דברים ביחס לדרך הפסיקה והוראת ההלכה.

1. מתי אישה נאסרת (פרק ב אות ו-ט)

דברי מכון פוע"ה:

מדין תורה, אישה נאסרת רק בראייה שבאה ב'הרגשה'. הבעיה היא שכיום נשים רבות אינן יודעות להגדיר הרגשה של יציאת דם. הדעה המקובלת בין הפוסקים היא שאצל אישה שאינה מרגישה – יש לאוסרה כשראתה 'שטף' של דם, גם אם הוא בא ללא הרגשה (יש דיון בפוסקים מה מוגדר 'שטף', ואין כאן המקום להאריך). שיטה יחידאית, על פיה פוסק הרב מלמד, היא של בעל ה'ציץ אליעזר' (ו', כ"א), לפיה גם הרגשות 'קדם-וסתיות' (כגון כאבי בטן וכד') נחשבות 'הרגשות' לעניין זה, והרגשות כאלה אכן מצויות אצל רוב הנשים. לשיטתו יוצאת חומרא גדולה – אישה שהרגישה הרגשה קדם וסתית ולאחר מכן ראתה כתם – נאסרת מהתורה, כיוון שתחשב כראתה בהרגשה. גישה זו אינה מקובלת בין הפוסקים, כיוון שקשה מאוד לקרוא להרגשות קדם וסתיות 'הרגשות', וכבר בראשונים ישנה הבחנה ברורה בין הרגשות של רגע יציאת הדם להרגשות קדם וסתיות.

תשובה:

ראשית, שיטת הציץ אליעזר אינה 'שיטה יחידאית', אלא שיטה שנפסקה על ידי פוסקים רבים מאד. חלקם מובאים בפניני הלכה – שב יעקב מ; סדרי טהרה קצ, א; פרדס רימונים בפתחי נדה ד; מהר"ם שיק יו"ד תשובות קעז, קפב, קפד; ואגרות משה יו"ד ח"ד יז, יב (וכן כתבו רבים על פי דברי הרמב"ם – הרב קאפח איסו"ב ט, א, א; טהרת מש"ה עמ' יב; הליכות ישראל לרב גוסטמן כב, הערה א, ועוד).

יתירה מכך, בפניני הלכה לא נפסק כשיטת הצי"א שהרגשות קדם-וסתיות נחשבות הרגשות, אלא רק שהרגשות הוסת נחשבות הרגשות שאוסרות. וז"ל: "מכלל הדיון ועל פי רוב הדעות עולה שההרגשה שעליה דיברו חכמים אינה תחושה אחת מסוימת אלא שלל תחושות שמלוות את הווסת, שאצל נשים שונות מתבטאות בדרכים שונות. אולם הכלל הוא, שהאשה יודעת בבירור מתוך תחושותיה שיוצא ממנה דם וסת. לפיכך, אף שההרגשה המדויקת של פתיחת הרחם ותחילת יציאת הדם קהתה מעט, כלל ההלכה לא השתנה, וכל אשה שיודעת בבירור מתוך תחושות גופה שיוצא ממנה דם וסת, נטמאת מהתורה, ואין זה משנה מצירוף של אילו תחושות היא יודעת זאת. וכל שאינה יודעת שהיא מדממת מחמת וסת, דינו של הדם שהיא רואה כדין כתם שרק בתנאים מסוימים הוא טמא".

ה'חידוש' בביאור סוגיה זו בפניני הלכה הוא שהראשונים והאחרונים אינם חולקים, וזו הסיבה שלא מצינו הגדרה מפורשת בש"ס או בראשונים להרגשה. אלא ההרגשה היתה ידועה ומוכרת אצל כלל הנשים, ובמשך הדורות פוסקים הגדירו הגדרה זו בצורות שונות (פתיחת מקור, זעזוע הגוף וכדומה). על כן כל ההרגשות שאמרו הפוסקים נכונות, ובלבד שהן הרגשות של וסת, ולא הרגשות קדם-וסתיות.

2. ראיית דם בנוכחות שרירן (פרק ב הערה 15)

דברי מכון פוע"ה:

נחלקו הפוסקים כיצד להתייחס לדימום משרירן, אם כדם פצע שאינו אוסר או כראייה רגילה האוסרת. בפניני הלכה פסק להחשיב זאת כפצע (מלבד בסמוך לווסת) ולהקל אפילו בבדיקות פנימיות. מבירור מקיף שערכנו (יעויין ספר פוע"ה א', עמ' 167 – 169) מתברר שככל הנראה הפוסקים המקלים קיבלו מידע רפואי שגוי (דהיינו שהשרירן עצמו מדמם. ולא היא, הסיבות לדימום בנוכחות שרירן הן לעתים פציעה של דופן הרחם הנגדית, אך לעיתים הן דם וסת שטרם יצא עקב הפרעה של השרירן). לכן לדעתנו – מבחינה מציאותיתאי אפשר להתייחס לדימום בנוכחות שרירן כדימום מפצע מבלי שיש עדות ברורה (בבדיקת היסטרוסקופיה אבחנתית, שלרוב אינה מעשית) שאכן יש פצע, ולמעשה וודאי שיש לאוסרה.

תשובה:

בפניני הלכה כתוב שאם הרופאים מעריכים שהגידולים גורמים לדימום אפשר להחשיב את הדם כפצע שלא בשעת וסתה: "אשה שנבדקה על ידי רופאה ונמצא שיש ברחמה גידולים שפירים או סרטניים, על שריר הרחם (שרירן) או על רירית הרחם (פוליפ), ולהערכת הרופאה הם עלולים לגרום לדימום. אם תראה דם שלא בשעת וסתה – טהורה. וכאשר תראה דם בעונה וסתה או תעריך שהדם שיוצא ממנה הוא דם וסתה – תיטמא".

ובהערה הובא הספק עם הפניה לספר פוע"ה, והכרעה כפוסקים שכתבו שהגידולים אינם מעוררים הליך הורמונלי שגורמים לדימום שמטמא: "לגבי גידולים ברחם שגורמים לדימומים נוספים התעורר ספק, האם הם יוצרים פצע שהדם היוצא ממנו טהור, או שהם מעוררים תהליך הורמונלי שגורם לדימום שמטמא (עי' ספר פוע"ה ח"א יד, ו, 24). ונראה כדעת המקילים, שכן אין מדובר בפעולה הורמונלית של וסת או זיבה, אלא כדרך דימום של פצע. וכ"כ ציץ אליעזר יז, לז. וכן הורו רשז"א והרב נויבירט (נשמת אברהם קפז, ב, 4. בחשב האפוד ב, קכח, החמיר)".

העמדה המבוארת בספר פוע"ה נוקטת שהמציאות הרגילה בשרירן ופוליפ היא שהדם יוצא ממקום אחר ברירית הרחם, ובמקרה כזה הידע הרפואי לא מספיק ברור בשאלה האם זהו 'דם הורמונלי' שאסור או דם פצע שמותר. אולם במקרה שבו הדם יוצא מהשרירן או הפוליפ עצמם – מוכח שזהו דם פצע ומותר. לדעתם הפוסקים שהתירו בזמנו דם היוצא מרחם עם שרירן/פוליפ סברו שזו המציאות השכיחה, ומכאן נובעת הטעות במציאות שהובאה לפני הרבנים בדור הקודם.

