מסורת הגיור | פרק א | השאלה

א – רקע

שאלת גיורם של קרובי ישראל שאינם יהודים, היא השאלה ההלכתית החמורה והבוערת ביותר בימינו. היא מקיפה מעגלים רבים ונוגעת ליחיד, למשפחה, לחברה הישראלית במדינת ישראל ולעם היהודי כולו. היא התעצמה מאוד והפכה לבוערת בעקבות העלייה הגדולה מבריה"מ. במדינת ישראל ישנם כיום כארבע מאות וחמישים אלף קרובי משפחה של יהודים, שאמנם להלכה אינם יהודים, אולם בזהותם הם יהודים ישראלים. כמאה אלף זוגות מעורבים, כלומר אחד מבני הזוג יהודי והאחר אינו יהודי להלכה. קרוב לעשרה אחוזים מהחתונות של יהודים בארץ הם של יהודים הנישאים לאינם יהודים.

רבים מהם מזדהים עם העם היהודי ומעוניינים להתגייר כדי להיחשב יהודים על פי ההלכה. במסגרת הגיור הם גם מעוניינים ללמוד על מורשת היהדות ולהתחזק בקיום חלק מהמצוות, ולהשתלב בחברה הישראלית שברובה היא מסורתית. אולם הם אינם מעוניינים לקיים אורח חיים דתי ואינם מעוניינים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר דתיים, אלא להמשיך לשולחם לבתי הספר הממלכתיים. במשך כעשרים השנים האחרונות, גוירו על ידי הרבנות הראשית פחות משלושים אלף מיוצאי חבר העמים. ממוצע של פחות מאלף וחמש מאות גרים לשנה.

רוב ניכר של המתגיירים דרך הרבנות הראשית, למרות שהצהירו בעת הגיור שבכוונתם לקיים אורח חיים דתי, בפועל אינם מקיימים אורח חיים דתי. ישנן עדויות רבות לכך שהמתגיירים מרמים את הדיינים, ואומרים לדיינים את מה שמצפים לשמוע מהם כמעין הצגה. וככל שדורשים מהמתגיירים התחייבות יותר עמוקה לקיים אורח חיים דתי, כך במקום שהגיור יהיה אירוע מרגש ומרומם יש בו יותר רמיה. לדעה הרווחת בחברה החרדית, המתגיירים באופן זה נשארים נוכרים, והרבנים המגיירים אותם מטעם הרבנות הראשית חוטאים ומחטיאים. עמדה זו השפיעה על הרבנות הראשית וגרמה לה במשך שלושים השנים האחרונות להקשות ולהחמיר בתנאי הגיור ובדרישותיו. ואף שההזדהות עם היהדות בקרב בני עולי חבר העמים גוברת, ובעקבותיה גם הרצון להתגייר גובר, בפועל בעקבות החמרת התהליך, הרבנות הראשית מגיירת פחות גרים בשנה. ועדיין, גם לאחר החמרת תהליך הגיור, רוב ניכר של המתגיירים אינם מקיימים אורח חיים דתי, וממילא רבני הציבור החרדי ככלל, אינם מכירים בגיורים אלו.[1]

על פי עדויות רבות, בפועל מצבם הדתי של המתגיירים בבתי הדין החרדים הפרטיים אינו שונה לטובה בעניין זה, וגם רוב ניכר של המתגיירים בהם אינם מקיימים אורח חיים דתי.[2]

ב – שאלת היחיד והמשפחה

שאלת גיורם של קרובי ישראל שאינם יהודים, גורלית לחייו של כל אחד מהיהודים הרבים שהתקשרו עם בנות או בני זוג שאינם יהודים, וחפצים לשמור על זהותם היהודית. אם בני הזוג וילדיהם יתגיירו, רבים הסיכויים שהקשר שלהם למסורת ישראל יתחזק והם יוכלו להיות שותפים בייעודו של עם ישראל להביא ברכה לעולם. אך אם לא יתגיירו, הקשר שלהם ליהדות ייחלש, ויש חשש שהיהודי וצאצאיו ירדו מהארץ ויאבדו לעם ישראל. על אחת כמה וכמה כאשר הם גרים בחו"ל, שבלא גיור, החשש שהיהודים יאבדו מישראל גובר מאוד.

השאלה נוגעת למשפחה בשני היבטים: האחד, בדאגה לצאצאי יהודים שלהלכה אינם יהודים, ואם ניתן לגיירם, אפשר להחזירם לצור מחצבתם. לעיתים מדובר בהצלת זכר המשפחה, שכן בעקבות המהפכה הקומוניסטית והשואה, משפחות יהודיות רבות כמעט ונכחדו, והנה מגיע הנכד האחרון שנותר לסבים ולסבתות שנטבחו, נשרפו ונשחטו על קידוש השם, אבל אמו אינה יהודיה, הוא מעוניין להתגייר, אבל אינו מתכוון לקיים אורח חיים דתי. אם נגייר אותו, יהיה להם המשך בעם היהודי. אם לא נגייר אותו, יאבד זכרם מישראל. לעיתים הנכד הוא יהודי אבל הוא נשוי לאינה יהודיה, אם נגייר אותה, ילדיהם יהיו יהודים ומשפחתם תחזור לחיק העם היהודי, יאבד זכרם מישראל. השאלה האם לפי ההלכה נוכל לגיירם ולהקים זכר למשפחה שכמעט אבדה? או שמא אין אפשרות לגיירם הואיל והם אינם מתכוונים לקיים אורח חיים דתי?