אלא שכפי שנראה להלן בדין התקן, המחלוקת בין פניני הלכה למכון פוע"ה אינה מחלוקת במציאות, אלא מחלוקת הלכתית. לדעת מכון פוע"ה, כדי לתלות בפצע, יש צורך לדעת בוודאות שיש כאן פצע בשרירן שמוציא דם באופן שאינו אוסר. אולם לפי פניני הלכה אין צורך בזה, וכיוון שעצם מציאות השרירן מוגדרת כמכה, די בכך כדי לתלות שהדם הוא דם שאינו אוסר, ואין אנו צריכים לדעת את המציאות המדעית באופן וודאי. ממילא דעת הפוסקים המתירים אינה משתנה עם בירור המציאות, שכן האפשרות ששרירן גרם להופעת דם פצע עדיין קיימת באותה מידה, הגם שהפצע אינו בשרירן עצמו אלא כתוצאה מחיכוך השרירן עם דפנות הרחם.

3. ראיית דם בנוכחות התקן תוך רחמי (שם הערה 16)

דברי מכון פוע"ה:

ישנה מחלוקת בין הרופאים אם דימומים לא סדירים בנוכחות התקן תוך רחמי שאינו הורמונאלי – נגרמים כתוצאה מפציעה ברחם או מסיבה אחרת שאינה פציעה. המחלוקת היא בסברה ולא בידיעה בפועל. בפניני הלכה התייחס לכך כמחלוקת בין הפוסקים והכריע להקל (לכן לדעתו אפשר להקל אף בדם בבדיקה פנימית בנוכחות התקן, כשברור שהווסת נגמר). כאמור לעיל, מדובר בהשערות וסברות בלבד, ובמחקר שנערך בהכוונתנו בימים אלו על ידי הרב אודי יפרח והמרכז הרפואי שיבא תל השומר, מתברר, שברוב המקרים – אין אפשרות מציאותית לתלות את הדימום בפצע (המחקר עוד בעיצומו). לכן, אי אפשר להתיר דימום זה עד שלא יוכח במחקר הרפואי שאכן מדובר בדם פצע (מבירור שערכנו עם הרב מלמד – הוא מודע למציאות הרפואית, ואף על פי כן פסיקתו ההלכתית היא שכאשר יש ספק סביר, אפילו קטן, שהדימום בא מפצע, ניתן להקל בכך בבדיקה פנימית. אלא שלמעשה מדובר בסברה מחודשת ביותר שאינה מקובלת בין הפוסקים).

תשובה:

דין מפורש הוא בגמרא, שאשה שיודעת שיש לה מכה שיכולה להוציא דם, אפילו ברחמה – תולה בה (נידה סו, א). לדעת הרשב"א וראשונים נוספים, די בכך שהאשה יודעת שיש לה מכה כדי שנטהר אותה מספק, וכן הבינו רבים בדעת השו"ע קפז, ה. וכשיש ספק אם הדימום הגיע מהצדדים, וכן במי שיש לה וסת קבוע, גם הרמ"א מודה. ובמקרה שידוע שדרכה של מכה זו להוציא דם אצל נשים אחרות, כתבו פוסקים רבים שמכה זו נחשבת למכה שידוע שיכולה להוציא דם, כ"כ מהרי"ל, ט"ז קפז, י; חכמ"א קי, י, ועוד.

הרופאים אינם יודעים בדיוק מה הסיבה לדימום הנגרם מהתקן תוך רחמי, אך כאשר שואלים אותם האם סביר שהגיע ממכה, התשובה היא חיובית. בפניני הלכה התבאר שכאשר מכניסים גוף זר לרחם, שידוע שגורם לשריטות, מדובר על קביעה מבוססת פי כמה וכמה למכה מאשר קביעתה של אישה בימי קדם שיש לה מכה על סמך הכלים שהיו בידיה (תחושה כללית, כאב, הפרשה מסוימת). אין צורך בקביעה ודאית שאין כאן דימום הורמונלי, שהרי להלכות מכה די לנו בספק סביר. ועל אחת כמה וכמה במקרה כזה שבו ההשערה ברורה. רק אם לא סביר לתלות בפצע, אז יש להחמיר.

ביחס לפוסקי דורנו בפועל יש מחלוקת כיצד להתייחס לדימום מהתקן תוך רחמי. לדעת מכון פוע"ה יש לעשות מחקר מקיף כדי לברר בוודאות את המציאות, אך לפוסקים המקילים די בספק סביר, ואין צורך במחקר כזה. עם זאת, כשהמחקר הסופי יהיה גמור, נשמח כמו כולם לדעת אם יהיו ממצאים ברורים וחד-משמעיים.

על גבי זה יש להוסיף שמחלוקת ידועה היא האם בדיקה פנימית  נחשבת כוודאי רואה מדאורייתא,  או כספק דאורייתא  או שכל עוד האשה יודעת שלא הרגישה – האיסור מדרבנן בלבד. כך שדין דם שנמצא בבדיקה פנימית קל יותר מדין רואה בהרגשה. ומה שהוקל בפניני הלכה הוא בבדיקה פנימית בשבעה נקיים לאחר הפסק טהרה, וממילא מצטרף ספק נוסף לקולא.

זאת ועוד, הסיכוי לראיית דימום נרתיקי מצוואר הרחם אצל נשים עם התקן, גבוה משמעותית מאשר אצל נשים שאין להן התקן. ואם כשאין סיבה לחשוב שהדימום מגיע מהנרתיק, כתב הרמ"א (קפז, ה) שכל עוד האשה לא יודעת מה מקור הדם, ניתן לדון זאת כספק ספקא, ודאי שאם ידוע שההתקן יכול להיות טריגר משמעותי לדימום מצוואר הרחם, שאפשר לעשות כאן ספק ספקא שניתן להקל בו גם ללא ידיעה מדעית מפורשת שההתקן פצע את רירית הרחם.

4. דימום מהתקן תוך רחמי הורמונלי

דברי מכון פוע"ה:

בפניני הלכה הקל אף בדימום בנוכחות התקן תוך רחמי הורמונאלי (כגון מירנה). לדעתנו, על אף הקושי הגדול שנגרם לבני הזוג ורצוננו לסייע ולמצוא דרכים מקילות –  אין כל אפשרות להתיר זאת. כמות השאלות מדימומים במירנה הינה גבוהה פי כמה מאשר בהתקן רגיל וגם אופי הדימום בדרך כלל שונה, וברור לנו שהרוב המוחלט של דימומים אלו נגרם עקב ההורמונים ולא עקב הפן ה'מכני' הקיים גם בהתקן לא הורמונלי (מבירור שערכנו עם הרב מלמד גם הוא הסכים שכאשר מדובר בדימום שנראה בעל אופי שונה – אין להקל בכך. מכל מקום, אנו סבורים שאין כל אפשרות להקל אף כאשר הדימום נראה כמו דימום מהתקן רגיל, כפי שכתבנו לעיל שגם בהתקן רגיל אין אפשרות להקל ללא ידיעה שמדובר בפצע).

תשובה:

חשש הפציעה איננו פחות במירנה מבהתקן תוך רחמי רגיל, שכן המבנה שלה דומה למבנה של התקנים אחרים, וכך אישרו מספר רופאי נשים. (אדרבה, הדעת נותנת שבמירנה שמדקקת את רירית הרחם יהיו יותר פצעים) אלא שבמירנה ישנו חשש נוסף של דימום הורמונלי. אמנם לאור האמור לפיו במקרה של ספק תולים לקולא אפילו בהרגשה, קל וחומר שבבדיקת עד יש להקל גם בה. שהרי כאמור כאשר אנחנו במצב של ספק ואיננו יודעים אם הדם מן המכה או מן הוסת – תולים לקולא (יש לציין שלרשב"א ניתן לתלות במכה אפילו כשיש חשש גדול שהדימום אינו מן המכה, כגון שהוא באותה שעה שהאשה צפויה לקבל וסת. וראו ספר 'אורות הטהרה' א, הערה טז, שהביא בשם כמה פוסקים שיש לתלות במכה דימום מועט על עד הבדיקה אפילו ביום הוסת). אמנם כאשר ניכר מאופי הדימום שיש כאן דם וסת (אפילו וסת קל) ולא דם מכה – אין להתיר והרי זה כמי שדם ראייתה משונה מדם מכתה שאינה תולה בו.

וכך הרב מלמד כתב בפניני הלכה: "לאחר שהווסת הסתיים ופסקה בטהרה, גם אם הדם נמצא בבדיקה פנימית, כל זמן שאינו מרובה כדרך וסת, ניתן לתלות שהוא דם שיצא מפצע שנגרם על ידי ההתקן". ובהערה 16 נוסף משפט לחידוד (בעקבות ההערות של רבני מכון פוע"ה): "לגבי התקן שיש עימו הורמונים, יש סוברים שצריך להחמיר, כי אולי ההורמונים גרמו להמשך הדימום, שכן ההורמונים הללו גורמים לרירית הרחם שתיעשה דקה וממילא היא נוטה יותר להתפרק, והחומר הדמי שיוצא הוא מרירית הרחם כדוגמת החומר שיוצא בווסת (הרב ד"ר הלפרין שם, ועי' שמחת הבית וברכתו ה, 18). אולם נלענ"ד שגם בו אפשר להקל בבדיקה פנימית ולתלות שהדימום מחמת מכה, שכן למרות שבעקבות ההורמונים הרירית נעשית דקה ונוטה לדמם, עדיין ישנה אפשרות שההתקן פצע את הרחם או עורר תגובה דלקתית שגרמה לדימום מחמת פצע, וממילא דינה כדין אשה שיש לה מכה שיכולה להוציא דם, שאם זו לא שעת וסתה יכולה להקל. ובתנאי שמדובר בדימום מועט, שאינו יכול להיחשב כווסת קל, שכן לעיתים בעקבות ההורמונים יש בווסת פחות דמים."

ביחס לפוסקי זמננו, אין כמעט בירורים על נושא ההתקן ההורמונלי לאור סוגיית פצעים. הרב הלפרין כתב על כך לפני קצת יותר מעשרים שנה, ומאז כמעט ולא נעשו בירורים מקיפים. בספרים רבים העתיקו את דברי הרב הלפרין, אבל לא ראינו בירור חדש בעניין זה לאור סוגיית פצעים. גם בהתקן לא-הורמונלי היה מקום למאמרים ודיונים נוספים, אבל בהורמונלי, כמעט ואין.

5. מניין הימים לפני הפסק טהרה וז' נקיים (פרק ד אות ז)

דברי מכון פוע"ה:

הפסיקה האשכנזית המקובלת, לפיה נהגו גם חלק מהספרדים, היא לחכות חמישה ימים מראיית הדם ועד עשיית הפסק הטהרה. חלק מהספרדים נהגו על פי פסיקת השו"ע (יו"ד קצ"ו, י"א) לחכות ארבעה ימים מחיי האישות האחרונים שלפני הראייה. בפניני הלכה כתב שמספיק שאחד מבני הזוג הינו ספרדי כדי להקל, ושבמקום צורך אף בני אשכנז יוכלו להקל באופן קבוע. לדעתנו אין אפשרות להקל בכך כהנהגה קבועה, תמידית, אלא רק באופן 'מקומי' בשאלת רב במקום צורך ודחק, כגון יציאה לצבא, צורך של הסתרת טבילה וכד'.

תשובה:

כתבו ערוך השולחן קצו, מ, ודברי מלכיאל ה, קב, שכל שיש צורך גדול או שעת הדחק או דבר מצווה אפשר להקל בארבעה ימים ולא חמישה. כהמשך לכך נכתב בפניני הלכה שאם אחד מבני הזוג מיוצאי ספרד, אפשר לקבל את מנהג השו"ע להמתין ארבעה ימים לפני ספירת שבעה נקיים. אם הבעל מיוצאי ספרד, כולם יסכימו. ואם האשה מיוצאות ספרד, פוסקים רבים כתבו שבענייני טהרת המשפחה היא יכולה ללכת אחר מנהגי אמה ומשפחתה, ואינם דומים דיני טהרת המשפחה לדינים אחרים שמקובל שאשה מקבלת בהם את מנהגי בעלה (ראו ברית כהונה יו"ד מערכת יו"ד, ט; והשיב משה יו"ד קעג; שו"ת עשה לך רב ד, נט; שיח נחום פח; ספר טהרת מש"ה עמ' רכו, ועוד. ראו עוד פת"ש יו"ד ריד, ה; הליכות שלמה סוכות ט, הערה 37). בתחומין כרך מא, שיצא בימים אלו, כתב הרב אורי רדמן מאמר חשוב בנידון.

מה שכתבו מכון פוע"ה בשם פניני הלכה שאף בני אשכנז יוכלו להקל במקום צורך באופן קבוע אינו מדויק, וז"ל פניני הלכה: "ואם שני בני הזוג מיוצאי אשכנז, והם רוצים מאוד לשנות את מנהגם, עליהם להתייעץ על כך עם רבם".

6. המינימום של בדיקות שבעה נקיים (פרק ד אות ח)

דברי מכון פוע"ה:

בפניני הלכה נתן מקום רב להקל לכתחילה לבדוק בדיקה אחת בלבד בשבעה נקיים אצל אישה שסובלת מכתמים על רקע הורמונאלי. כמו כן הקל כמה קולות נוספות לאישה שבדקה רק פעם אחת בז' נקיים. לדעתנו אין נכון להורות כך, כיוון שהשו"ע (יו"ד קצ"ו, ד') פסק במפורש, שאין להקל לסמוך על בדיקה אחת בלבד בז' נקיים. במקרי דחק תוכל אישה לשאול רב האם תוכל לסמוך ספציפית במקרה זה על מיעוט בדיקות חריג כזה.

תשובה:

הלשון: "בפניני הלכה נתן מקום רב להקל לכתחילה לבדוק בדיקה אחת בלבד בשעה נקיים", אינה מדויקת.