ההיבט השני, משפחות רבות נקרעות בין הנאמנות למסורת התורה לבין הבנים והבנות שהפסיקו לשמור מצוות וקשרו את גורלם בבנות או בני זוג ישראלים שאינם יהודים על פי ההלכה. כיוון שהם אינם יכולים להתחתן כדת משה וישראל, הם מוצאים דרכים שונות למסד את זוגיותם, ואזי נוצרת התלבטות בקרב בני משפחתם: לשמוח עמהם בחתונה או להתאבל? להכיר בזוגיות שלהם ולהזמינם למסיבות המשפחתיות, ואזי יהיו במשפחה דתיים וחרדים שלא יגיעו למסיבות הללו מתוך מחאה כנגד מעשיהם, או להימנע מהזמנתם וליצור קרע במשפחה? לחגוג את ליל הסדר איתם, או לוותר עליהם ועל ילדיהם? השאלה עולה כאשר הצד שאינו יהודי מעוניין להתגייר, אבל אינו מתכוון לקיים אורח חיים דתי. אם ניתן לגיירו – המשפחה תוכל לשמור על לכידותה, והבנים והבנות שהתקשרו לנוכרים, וצאצאיהם, ישמרו על זהותם היהודית, ובעקבות תהליך הגיור אף יתחזקו בשמירת המסורת. אך אם לא ניתן לגיירו, יתרחקו מהמשפחה ומהמסורת, ובמשך הזמן אולי יתנתקו מהיהדות.

ג – החברה הישראלית וצאצאי העולים מבריה"מ

אם נרחיב את מבטנו לכלל החברה הישראלית נבין שמדובר באתגר גדול ומדאיג. כאמור, בעקבות העלייה הגדולה מבריה"מ ישנם כיום בארץ כארבע מאות וחמישים אלף ישראלים שאינם יהודים על פי ההלכה.[3] בפועל, אין שום אפשרות למנוע נישואים של ילדיהם שנולדו בארץ עם יהודים, ששיעורם ילך ויעלה, מפני שהם מעורים בחברה הישראלית כמו שאר היהודים שאינם דתיים. ילדיהם לומדים בחינוך הממלכתי תנ"ך, חגים, עברית והיסטוריה יהודית. השבת והחגים נוכחים בחייהם כמו בחברה הישראלית כולה. גם העיסוק בערכים של צדק ועזרה לזולת, כיבוד הורים ונאמנות למשפחה, נובעים במידה רבה מהמקורות היהודיים, כמו בחברה הישראלית כולה. יחד עם כל היהודים הם מתגייסים לצבא ומגינים על העם והארץ.

אם לא יתגיירו כהלכה, במשך הזמן מאות אלפי צעירים ישראלים שזהותם כיום יהודית, יחושו ניכור ושנאה למורשת היהדות, שכן לפי ההלכה לא ייחשבו יהודים, ולא יוכלו להינשא כהלכה. הם וקרוביהם היהודים יתרחקו ממסורת ישראל, וצאצאיהם יגדלו בתודעת עלבון וקיפוח, כאשר האשמה תוטח בפני הרבנים וכלל שומרי המצוות. רבים מהם מוכנים לקבל שיש להלכה דרישות ולכן עליהם להתגייר, אבל כאשר גם לאחר שהם מסכימים לעבור גיור ולהתחייב לקיים מצוות ומסורת כמו רוב היהודים ואולי אף יותר, עדיין לא מוכנים לגיירם ולקבלם כשווים – נוצרת בקרב רבים מהם ומחבריהם היהודים תחושה של עלבון נורא, שמתפתחת לטינה עמוקה וריחוק מתורה ומצוות, ומכל מה שיקר וקדוש לעם ישראל בכל הדורות.

ד – סכנה לאומית

בעקבות זאת עלולה להיווצר שנאה שתקרע את החברה היהודית בישראל לגזרים, וזה כבר קרוב להיות פיקוח נפש לאומי. שכן מדובר בציבור של יותר ממיליון אנשים שבנו את עצמם כאן, ואין להם מקום אחר בעולם. אף שרובם יהודים, חלקם אינם יהודים על פי ההלכה, אבל הם צאצאי יהודים או קרובי משפחה של יהודים וזהותם היחידה היא יהודית-ישראלית והעברית היא שפתם. הם שותפים בבניין הארץ ותרומתם לחברה עצומה. מהם טובי המדענים, היזמים, הרופאים, הכלכלנים, המוזיקאים והספורטאים. הם שותפים בהזנקת מדינת ישראל אל השורה הראשונה של המדינות, ומרגישים שאינם צריכים טובות. לא ניתן להציע להם אזרחות מכובדת בלא להיות חלק מהעם היהודי, כי אין להם זהות אחרת, והם גם אינם מעוניינים בזהות אחרת. להיפך, רובם מעוניינים להתערות באופן מלא בכלל ישראל, ולשלב בחייהם את המסורת היהודית כמקובל בחברה הישראלית, כולל אמונה בה', ציון שבתות וחגים, ברית מילה ובר מצווה, חופה ולוויה. מצוות שבין אדם לחברו ובין אדם לעמו, והכללת לימוד התנ"ך ומקצועות היהדות בבתי הספר. אם יכבדו את זהותם היהודית ויאירו להם פנים, ירצו בכך יותר.