כך כתוב בפניני הלכה: "בשעת הדחק, אם בדקה את עצמה רק פעם אחת במשך שבעת הימים בנוסף לבדיקת הפסק טהרה, תוכל להקל ולטבול". כך שמדובר על שעת הדחק ובדיעבד. בהערה הובאו דברי הפוסקים (שו"ת שב יעקב לו, צמח צדק קכג, ג, ערוך השולחן קצו, כה-כו) בלשון זו: "אשה שיש לה פצעים בנרתיק, ויש חשש סביר שאם תבדוק את עצמה בראשון ובשביעי תראה דם מחמת הבדיקה, תסמוך על רוב הראשונים ותסתפק בבדיקה אחת". כלומר במציאות מורכבת של דחק, הורו הפוסקים לסמוך על רוב הראשונים כדי לטהר אשה לבעלה. ואמנם הדעה המקובלת בשו"ע שאין להקל בזה, אך מצינו שגם האחרונים שהלכו בכל דבריהם כשו"ע הקלו במקרה דחק שכזה (עיין טהרת הבית ח"ב עמ' שכח).

לא זו בלבד, אלא שבהסכמת הרב נחום אליעזר רבינוביץ זצ"ל לספר פוע"ה חלק א', העיר: "לא מצאתי בספר שאפילו לא בדקה אלא בדיקה אחת בשבעה נקיים עלתה לה טבילה, ובספר בסעיף לה, בקושי התיר בדיעבד אפילו כששמה מוך, ובסעיף לח, אפילו בשתי בדיקות החמיר אם לא בשעת דחק גדול, ובערוך השולחן התיר על בסיס הפסק טהרה בלבד ובדיקה אחת שנעשתה בתוך שבעת הימים".

ביחס לדברי מכון פוע"ה: "כמו כן הקל כמה קולות נוספות לאישה שבדקה רק פעם אחת בז' נקיים", לא ברור בדיוק למה הכוונה, ואילו קולות נוספות ניתנו. ואולי הכוונה ביחס לעומק הבדיקה, ואם כן הכל מבוסס על מקורות רבים מאד כפי שמובא בפניני הלכה (פרק ד, הערה 9).

7. הבגד שלובשים בשבעה נקיים (פרק ד אות ט)

דברי מכון פוע"ה:

בפניני הלכה כתב שאישה המתקשה להיטהר יכולה ללבוש לכתחילה בגד תחתון צבעוני או שחור. לדעתנו העצה ללבוש שחורים בימי שבעה נקיים אינה כדאית לרוב הנשים, שכן האישה עלולה לא להיות מודעת לכך שמצויים אצלה כתמים, ואז תבצע בדיקה פנימית שתצא עם דם ותבטל לה את ימי הנקיים, בעוד שאם הייתה מודעת למצבה – פעמים שיש אפשרות להמעיט בבדיקות. אלא, למעשה, עדיף שתשתמש ב'מגן-תחתון' ('תחתונית') לבן, ותסמוך על הפוסקים הסבורים שהמגן אינו מקבל טומאה, וכך תוכל לעקוב אחר מצבה כראוי.

תשובה:

ספרי פניני הלכה עוסקים בליבון שורת ההלכה, ופחות בעצות והדרכות על אף שיכולות להיות טובות ומועילות. לעניין זה מוקדשים ספרים ייעודיים. בנידון דידן, נראה שבדרך כלל אין חשש שתחתונית שחורה תגרום לאשה לא להיות מודעת למצבה. כמו"כ הובא בפניני הלכה שיש מציעים ללכת עם תחתונית לבנה (הערה 10).

8. חציצות

דברי מכון פוע"ה:

ה'פניני הלכה' הקל בענייני החציצות אף לכתחילה, גם בדברים שהפסיקה המקובלת הינה שהדבר הוא בגדר "דיעבד". לדעתו ההלכה שנפסקה להסיר כל חציצה (כולל 'מיעוט שאינו מקפיד' – רמ"א יו"ד קצ"ח, א') היא בגדר מנהג של 'הידור מצווה' בלבד. אך נראה שההבנה המקובלת בפוסקים היא שמדובר בהלכה גמורה שמקילים בה רק כאשר הטבילה עלולה להידחות וכדומה.

תשובה:

חציצה מדאורייתא היא חציצה על רוב הגוף שהאשה מקפידה עליה. חז"ל גזרו על שתי מציאויות נוספות – חציצה על רוב הגוף כשאשה אינה מקפידה עליה, וחציצה על מיעוט הגוף בתנאי שהאשה מקפידה עליה. בכמה מקומות שאלה הגמרא מדוע לא לגזור גם על חציצות שעל מיעוט הגוף שאשה אינה מקפידה עליהם, והשיבו שזו גזירה לגזירה.

ולמרות זאת, כתב הרמ"א בשם הגהות שערי דורא: "לכתחלה לא תטבול אפילו בדברים שאינם חוצצין, גזרה אטו דברים החוצצים". אך כמה אחרונים תמהו על הרמ"א כיצד ניתן לסתור את הגמרא ולגזור גזירה לגזירה, ולכן הסביר בסדרי טהרה (שיירי טהרה קצח, ו), שדברי הרמ"א "אינו אלא חומרא מחומרות האחרונים", וכן העתיק בדרכי תשובה קצח, ד: "עיין סדרי טהרה דחומרא זו אינו מדינא דגמרא או מהפוסקים הראשונים שאין זה אלא מחומרות האחרונים".

וכן הוא בערוך השולחן קצח, ט: "שהדבר יצא מפי אחרונים להחמיר לכתחילה" ועל כן הסיק: "ולכן נראה לי ברור דזהו רק כשאין לה צורך בזה… אבל אם יש לה איזה צורך בזה כמו לרפואה וכיוצא בזה יכולה לעשות כן לכתחילה".

ואמנם יש שהבינו אחרת את הרמ"א, ועל אף הקושי להסביר כיצד ניתן לגזור גזירה לגזירה העמידו את דבריהם. אך הלכה כדברי סדרי טהרה וערוה"ש המסתברים, שדברי הרמ"א הם חומרא, שכשיש צורך שמתנגש מותר לכתחילה שלא לקיימם. וכך נכתב בפניני הלכה, בהבאת שתי הדעות: "יש סוברים שלפי הרמ"א חייבים להסיר איפור וכל דבר גם כאשר לפי כללי ההלכה אינו חוצץ, וממילא כך צריכים לנהוג יוצאי אשכנז הנוהגים כרמ"א (פסקי משנה הלכות יא, א; ריש"א במשמרת הטהרה קצח, 12). אולם כוונת הרמ"א שמנהג חסידות להסיר כל חציצה, אבל גם הוא מסכים שבשעת הצורך אפשר לנהוג לכתחילה כהלכה, שכן אמרו חכמים (נדה סז, ב), שאין לאסור מיעוט שאינו מקפיד כי אין גוזרים גזירה לגזירה. וכ"כ בערוה"ש קצח, ט; סדרי טהרה קצח, ו".

מכון פוע"ה:

א. אישה שטובלת בשבת ומעוניינת להיות מאופרת (פרק ה אות ב): כתב שיכולה לטבול עם איפור עמיד. אך לדעתנו למעשה יש להורות לכתחילה להסיר אף איפור כזה, ולהשתמש באופציות אחרות שאפשריות מבחינה הלכתית (כגון להתאפר לאחר הטבילה באיפור אבקתי מותאם לשבת ועוד. יעויין שו"ת פוע"ה ג' בפרק המתחיל בעמ' 317 והלאה). רק אם לא מתאפשר אחרת ומדובר במקום צורך – יש מקום להקל לטבול עם איפור עמיד.

תשובה:

פוסקים רבים מאד כתבו שאיפור עמיד אינו חוצץ, וכפי שלמדנו בפתיחה של דיני חציצות, אם יש צורך להתאפר לכבוד שבת או כדי שלא יתגלה שהיא טובלת, מותר לכתחילה לטבול עם איפור. בפניני הלכה נתבאר בדייקנות מהו עיקר הדין, ואילו האפשרויות שהביאו מכון פוע"ה הן חומרות והידורים למי שחפצה בהם. חשוב להעיר שאין זה נכון להציג חומרא כעיקר הדין, במיוחד בדיני דרבנן שבהם אמרו חז"ל ספקא דרבנן לקולא.

מכון פוע"ה:

ב. ציפורניים ארוכות ולק ג'ל (פרק ה אות יב-יג): ב'פניני הלכה' כתב שניתן להקל לכתחילה לטבול עם ציפורניים ארוכות וכן לטבול עם לק ג'ל. לדעתנו אין להקל בכך, כיוון שהשו"ע (יו"ד קצ"ח, י"ח) כתב שנהגו לגזוז ציפורניים לפני הטבילה ורובם המוחלט של הפוסקים שהקלו בכך כתבו שהבלנית 'תעלים עין' ותטביל את האישה, אך ציינו בפירוש שאין זו הדרכה לכתחילה לאישה יראת-שמיים.

תשובה:

כתב הרב משאש (שהובא בפניני הלכה) שאין להתייחס בצורה זו למנהג נשים, גם יראות שמיים, לגדל את ציפורניהן, וז"ל (תבואות שמ"ש יו"ד נג): "כבר זרח אור ממשלת צרפת במארוקו, ורבתה הדעת הנקיון, וכל מיני קישוטי האנשים והנשים, ובכלל זה נשתנה המצב גם בענין הצפורן והשערות, דהרבה נשים נהגו לגדל הצפרנים יותר מדאי ולשפע אותם כיתדות ומנקין אותן כראוי וצובעין אותן בצבע אדום לנוי… ובכן נראה פשוט דכולי עלמא יודו, ואף הראב"ד והב"ח והש"ך וסיעתייהו, דאם שכחה אותו או אפילו לכתחילה אם רוצה להתנהג כן לגדלו כדור החדש, דיכולה שפיר לעשות כן, שהרי טעמייהו דרבנן משום שרוב הנשים נהגו להסירן, ואם כן היום שנתבטל מנהג זה מהרבה נשים, ונשתרבב המנהג להיפך, אם כן פשיטא דכולם יודו להתיר לעשות כן לכתחילה". גם לעניין זה העיר הרב נחום אליעזר רבינוביץ בהסכמתו לספר פוע"ה חלק א, וציין לדברי הרב משאש. גם הרב אליקים לבנון (שלום אהלך ח, טז) התיר לכתחילה לגדל ציפורניים ולטבול עם לק שלם.

בדין דרבנן, שמעיקרו אינו אלא הידור, יש ללכת אחר הדעות המקילות.

מכון פוע"ה:

ג. חציצה שנצרכת מסיבות רפואיות (פרק ה אות יד): בפניני הלכה הקל לכתחילה לטבול עם חציצות הנצרכות מסיבה רפואית, כגון גבס. אלא, שלמעשה הפוסקים דנו באריכות בעניינים אלו, ולפי הדעה המקובלת כדי להקל צריך לצרף גם את היות האביזר הרפואי זמן רב על הגוף, שאז הוא נחשב כחלק מהגוף. הפוסקים המקילים ביותר הורו שהדבר צריך להימצא לפחות שבוע על הגוף, וכך אנו מורים במכון פוע"ה. הדבר תלוי גם במצב בני הזוג ויכולתם להמתין וכד'. כמו כן אנו עמלים ומשקיעים רבות במציאת פתרונות שיאפשרו טבילה לכתחילאית (כגון גבס שהמים עוברים דרכו). לדעתנו חובה לשאול רב בכל מקרה שכזה.

תשובה:

בפניני הלכה הובאו הדעות השונות: "יש מחמירים שגם אם הגבס יהיה זמן רב על האשה, לא תטבול עד שיסירו אותו (משפטי עוזיאל ח"ט יו"ד כו; חוט שני קצח, לא; משמרת הטהרה קצח, פה, בשם ריש"א). דעתם נשענת על דברי שו"ע קצח, י, שרטייה שעל הגוף חוצצת. וזאת משום שסתם אדם מקפיד שלא יהיו על גופו תחבושת או גבס, ועוד שאולי עשו את הגבס גדול מההכרח הנצרך לרפואה. אמנם אם יש חשש שבעקבות עיכוב הטהרה יגיעו למכשול או אף להרהורי עבירה יש להקל (הר צבי יו"ד קסה). מנגד, הסברה הפשוטה שכל מי שנצרך לגבס לרפואתו אינו מקפיד עליו, עובדה שהוא הולך איתו ברחוב. וכ"כ ציץ אליעזר ד, ט; טה"ב ח"ג עמ' נז, והרב רבינוביץ'. ואין מקום להחמיר בזה, משום פגיעה במצוות עונה דאורייתא. והרוצות להדר, ימצאו דרכים להסיר את הגבס לקראת הטבילה ולהחזירו מיד לאחריה".

ביחס לדברי מכון פוע"ה שחובה לשאול רב בכל מקרה כזה – כעיקרון אין זה נכון להשתית את חיי התורה על שאלת רב, אלא כשאפשר חובה לברר כראוי את שורת ההלכה ולערוך אותה בפני הציבור בצורה המוסברת ביותר. והלוא אחרונים רבים פוסקים להלכה – "שכל שנעשה לרפואה, ואי אפשר להסירו מחמת כאב וצער, אינו חוצץ לטבילה, דחשיב מיעוטו שאינו מקפיד עליו" (טה"ב ג, יא). ממילא צריך להיזהר מלהציג חומרות כעיקר הדין, במיוחד במחלוקת דרבנן (שהרי מדובר על מיעוט הגוף), כשעומדת מנגד מצווה דאורייתא של עונה.

מכון פוע"ה:

ד. טבילה עם טבעת 'נובה-רינג' (פרק ה אות טו): בפניני הלכה התיר לטבול לכתחילה עם טבעת נובה רינג. אנו מורים כדעת רוב הפוסקים (יעויין שו"ת פוע"ה א', עמ' 136), שלכתחילה יש להוציא את הטבעת לפני הטבילה ולהחזירה שוב לאחריה. נראה נכון להורות כן, בפרט כיוון שמדובר בפעולה כל כך פשוטה שאינה כרוכה בטרחה גדולה.