מאידך, אם למרות רצונם להתערות בחברה על ידי גיור כהלכה, ימשיכו לדחות אותם ולהתעלם מזהותם היהודית, בקרב רבים מהם תתפתח עוינות קשה כלפי הממסד הדתי והרבנים, וכן כלפי כלל הציבור החרדי, הדתי והמסורתי. כבר היום ניתן לשמוע מהם ומסביבתם טענות חריפות כלפי הציבור החרדי, שבניו אינם משרתים בצבא, אינם לומדים מדע ואינם תורמים ומשלמים מיסים, אלא רק מכבידים על הכלכלה והופכים לנטל על המדינה. גם בני הציבור הדתי והמסורתי אינם נמלטים מהאשמות, שנובעות מטינה על תמיכתם בממסד הרבני שעוין אותם. טוענים שהציונות הדתית משיחית ומסוכנת, ושהמסורתיים נבערים ומושכים את המדינה אחורה. כבר עכשיו להבות השנאה מתחילות ללחך את החברה היהודית-ישראלית, ועלולות ליצור בתוכה קרע מסוכן, וקול מדאיג מתחיל להישמע: "לא רציתם אותנו כיהודים נאמנים – תקבלו אותנו כאויבים לשבת, לכשרות, לפסח, לברית המילה ולכל דבר שבמסורת היהודית". במדינה שלכידותה סביב זהותה היהודית הכרחית כדי שתוכל לעמוד נגד אויביה, קיומו של מתח זה הוא חמור ומדאיג מאוד, והוא ילך ויתעצם ככל ששיעור נישואי התערובת יעלה, עד שאפשר להחשיבו כמעין פיקוח נפש לאומי. מצב זה מכריח אותנו לבחון במלא הרצינות את השאלה: האם בשעת דחק גדולה שכזו, אפשר להקל ולגייר מי שמעוניין בזהות יהודית אבל אינו יכול להתחייב לשמור אורח חיים דתי. אם להלכה אין אפשרות לגייר מי שאינו מתכוון לקיים אורח חיים דתי, אזי אין מנוס מלקבל את הדין. 'אין עצה ואין תבונה כנגד ה". אך אם להלכה אפשר לגייר בשעת הדחק מי שמתכוון לקיים אורח חיים של בעלי 'זהות יהודית', יש מקום להורות כדעת המקילים.

ה – מצבה השונה של היהדות במדינת ישראל

חובה להוסיף, שלפני הקמתה של מדינת ישראל, בעת שמעמד היהדות היה בשפל, לא מעט רבנים חששו לגייר בנות זוג ובני זוג של יהודים, מתוך חשש מוצדק שהגיור נעשה מהשפה ולחוץ כדי לְרַצות את המשפחה היהודית שעדיין אינה מבינה לליבם של בני הדור הצעיר, אולם באמת כוונת המתגיירים להישאר בזהותם הקודמת גם לאחר הגיור. וגם במקרים שבהם התכוונו בכנות לקבל על עצמם את הזהות היהודית, היה חשש סביר שהסביבה הנוכרית תשפיע עליהם לחזור לזהותם הקודמת ולהיות חלק מבני העם שממנו באו ובקרבו הם חיים. אולם כאשר מדובר בבני משפחות של יהודים שגרים בארץ ישראל, שכבר קשרו את גורלם עם העם היהודי ואין להם שום זהות אחרת, והם נושאים בעול עם כלל ישראל, מצטערים בצערם ושמחים בשמחתם, משרתים בצבא ומוכנים לחרף את נפשם למען הצלת ישראל מיד אויביהם, וכמו כל ישראל חייהם מתנהלים סביב לוח השנה היהודי שמציין שבתות וחגים, וילדיהם מתחנכים בחינוך הממלכתי שבו לומדים תנ"ך, חגים והיסטוריה יהודית – אין כמעט חשש שיעזבו את זהותם היהודית, ואף ישנה סבירות גבוהה שבעקבות הגיור יתחזקו בשמירת המסורת והמצוות, כשם שהחברה הישראלית ככלל, נעשית עם הזמן יותר מסורתית.

ו – כוונת רוב המתגיירים בארץ

רוב המבקשים להתגייר בארץ מעוניינים בזהות היהודית כפי מנהג רוב היהודים בישראל, היינו בקיום מצוות כדרך בעלי 'זהות יהודית' או מסורתיים, אבל אינם מעוניינים לקיים אורח חיים דתי. הם לא שוללים לחלוטין אורח חיים דתי, אבל לפי מצבם החברתי והאישי הם מוכנים להתחייב להשתדל לקיים מצוות כבעלי אורח חיים מסורתי, שכולל השתדלות לאכול כשר, להימנע מעבודה בשבת והשתדלות לקיים במידה מסוימת הלכות טהרת המשפחה. ניתן להעריך שחלקם אכן יקיימו אורח חיים מסורתי, אולם על פי הניסיון יהיו רבים שיקיימו אורח חיים של בעלי 'זהות יהודית' חילוניים. כלומר, יחללו שבת, יאכלו טרפות, לא ישמרו הלכות טהרת המשפחה, וכמעט שלא יפקדו את בית הכנסת. אמנם הם יקפידו לקיים ברית מילה, בר מצווה, חתונה ומנהגי אבלות, וכן יציינו את השבת והחגים בסעודות, ואולי גם בהדלקת נרות. הם יקיימו את ליל הסדר בפסח, ידליקו נרות בחנוכה. יכבדו את התנ"ך ואת המסורת היהודית, ויהיו מוכנים לקבל ממנה השראה, יהיו שותפים במצוות הלאומיות, כשירות בצבא, קליטת עלייה והשתתפות בחיזוקה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. לפי מצב היהדות בישראל, יש בסיס לתקווה שעם השנים, הם או צאצאיהם יתחזקו יותר בשמירת המצוות.