תשובה:

ראשית, פשוט שנובה-רינג אינו חוצץ כדין מיעוט שאינו מקפיד, שהרי כאן לא רק שהאשה אינה מקפידה על נוכחותו אלא היא מעוניינת להשאיר אותה, ויש לה בכך צורך חשוב, שאם תצטרך להסיר אותה תהיה לה דאגה ולחץ שבשעות אלו ההורמונים לא מופרשים לגוף, ובכך על ידי חומרא רחוקה הוספנו לחץ לקראת הטבילה, במקום שהפוסקים הזהירו להתכונן בנחת. ועוד, שהרב רבינוביץ כתב שכיוון שיש באותו מקום הפרשות ונוזלים, הטבעת אינה נחשבת כדבוקה לגוף, וממלא אינה חוצצת אפילו אם היתה מקפידה עליה (שיח נחום סא). יתירה מכך, כפי הנראה לא מתחיל הדיון ביחס לחומרת הרמ"א, שהרי מדובר על דבר שבלוע בתוך הגוף, והלכה היא שדברים בלועים בתוך הגוף אינם חוצצים.

9. חיי אישות בנוכחות כתמים (פרק ו אות ז)

דברי מכון פוע"ה:

בפניני הלכה כתב שרק אם יש כתמים שאחריהם צפויה הווסת להגיע תוך יום/יומיים – יש להימנע מחיי אישות. אף על פי שהלכתית הדבר מותר, מכל מקום, בהתייעצות עם גדולי הפוסקים, ומתוך ניסיון רב שנים בהם נתקלנו בזוגות ששימשו כאשר היו כתמים בזמנים שונים וראינו את הצער והשבר הגדול שלהם לאחר שנאסרו תוך כדי קיום יחסי אישות – המלצתנו הברורה היא להימנע מחיי אישות בימים בהם יש כתמים, גם כאשר לא מדובר קרוב לזמן ווסת. נוסיף ונאמר שככלל – תפיסתנו במכון פוע"ה היא להשתדל לעקוב ולדעת את האמת – כלומר האם האישה נקייה או מכתימה (כדי לקיים יחסי אישות כשהיא נקייה) ומאידך – לא להאסר (לכן תלך עם צבעוני או עם מגן תחתון וכך לא תיאסר מהכתמים אלא רק תדע מה מצבה לעניין תשמיש).

תשובה:

כאמור לעיל, ספרי פניני הלכה עוסקים בליבון שורת ההלכה, לבאר את האסור והמותר. יש חשיבות מרובה לא להפוך מידות חסידות או עצות יפות לעיקר הדין.

10. עונת פרישה בזמן הריון (פרק ו אות י)

דברי מכון פוע"ה:

לפי הפניני הלכה, אישה שיודעת שהיא בהריון (כלומר שעשתה בדיקת הריון) – אינה צריכה לחשוש לעונת הווסת אפילו בפעם הראשונה.

אך למעשה מקובל ברובם המוחלט של הפוסקים, וכך דעתנו, לחייב בפרישה כל עוד מדובר בתוך 3 חודשים מהריונה (יעויין  רע"א [ח"א סי' קכ"ח] אבני נזר [יו"ד סי' רל"ח אות ג'], באר משה [ח"א סי' מ"ח] הגרש"ז אויערבאך[שולחן שלמה נדה פרק ב' סעי' ל"ז]. הגר"מ אליהו בדרכי טהרה [עמ' 128, פרק ז' סעי' פ"ה] ועוד פוסקים רבים).

תשובה:

חלק מהפוסקים דיברו במציאות שבדיקות ההיריון לא היו מספיק אמינות. ואכן, המציאות השתנתה, וכיום אפשר לסמוך על בדיקות אלו בשופי. וכך פסק למעשה באגרות משה יו"ד ג, נב (שהשיב גם לדברי רע"א), וכך פסק בספר שלום אהלך של הרב אליקים לבנון כ, ד (וראו שם הערה 4 שביאר שהאג"מ לא חזר בו). ובפרט בימינו, שידוע שמאז שהאשה בהיריון אין היא רואה וסתות כלל, וכל הדימומים שרואות נשים במהלך תחילת ההיריון נובעים מסיבות אחרות, ולא מווסת שעוד לא נעקר.

11. בעילת מצווה (פרק ח אות י)

דברי מכון פוע"ה:

בפניני הלכה כתב שכדי לצאת מידי ספק אם נאסרו מדם בתולים, עדיף שבני הזוג ישתמשו בזמן בעילת המצווה בבגדים כהים כדי שלא יוכלו לראות עליהם דם, ולמעשה ייאסרו רק אם יהיה ביניהם חיבור גמור. מתוך נסיוננו ב'שטח' יש לציין שנושא דם הבתולים מהווה אינדיקציה ברורה יותר מאשר חיבור גמור שזוג חסר ניסיון מתקשה להגדירו. לכן  לדעתנו עדיף כן לדעת אם היה דם, כדי לברר את מצבם ההלכתי. (בנוסף, חשוב לציין שיש מהפוסקים שהורו להשתמש בסדין לבן דווקא, על מנת לברר אם היה דם, ואף לבדוק בדיקה פנימית לאחר הביאה).

תשובה:

אם היה חיבור גמור, אסורים, גם אם לא ראו דם, כנפסק בשו"ע קצג, א. במקרה של ספק 'גמר ביאה', יש להקל והוסברו הסיבות לכך היטב בפניני הלכה: "ואמנם יש סוברים שאם בנוסף לכך שהם מסתפקים אם היה 'גמר ביאה' הכלה הרגישה כאב, יש להחמיר (בדי השלחן קצג, יט; עי' משמרת הטהרה קצג, יא), אולם למעשה, אם החתן או הכלה מסופקים אם היה 'גמר ביאה', למרות שהכלה הרגישה כאב, כל זמן שלא ראתה דם – טהורה. שכן אין להחמיר במצב של ספק בדין שיסודו מדרבנן (דם בתולים) ושנוי במחלוקת (שהראב"ד ודעימיה מקילים). במיוחד בימינו, שפעמים רבות אין דם בתולים, הואיל והכלות בוגרות, בנות שמונה עשרה ויותר, ורבות משתמשות בעת וסתן בטמפון. בנוסף, הניסיון מלמד שפעמים רבות החתן והכלה חושבים שהיה 'גמר ביאה' ולאחר שפרשו וטבלה וקיימו שוב את המצווה, הבינו שטעו. גם הרגשת הכאב אינה מעידה שהבתולים נבקעו, כפי שהניסיון מלמד".

ולכן כדי לצאת מהספק: "עדיף שישתמשו בסדין ובגדים כהים שאין רואים עליהם דם ואזי אם יסתפקו אם היה חיבור גמור לא יצטרכו לפרוש".

12. תרגילים לכלות (פרק ח אות יא)

דברי מכון פוע"ה:

מתוך ניסיון רב שנים, ראינו את הצער הגדול של זוגות שנאסרים בביאה השנייה. על כן, לקחנו נוסח של תרגילי הרחבה מגניקולוגית מאנגליה והבאנו אותו בפני כמה רופאות מהשורה הראשונה לעיבודן ולאישורן וכך נוצרו התרגילים שב"ה נוסו בהצלחה רבה אצל אלפי זוגות (ראה ספר פוע"ה א', עמ' 91, הערה 52).

כמו כן, חשוב מאד להוסיף שאנו מדריכים לסיים את עשיית התרגילים (דהיינו עד כדי הכנסת 3 אצבעות בקלות) לכל המאוחר עד ליום החמישי של שבעה נקיים, ולאפשר 'מנוחה' למקום, כדי שלא יהיה מצב (בו נתקלנו רבות בעבר) בו הכלה גורמת למקום להיות רגיש ולמעשה עלול לדמם לאחר הביאה עקב הרגישות.

בנוסף, אנו ממליצים מאד להדריך בפירוט את הכלה על עשיית התרגילים – רק לאחר שכבר ברור שנאסרו בביאה הראשונה. זאת כדי שלא לגרום למצב בו הכלה מבצעת את התרגילים לפני שנאסרו (בגלל חוסר ידיעה וחוסר ניסיון ומחשבה מוטעית שנאסרו כבר), דבר הגורם אח"כ לצער מזה שהקרום הוסר ידנית ולא במהלך ביאה המהווה 'כריתת ברית' בין בני הזוג. לדעתנו הדרכות אלו עדיפות על הנכתב בספר 'פניני הלכה'.

תשובה:

יש להניח שהדרכות שונות מתאימות לנשים שונות. ולכן על אף שההדרכות של פוע"ה בנידון טובות לחלק מהנשים, יש להניח שההדרכות שנכתבו בפניני הלכה מתאימות גם הן ללא-פחות נשים, כפי שמלמד הניסיון. במיוחד ביחס למה שכתבו שיש צער מזה שאם הקרום הוסר ידנית ולא במהלך הביאה שיש בה מעין כריתת ברית, בעניינים נפשיים-רוחניים כאלה, ישנן בוודאי תפיסות שונות. על כן טוב וחשוב שיש הדרכות שונות.

13. פתיחת קרום הבתולים על ידי רופא (פרק ח אות יב)

דברי מכון פוע"ה:

ב'פניני הלכה' ישנה הצעה לזוג שלא מצליחים בביאת מצווה –  ללכת לרופאה שתפתח את קרום הבתולים. לדעתנו עצה כזו צריכה זהירות מרובה, שכן הניסיון מלמד שמרבית המקרים בהם בני זוג אינם מצליחים לקיים בעילת מצווה אינם מחמת קרום בתולים עבה, אלא מחוסר הדרכה מספקת או עקב חשש (לא רצוני) של הכלה שגורם לה לכווץ את עצמה. במקרים אלו פתיחת הקרום עלולה להוות למעשה התערבות רפואית מיותרת ומכאיבה ולעיתים אף עשויה לגרום לתסכול, שכן גם לאחר מכן עלולים שלא להצליח בבעילה. לכן, חשוב להדגיש שעצה זו טובה רק כאשר אכן מדובר בבעיה ברורה של קרום בתולים עבה (שהיא בעיה שאינה נפוצה במיוחד).

תשובה:

חשוב לדעת שלא מעט פעמים, בקיעת הבתולים על ידי רופא דוקא פותחת את המחסום הפסיכולוגי וחשש הכאב. וממילא מדובר בהצלה עבור זוגות רבים. ובכל אופן, כפי שאמרנו לעיל, עצות שונות מתאימות לזוגות שונים.

14. זמן ביאת המצווה (פרק ח אות יד)

דברי מכון פוע"ה:

בפניני הלכה הומלץ לכל זוג לדחות את ביאת המצווה לסוף ימי שבע הברכות ובינתיים להסתפק בקרבות אחרות. לדעתנו זו המלצה שאינה טובה, במיוחד כאשר היא מופיעה כעצה כללית לכולם, מכמה סיבות:

א. יש חשש שבינתיים האישה תראה דם עוד לפני שניסו כלל, ועלולים להיאסר ב'ייחוד'.

ב. יש חשש שיגיעו בקלות להוצאת זרע לבטלה (אמנם מופיעה בספר עצה מה לעשות באופן כזה, אך לא ברור שעצה זו תמיד תצליח).

ג. פעמים רבות בני הזוג אינם מצליחים לקיים בעילת מצווה בניסיון הראשון, וגם אם ידחו את הניסיון – עדיין כלל לא בטוח שיצליחו מיידית. כשמנסים מספר פעמים במשך ימי שבע הברכות, יש להם יותר זמן, והם מצויים רוב הזמן בביתם ועדיין לא חוזרים לשגרה עמוסה – ולעיתים מעייפת ומלחיצה – של לימודים/עבודה וכד' (בגלל סיבות אלו וכיו"ב, כתבו הפוסקים שלא לדחות את בעילת המצווה, כפי שספר פניני הלכה מביא בעצמו מהם בהערה 17 שם). יש להוסיף פן נוסף – שהשמחה על 'הצלחת' הבעילה באופן מלא, נותנת לזוג תחושת סיפוק והקלה.

לכן, לדעתנו אין לומר אמירה גורפת וכללית, אלא להדריך כל זוג לפי עניינו ואם ישנו צורך מיוחד כגון חתן שהוא חייל בצבא (ועד שישוב מהצבא תהיה עדיין אסורה לו) – ניתן להדריך באופן פרטני לשקול ביאה חלקית ודחיית הבעילה באופן האוסר.

תשובה:

ההדרכה שמציעה מכון פוע"ה היא אכן ההדרכה הרווחת, וגם הוצגה ככזו בפניני הלכה (כמו גם התייחסות מפורטת לכל החששות שהעלו), ועם זאת, לאחר ניסיון רב בתחום, השיקול שהזוג ישמח מאד בשמחת עונתם גובר. חשוב לדעת שפעמים החוויה הלא-טובה בתחילת הנישואין גורמת לבעיות מורכבות במשך שנים.

נביא את הדברים מפניני הלכה:

בהלכה: "בנוהג שבעולם החתנים והכלות רוצים לשמוח יחד שמחה של מצווה במשך שבעת ימי השמחה, ומצטערים מאוד מכך שהכלה נטמאת מיד לאחר הלילה הראשון מחמת דם בתולים. בנוסף, לרבים קשה לעבור משלב של איסור נגיעה לקיום המצווה באופן הראוי, דבר שעלול לגרום שהחיבור הראשון יהיה כרוך באי נעימות. ואם לא יספיקו להכיר ולשמח זה את זה, הזיכרון מהימים הראשונים שלאחר הנישואין, שאמורים להיות שמחים במיוחד, עלול להיות עגום. בנוסף, אם הכלה לא תספיק להתענג, ורק חוויה כואבת תישאר לה מהחיבור הראשון, יש חשש שתתקשה להיחלץ מהזיכרון השלילי ולהיפתח לקיום מצוות עונה בשמחה.

לפיכך, העצה הראויה, לדחות את 'בעילת המצווה' לסוף שבעת ימי השמחה, ובינתיים ישמחו זה את זה באהבה רבה. וכיוון שמדרך הטבע, כאשר החתן והכלה משמחים זה את זה, קשה מאוד לחתן להתאפק מלהוציא את זרעו, כאשר ירגיש החתן שתשוקתו גוברת, יקיימו חיבור על ידי מגע קל של האיבר באזור פתח הנרתיק, באופן שזרעו ייצא אליה בלא שום שמץ לחץ על הבתולים.