לסיכום: שאלת גיורם של קרובי ישראל שהם בעלי 'זהות יהודית', וחפצים להיות שותפים מלאים בנשיאת לפיד המורשת היהודית ולקיים מצוות כבעלי 'זהות יהודית', אבל אינם מעוניינים בשלב זה לקבל עליהם אורח חיים דתי, היא השאלה הגדולה הניצבת לפתחנו במדינת ישראל.

ז – יהדות חוץ לארץ

שאלת הגיור נוגעת גם ליהודים שבכל הגלויות. אנחנו מאמינים בהבטחת התורה והנביאים על קיבוץ הגלויות ומתפללים להתגשמותה, אולם אחוז נישואי התערובת בחוץ לארץ עולה משנה לשנה, וכיום כבר יותר מחמישים אחוז מהיהודים נישאים לנוכרים. אם לא נגייר את המעוניינים בכך, פוחת והולך הסיכוי שבני זוגם יישארו בכלל ישראל ויעלו לארץ בעתיד כחזון קיבוץ הגלויות. הציבור היהודי שמתגורר בארה"ב ובשאר הארצות הוא ציבור איכותי, שיחד עם החולשה הדתית הנוראה שגורמת להתבוללות, הוא עדיין ציבור שהרוח היהודית מפעמת בו. מתוך אמונה ותחושת שליחות עמוקה בעלת אופי יהודי, רבים מהם נמצאים בחזית קידום המדע, החברה והכלכלה, כדי להוסיף טובה וברכה לאנושות ולתיקון העולם בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים. השאלה האם אפשר על פי ההלכה לגייר בני זוג שמעוניינים להזדהות כיהודים ולשמור חלק מהמצוות בלא כוונה לקיים אורח חיים דתי?

מאז הקמת מדינת ישראל מעמד היהודים בעולם הולך ועולה בהדרגה. אפשר לתלות זאת בעמדות הליברליות הדוגלות בשוויון זכויות מלא, שהפכו לרווחות יותר. אולם נראה שלא פחות מזה, התגשמות דברי התורה והנביאים בהקמתה של מדינת ישראל והתחזקותה, היא שהעלתה את מעמד היהודים בכל העולם. בעבר, בעוד היהדות ככלל היתה מושפלת, כאשר בני הזוג ביקשו להתגייר, היה חשש כבד שהדבר נעשה בלחץ ההורים, ואילו בני הזוג עצמם, הן הצד היהודי והן הצד הנוכרי, היו מעוניינים לוותר על משא היהדות, ולהדגיש את הצד הנוכרי. אולם כיום, כשמדינת ישראל נחשבת מעצמה אזורית, והתלונות כנגדה שהיא חזקה מדי, רבים חשים יותר כבוד להשתייך לעם היהודי. במקביל, בעקבות גילוי כישרונם המיוחד של יהודים שונים בדורות האחרונים, מעמד היהדות בעולם הולך ועולה, ושרים ונכבדים מתגאים בקשרי המשפחה שלהם עם יהודים. ואף ילדיהם של שלושה נשיאי ארה"ב מהדור האחרון נישאו ליהודים, אחת התגיירה והתחתנה כהלכה, והשאר שלא כהלכה. במצב כזה, כאשר הגר מצהיר על רצונו לתת מקום משמעותי ליהדות, לפקוד את בית הכנסת, לציין את השבת והחגים ולהיות קשור למדינת ישראל ולכלל היהודים שבעולם – יש יותר מקום להאמין שכך אכן יהיה. ואף יש סיכוי שיתקדם בהמשך לשמירת מצוות רבות כמסורתי או דתי. ושוב, השאלה האם במצב כזה, כדי למנוע התבוללות וכדי לחזק את הזהות היהודית, ניתן לגייר בני ובנות זוג שמתכוונים לקיים מצוות כבעלי 'זהות יהודית'.

ח – עמדת המחמירים

למרות הטענות האישיות, המשפחתיות, החברתיות והלאומיות בעד הגיור, רבנים רבים מחמירים וסוברים, שאין לגייר מי שאינו מתכוון בכנות לקיים אורח חיים דתי. יש מהם שסוברים שהגיור תלוי בהתחייבות לקיים אורח חיים דתי, ובלא זאת הגיור בטל. ויש מהם שסוברים שבדיעבד גם בלא התחייבות זו הגיור תקף, אולם גיור כזה גורם נזק לגר ולעם ישראל. לגר, מפני שעד שהתגייר נחשב בן נח הגון וצדיק, אולם לאחר שהתגייר התחייב בכל מצוות התורה, וכיוון שאינו מקיים אותן – הוא נחשב רשע, ועל כל עבירה שעובר ייענש בעולם הזה ובעולם הבא. גיורו גם גורם נזק לעם ישראל, כי עיקר היהדות היא קיום המצוות, והגאולה תלויה בתשובה, וככל שמספר החוטאים בישראל גדול יותר, כך הגאולה מתרחקת. וגם על היהודים החילוניים יש להצטער מאוד, שהם מרחיקים את הגאולה, ומביאים עונשים ופורענויות לישראל. שכן עם ישראל נשפט על פי משקל הזכויות והחובות שלו, וככל שיש יותר עוברי עבירה, כך גוברת כף החובה, והקללות הכתובות בתורה באות על ישראל. לכן, על יראי השם להתרחק מקשר עם עוזבי תורה, כדי שלא יושפעו ממעשיהם, ועל אחת כמה וכמה שאין לגייר את מי שלא מתכוון לקיים אורח חיים דתי, ולהוסיף עוד עוברי עבירות בישראל שעלולים להחטיא עוד יותר את ישראל. ועל גרים כאלה אמרו חכמים (יבמות מז, ב): "קשים גרים לישראל כספחת", ועל הרבנים המקבלים גרים כאלה אמרו חכמים (יבמות קט, ב): "רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים".

ולגבי הטענה שעל ידי הגיור הצד היהודי יתחזק בשמירת המסורת, המחמירים טוענים להיפך, שאם הרבנים יתפשרו ויגיירו את בני הזוג הנוכריים, ירבו החוטאים שיעזו לחצות את גבול האיסור החמור, ולקשור קשרים עם נוכרים ונוכריות תוך הנחה שלאחר מכן הרבנים יקלו לגייר את בני ובנות זוגם הנוכריים. ודווקא אם יובהר להם שאין שום מקום לכך, התופעה תצטמצם.

וגם אם המתגיירים יהיו מסורתיים, הרי יחטאו בכל החטאים החמורים שהמסורתיים חוטאים. בנוסף, בעצם ההסכמה לגיירם על מנת שיהיו מסורתיים בלא התחייבות מלאה לקיום מצוות, נותנים הסכמה שבשתיקה לביטול התורה והמצוות. שכן כל עוד האדם יודע שהוא חוטא, יש סיכוי שיחזור בתשובה, אבל כאשר מגיירים אותו על סמך שמירת מסורת, נותנים לו אישור להסתפק במסורתיות ולהמשיך בכל החטאים החמורים שמסורתיים עוברים בתחום שמירת השבת, טהרת המשפחה וכדומה. ובכך גם עלולים לגרום ליהודים לחשוב שאפשר להסתפק בשמירת מסורת, ולהוביל דתיים להתדרדר בשמירת המצוות, ולעכב חילוניים ומסורתיים מלחזור בתשובה.

אמנם קיומם של ארבע מאות וחמישים אלף בעלי זהות ישראלית שאינם יהודים עלול להוביל לקרע חברתי, אבל גיור לחילוניות חמור ומסוכן יותר לעתידו של העם היהודי, שכן הוא פוגע ביסוד היהדות שתלויה בקיום המצוות. שהרי על הפרת התורה גלינו מארצנו, ומה לנו לנסות להיאחז בארץ תוך הפרת התורה והמצוות?! לפיכך, יש לנהוג בנימוס האפשרי עם כל הגויים בעלי האזרחות הישראלית, ויחד עם זאת לא להתפשר על העמדה הדתית הדורשת שלא לגייר מי שאינו מתכוון לקיים אורח חיים דתי.

ויש מהרבנים המחמירים שסוברים, שאמנם בשעת הדחק, במקרה אישי מיוחד, אפשר להקל ולגייר גם מי שאינו מתכוון לקיים אורח חיים דתי, אך אסור לקבוע מדיניות כללית כזו שמוותרת על שמירת המצוות, כי נזקה הכולל יהיה גדול יותר מהתועלת שבפתרון הבעיה.

יש לציין, שיש מהמחמירים שמסכימים עם כל הטענות בעד הגיור, ורואים זכויות רבות בקרב הציבור החילוני, שבונה את מדינת ישראל ומגשים את הנבואות על חזרת ישראל לארצם. אלא שלהבנתם, מבחינה הלכתית אין אפשרות לגייר מי שלא מתכוון בכנות לקיים אורח חיים דתי, כי גיור שלא על מנת לקיים אורח חיים דתי בטל מעיקרו.

בספר זה תובא בהרחבה עמדת המחמירים והמקילים, הן בפרקים הכלליים אודות יסודות הגיור, והן בפרקים בהם יסוכמו תשובות הרבנים.[4]

ט – רקע היסטורי – העת החדשה

כדי להבין את הרקע להופעת שאלת הגיור בעת החדשה עד ימינו, נחזור שלוש מאות שנה אחורה. בעת החדשה גבר מאוד הפיתוי לעזוב את מסורת ישראל ולהתבולל בעמים. העת החדשה היא התקופה שבה ההשכלה החלה להתפשט במערב ובמרכז אירופה, ובצפון אמריקה, תוך שהיא מחוללת שינויים עמוקים בתפישת האדם את עצמו, את אמונותיו ואת שאיפותיו, ומעודדת התפתחות של רעיונות גדולים לתיקון החברה, כליברליזם, דמוקרטיה, סוציאליזם וקומוניזם. בתוך כך חוללה תנועת ההשכלה שינויים מופלגים בסדרי החברה – משלטון מלוכני שאינו מעודד יוזמה חופשית, לשלטון שמעניק יותר זכויות לאדם לבטא את כישרונו בכל התחומים. במקביל, מדענים פרצו דרכים להעצמת יכולתו של האדם ליצור מכונות, להאיץ את החקלאות, לפתח את התעשייה, המסחר, אמצעי התובלה והתקשורת, ולצבור עושר ללא השוואה למה שהיה לפני כן. עמי המערב (מערב אירופה, גרמניה והמהגרים משם לצפון אמריקה) ניצלו את עושרם ורמתם המדעית כדי לייצר כלי נשק משוכללים, לכבוש ארצות ברחבי העולם ולהנחיל בהן את תרבותם. יחד עם התפתחות הפילוסופיה והמדע, הרעיונות החברתיים והכלכלה, בתהליך הדרגתי הדת איבדה את מעמדה הבכיר בעולם הרוח של האדם.

שינוי העמדות ביחס למעמדו של האדם וזכויותיו הוביל לחקיקה חדשה שבהדרגה הסירה את ההגבלות על האדם, והעניקה זכויות שוות ליהודים (אמנציפציה). בפני היהודים, שבמשך דורות רבים הושפלו בגלותם, נפתחו אופקים חדשים ואפשרויות להשתלב בתחומי מדעי הטבע והרוח, הכלכלה, החברה והאומנות. יהודים מוכשרים יכלו לצאת מהגטו, לממש את כישרונם ולהפוך ליזמים ולמנהיגים מובילים, לפרוץ דרכים במדע, לפתח תיאוריות חברתיות ולחולל שינויים בעולם. חזון הגאולה המשיחי של חזרת ישראל לארצו עומעם אצלם, והומר לכיוון של פעולה למען תיקונים חברתיים ומוסריים, ופיתוח מדע וטכנולוגיה לטובת האנושות. מעבר לכל זה, החופש שהחברה המתפתחת הבטיחה, יצר אפשרויות לשיפור תנאי החיים, ליציאה ממצב של עוני והשפלה במסגרת הקהילה היהודית, ולחיי רווחה לה זכו רבים בחברה הנוכרית. בהמשך, ההשכלה התפשטה למזרח אירופה ולערים שבארצות האסלאם שנשלטו על ידי המערב.

י – דמוגרפיה

ההתפתחות המדעית, הכלכלית והרפואית הביאו לגידול האוכלוסייה בכל העולם. בשלב הראשון עמי אירופה התרבו יותר מאחרים, ויהודי אירופה התרבו בקצב כפול מעמי אירופה. הגידול בעמי אירופה הוביל להגירה של אירופאים רבים לארצות נוספות באמריקה הצפונית והדרומית, באוסטרליה ובדרום אפריקה, ובמשך הזמן צאצאי המהגרים האירופאים הקימו בהן מדינות עצמאיות.

בשנת ת"ט (1649), לאחר פרעות הקוזקים במזרח אירופה (גזרות ת"ח-ת"ט), מנה העם היהודי כמיליון נפש. קרוב למחצית מהם חיו באירופה. כשלוש מאות שנה לאחר מכן, לפני השואה, חיו בעולם קרוב לשמונה עשר מיליון יהודים, כששה עשר מיליון מהם היו צאצאי היהודים באירופה, מעל חמישה מיליון מהם כבר היגרו לארה"ב ומדינות חדשות נוספות שהוקמו על ידי מהגרים אירופאים בדרום אמריקה, דרום אפריקה ואוסטרליה.

כאמור, בארצות האסלאם ההשכלה והמודרנה הגיעו מאוחר יותר, ולכן תהליך גידול האוכלוסייה החל בהן מאוחר יותר. וכשהגיע, גם בארצות האסלאם הריבוי בקרב היהודים היה כפול מבשאר האוכלוסייה. השילוב של ערכי המשפחה שבמסורת היהודית יחד עם ההתקדמות הכלכלית והרפואית, יצרו את הריבוי העצום הזה.[5]

תנועת ההשכלה הובילה לצמיחה כלכלית ודמוגרפית אדירה, ויחד עם זאת לחילון, שבהמשך הוביל לנישואי תערובת. זה היה הרקע לשאלות הגיור בעת החדשה.[6]

יא – סדר הספר

שאלת גיור בנות ובני זוג של יהודים וצאצאיהם נידונה בהרחבה בדברי הפוסקים האחרונים, וכדי להשיב עליה, נלמד את דבריהם, ונסכם את כל  הדעות, המחמירות והמקילות, בכל אחד ממרכיבי הסוגיה.

למרות שהשאלה העיקרית היא, האם אפשר לגייר גר שרוצה להיות יהודי אבל אינו מתכוון לקיים אורח חיים דתי, בפועל רוב הרבנים המשיבים לא העמידו את השאלה בנוסח הזה במרכז דיונם, אלא עסקו בדיונים הלכתיים ועקרוניים סביבה. לפיכך, נצעד בדרכם, ונפתח בשאלות שבהן דנו, כפי סדר ומשקל העלאתן בדבריהם.

בחלק הראשון של הספר נפתח בשאלות: האם מותר לגייר לשם אישות? (פרק ב). ובמידה והתגיירו, האם מותר לחתנם או שיש בזה איסור 'נטען'? (פרק ג). כמו כן, האם כדי להציל מהתבוללות מותר לבית הדין לעבור על כללי הגיור הרגילים ולערוך גיור שכשר רק בדיעבד? (פרק ד). לאחר מכן נמשיך לשאלה הכללית: האם כדי להציל מהתבוללות עדיף לעם ישראל לגייר גרים שאינם מתגיירים לשם שמיים,, או שמא גיורם יגרום נזק גדול יותר לכלל ישראל? (פרקים ה-ו).

לאחר מכן נגיע לשאלה מהי המשמעות של 'קבלת המצוות', והאם מותר או אסור לגייר בלא התחייבות לקיים אורח חיים דתי? (פרק ז). ואם אסור, האם בלא התחייבות לקיים אורח חיים דתי הגיור בטל (פרק ח). משם נמשיך לסיכום כלל דעות הפוסקים בסוגיה העיקרית שלפנינו, ונמנה את המקילים והמחמירים בשאלה האם אפשר לגייר את מי שלא ישמור אורח חיים דתי או מסורתי (פרקים ט-י). לאחר מכן יבוארו סוגיות נוספות שקשורות לשאלה העיקרית: מעמד בית הדין (פרק יא); האם מותר לגייר את מי שבזוגיות עם כהן (פרק יב); סוגיות גיור קטנים ומילת בני נוכריות (פרקים יג-יד); האם בשעת הדחק אפשר להקל בלי להפריש את בני הזוג שלושה חודשים (פרק טו); והאם התנהגות יהודית יכולה להשלים גיור שלא נעשה כהלכה (פרק טז).

בחלק השני של הספר יסוכמו בהרחבה עמדותיהם של כל הפוסקים שהובאו בקיצור בפרק י. סיכום הפוסקים מסודר לפי חלוקה לארצות. תחילה הפוסקים בגרמניה (פרק יח), בפרק שאחריו הפוסקים מארצות מערב אירופה ומושבות בריטניה (פרק יט), אחריו הפוסקים מגליציה (פרק כ), אחריו הפוסקים מהונגריה (פרק כא), וכן מליטא (פרק כב), ממזרח אירופה (פרק כג), רבנים יוצאי ספרד סביב הארץ (פרק כד), רבנים מצפון אפריקה (פרק כה), מארה"ב וקנדה (פרק כו), מדרום אמריקה (פרק כז), ולבסוף ממדינת ישראל (פרק כח). בפתיחת כל פרק ישנה הקדמה על מצב היהודים והחילון באותה ארץ. עמדתו של כל רב תובא בהרחבה הנדרשת לבירור עמדתו ביחס לשאלה האם ניתן לגייר את מי שלא יקיים אורח חיים דתי, ולפניה הקדמה קצרה על תולדות חייו, מקום רבנותו ועמדותיו העיקריות.

יב – מושגים מרכזיים בספר

לקראת הלימוד יש צורך לבאר מושגים שאשתמש בהם במשך כל הספר.

דתי, מסורתי, בעל 'זהות יהודית' וכופר. דתי הוא המחויב כעיקרון לשמירת ההלכה. מסורתי הוא זה שמחבב את המצוות ומעוניין לקיימן, אבל בפועל אינו מקיים את חלקן, כולל מצוות חשובות כשמירת שבת. בעל 'זהות יהודית' מוגדר בדרך כלל בישראל כחילוני, ובחו"ל כמסורתי. זה המקיים מצוות שמבטאות את זהותו היהודית, כדוגמת ברית מילה, בר מצווה, נישואין, ליל סדר, ציון החגים, ומצוות שבין אדם לחברו כמורשת היהדות לתפישתו. במדינת ישראל שותפות ביישוב הארץ והגנת העם. מושגים אלו יבוארו להלן י, א.

מחמירים ומקילים: המחמירים הם הרבנים שסוברים ככלל שלא לגייר בנות זוג נוכריות וצאצאיהם, משום שגיורן אינו לשם שמיים וידוע שלא ישמרו מצוות. לעומתם, המקילים הם הרבנים שסוברים שבשעת הדחק יש לגייר בנות זוג נוכריות למרות שהיה צפוי שלא יקיימו אורח חיים דתי או מסורתי (ראו להלן ט, ו). בפרק י' יובאו כל דעות המחמירים והמקילים לגווניהם.

הוויכוח העיקרי הוא בשאלת גיור קרובי ישראל המעוניינים לקיים מצוות כבעלי אורח חיים מסורתי או כבעלי 'זהות יהודית'. המקילים מסכימים לגיירם, ויש מסכימים לגייר רק מי שמתכוון לקיים אורח חיים מסורתי. לעומתם, המחמירים מסכימים לגייר רק מי שמתכוון לקיים אורח חיים דתי, ויש מבין המחמירים שמתנגדים לגיור בני זוג גם כאשר הם מתכוונים לקיים אורח חיים דתי. כל זה יבואר בפרקים הבאים.

[1]. לפי נתונים עדכניים של הלמ"ס, נכון לספטמבר 2022 יש בישראל 9.593 מיליון אזרחים. מתוכם 7.07 מיליון יהודים (75%), 2.026 מיליון ערבים-מוסלמים, ערבים-נוצרים ודרוזים (21%), וכ-498,000 אחרים (5%), שרובם המכריע הם עולים מברית המועצות, שאינם רשומים כיהודים וקיבלו אזרחות מכח 'חוק השבות'.

לסיכומו של ד"ר נתנאל פישר, לפי נתוני משרד הפנים ישנם בישראל כ-111 אלף זוגות מעורבים (שנרשמו לנישואים בחו"ל). הנתונים הללו לא כוללים זוגות שלא נישאים רשמית. עוד לפי פישר, כ-40,000 זוגות נישאים מדי שנה בישראל, ומתוכם בין 3,000 ל-4,000 זוגות מעורבים.

מספר המתגיירים על ידי הרבנות הראשית בשנים 1996-2017: 93,588. מתוכם 50,320 עולים מאתיופיה, 29,404 עולים מברית המועצות, 13,864 משאר הארצות.

[2] מסיבה זו, רבים מהמתגיירים שמחליטים לקיים אורח חיים דתי נאלצים להתגייר פעמיים או שלוש פעמים, הואיל ורבני הקהילה החרדית שאליה הם מבקשים להצטרף אינם מכירים בגיורים הקודמים, גם כשהם נעשים על ידי הרבנות או בית דין חרדי שאינו מבני חוגם.

[3] . בעקבות מלחמת ששת הימים החלה התעוררות לאומית של יהודים בבריה"מ. בחירוף נפש עמדו יהודים מול המשטר הדיקטטורי וביקשו לעלות לארץ. בסיוע לחצים בינלאומיים שאורגנו על ידי יהודים מהארץ ומהתפוצות, יחד עם מדינת ישראל, בין השנים תשכ"ט-תשל"ג (1969-1973) הוסר מעט 'מסך הברזל', וניתנה רשות לכמאתיים אלף יהודים בעלי תודעה יהודית לעלות לארץ. אז נפגשו רבני הארץ לראשונה עם תופעת נישואי התערובת. אולם 'מסך הברזל' נסגר שוב לכעשרים שנה. כאשר בריה"מ החלה להתפרק בתשמ"ט (1989), השערים נפתחו שוב, עד שנפתחו לגמרי כשהתפרקה בתשנ"א (1991). בעקבות זאת, במשך כעשרים שנה עלו לארץ יותר ממיליון עולים, כשליש מהם היו בני משפחה של יהודים שעל פי ההלכה אינם יהודים. ככל שעברו השנים אחוז הלא-היהודים עלה. בערך משנת תש"ע (2010), רוב העולים מבריה"מ על פי 'חוק השבות' אינם יהודים להלכה.

[4] ככלל, העמדה המחמירה לגבי גיור היא העמדה החרדית, הדוגלת בהיפרדות של יראי ה' מהיהודים החוטאים. לשיטתם אם היה כוח ואפשרות לכך, היה צריך ללחום בחוטאים ולהחרימם, בבחינת "מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט" (תהלים קלט, כא), כי באשמת חטאיהם נמשכת הגלות וגוברים הייסורים. אך הואיל ואין בידי יראי ה' הכוח לכך, לכל הפחות יש להתרחק מהם ומהשפעתם הרעה. ממילא, גם השיקולים הלאומיים אינם שיקולים שצריך להתחשב בהם. מנגד, הדוגלים באחווה עם היהודים החילוניים, ובשיתוף פעולה עימם למען כל מטרה טובה, סוברים שלו היה מדובר במיעוט של אנשים שחוטאים, אפשר היה לטעון כנגדם טענות קשות שהם רשעים ועבריינים ואשמים בכל חטאיהם. אבל כיוון שרוב היהודים בעת החדשה עזבו את דרך התורה והמצוות, כנראה שמדובר בבעייה עמוקה יותר, ולא ניתן להאשים את כלל העוזבים שעשו זאת בזדון ובעבריינות. חשבון הנפש והאחריות למצב מוטלים על הכל, על העוזבים כמו גם על הדתיים והחרדים, כולל רבניהם ומנהיגיהם, שלא השכילו לחנך ולהתמודד עם המשבר שפקד את העם היהודי. ממילא, לשיטתם יש לעשות כל מה שאפשר כדי להשיב את הבנים האובדים לגבולם, ולא להתבדל מהם ולהתנכר אליהם.

[5] . מקורות למספרי העם היהודי לאחר גזרות ת"ח ות"ט ולפני השואה באתרodyeda , 'תולדות עם ישראל על ציר הזמן: דמוגרפיה של עם ישראל – מספר היהודים והתפלגותם בעולם".

יש חישובים רבים, וכך מקובל, שהעם היהודי הגיע לקרוב לשמונה עשר מיליון.

[6] לא כאן המקום לעסוק בחשבון נפש כולל על התמודדות היהדות עם האתגרים החדשים בעת החדשה, אולם נדמה שגם בלא חשבון נפש כולל, אי אפשר שלא לחשוב על הברכה הדמוגרפית האדירה שהיתה יכולה לסייע לעם ישראל לחזור לארצו ולבנותה בגדלות, לוּ השכילו לעלות לארץ לפני קרוב למאתיים שנה. וכשם שאמרו חכמים (סנהדרין צח, א), שכאשר ארץ ישראל תתחיל לתת פירותיה בשפע, יהיה זה סימן לכך שהגאולה מגיעה, שנאמר (יחזקאל לו, ח): "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". כך אפשר לומר, שכאשר עם ישראל החל להתרבות בשיעורים אדירים, היה זה סימן שהגיעה השעה לחזור לארץ ולבנותה. משלא זכינו לכך, החלה תופעת ההתבוללות לכרסם בגידול. והגיעה השואה, וכשליש מבני עמנו נרצח. לאחר השואה, ההתבוללות בלמה כל אפשרות של ריבוי וצמיחה בכל הגלויות, ורק בארץ ישראל, בזכות הקמת מדינת ישראל, העם היהודי מתרבה וצומח. ועדיין, כשמונים שנה לאחר השואה, עוד לא חזרנו למספר שהיינו לפני השואה.