אמנם יש אומרים שעדיף להזדרז ולקיים את 'בעילת המצווה' בהקדם האפשרי, למרות שמיד לאחריו הכלה תיטמא ובני הזוג יצטרכו לפרוש זה מזה. ולטענתם אף יש בדחיית החיבור הגמור חששות מסוימים, כמובא בהערה. ורבים נוהגים כמותם. אולם נראה על פי הניסיון, שההדרכה הנכונה לימינו, לדחות את 'בעילת המצווה' כדי שהחתן והכלה ירבו בשמחת אהבתם".

וסוף ההערה: "יש טוענים שאין לדחות את בעילת המצווה, מפני שאם תראה דם לפני שיספיקו לקיים את החיבור, יאסרו בייחוד. אולם דווקא משום כך יש במנהג זה יתרון, שכן בפועל, זוגות רבים שמזדרזים לקיים את 'בעילת המצווה', אינם מצליחים לקיים חיבור גמור, ויש רופאות שלהערכתן אף מדובר ברוב הזוגות, כך שממילא אין מעלה בכך שמנסים להזדרז. לא זו בלבד, אלא שבעקבות הניסיון להזדרז מתעוררות יותר שאלות הלכתיות, שהואיל ומזדרזים, פעמים רבות יותר אינם יודעים להעריך מה היה, ופעמים שנוטים לחשוב שהיתה בעילה גמורה וגם אם לא ראו דם צריכים לפרוש, ובאמת אינם צריכים לפרוש, ואם היה רק חיבור חלקי ויצא דם, אזי לשיטת המחמירים הם אסורים בייחוד. בנוסף, פעמים רבות גם כאשר רוצים להזדרז במצווה, בפועל 'בעילת המצווה' נדחית מחמת חששות ומתח, וההזדרזות לקיים את החיבור עלולה לגרום לחתן מתח שיוביל לאין אונים שנמשך ימים ושבועות. כך שבפועל, לעיתים הניסיון להזדרז גורם לדחיית בעילת המצווה יותר ימים מאשר לפי הצעה זו שמפוגגת את החששות.

והעיקר שלפי הצעה זו, יַרבו באהבה ושמחה, שלום ורעות, ואף 'בעילת המצווה' תיעשה יותר בשמחה. בשנים הראשונות הדרכתי חתנים, שלכתחילה יזדרזו לקיים את 'בעילת המצווה' בלילה הראשון, ואם ירצו, יוכלו לדחות את 'בעילת המצווה' כעצה המוזכרת. לימים הוספתי, שאם כוונתם לשם שמיים, היינו לשמח את כלתם, גם הבחירה לדחות את 'בעילת המצווה' היא לכתחילה. אולם אשתי הרבנית, מתוך ניסיון הלימוד עם כלות רבות לפני החתונה ולאחריה, חזרה וטענה, שצריך להדריך לכתחילה את כולם לדחות את 'בעילת המצווה' לקראת סוף שבעת הימים, מפני שבלא זאת לזוגות רבים מדי נותרת חוויה לא טובה מהמצווה הגדולה של החיבור הראשון, ואסור שכך יהיה. במשך הזמן נוכחתי שהיא צודקת, וכך כתבתי למעלה".


דרכי פסיקה והוראת הלכה

זכה מו"ר הרב אליעזר מלמד ללמד תורה ברבים בסדרת 'פניני הלכה'. הספרים כתובים בלשון בהירה שנובעת מתוך בירור עמוק של הסוגיה כדרכה של תורת ארץ ישראל, ומציאת היסוד המשותף והמאחד בין הדעות השונות בגמרא, בראשונים ובאחרונים. הלכות אלו, הכתובות מתוך חיבור לרעיון רוחני של המצווה, נמצאות מובנות היטב ומתיישבות על הלב ומחזקות את לומדיהן לקיים אותן בשמחה ובהקפדה.

כחלק מעיון בסוגיות, יש צורך לברר את ההלכות ולהבדילן מתוך הנהגות שהצטברו עליהן במשך השנים וגרמו בעקיפין להרחקתן ממקורן ומגמתן להרבות ברכה ללומדיהן ומקיימיהן. הנהגות אלו פעמים רבות הפכו הידורים ומנהגי חסידות לרווחים, עד שיש שחשבום לעיקר הדין, ואת עיקר הדין לדיעבד או להדרכה אישית, פרטית וסודית. כך הריחוק בין הגמרא וההלכה הלך וגדל עד שנעשו לימוד הגמרא ולימוד ההלכה שני תחומים מנותקים, וממילא איבדה ההלכה את הגיונה הפנימי החורז, נעשתה קשה להבנה והזדהות, קשה לזכירה וקשה לקיום (ראו 'הרצאת הרב' למרן הרב קוק זצ"ל). הצורך בשאלת חכם על כל צעד ושעל, דווקא בדור שאנשים נעשים בקיאים ומעמיקים בכל תחומי החיים, נעשה לא מתאים.

אם נפרט יותר, אפשר להצביע על כמה הפסדים בקו הלכתי-תורני-חינוכי שלפיו נכון לשאול 'שאלת חכם' באופן תדיר. החיסרון הראשון הוא מעשי, לא כל אדם יודע, יכול ורוצה לשאול בכל צעד בחייו. כשאנחנו בוחרים שלא ללמד חלקים בתורה, אנחנו גורמים לכך שאנשים שלא ישאלו יחמירו מספק או יעברו על הדין מאי-ידיעה. הקושי הנוצר אצל הלומד שדברי ההלכה אינם מבוררים לו, ושאיננו בטוח אם הוא מחמיר לחינם או מיקל כדין, עלול להביא אותו לידי הרגשת כבדות, ובמקרים חמורים עלול להביא אפילו למאיסה בתורה (ראו אורות התורה ט, ד). החיסרון השני הוא בלימוד התורה. 'תורה' מלשון הוראה. התורה נועדה להדריך את האדם ולהאיר את חייו. אם מפרידים בין מה שלומדים לבין מה שמדריכים לעשות בפועל, איזה מסר משדרים ביחס לתורה? החיסרון השלישי הוא בחוסר האמון שנוצר אצל הלומדים. הנחת היסוד היא שדורנו הוא דור החפץ שידברו אליו גדולות. אם נציג לו את התורה בגדלותה – הוא ירצה לקיים אותה. מאידך, מי שלא רוצה ללמוד ולקיים את ההלכה – דרכים רבות לו.

בהעמדת ההלכות על מקורן ודיוקן, על הגיונן ומגמתן, נעשו ההלכות משמחות ובהירות ונגישות לכל לומד. בשיטת הפסיקה של מו"ר יש חזרה לכללי הפסיקה היסודיים והידועים בבחינת 'חזרו ויסדום', התורה נגישה לכל לומד, והחזון הגדול שתימלא הארץ דעה את ה' הולך ומתגשם.

יהי רצון שמתוך חזרתנו לארצנו נזכה להתגדל בתורת ארץ ישראל ובהדרכתה לתיקון העולם, ומתוך הטהרה והשמחה שבחיבור האיש והאשה, תתפשט ברכה לכל תחומי החיים, ונזכה לבניין בית המקדש השלישי.

הרב מאור קיים וצוות מכון הר ברכה

תמוז תשפ"א

אולי יעניין אותך

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן