פרשת נשא, יום ירושלים ושבועות ברכת כהנים ושלום

בפרשתנו, כהקדמה לקורבנות הנשיאים שהובאו לחנוכת המשכן, מובאת המצווה אותה אנו זוכים לקיים בכל יום ויום- ברכת כוהנים. וכותב הרב אליעזר מלמד שליט"א בפניני הלכה (תפילה כ,א) ש"בברכת כוהנים אנו לומדים לשים לב לעובדה היסודית, שהקב"ה הוא המעניק לנו את הברכה, וההתייצבות שלנו בכל יום לברכת כוהנים, משרישה בקרבנו את האמונה הזו. וככל שנהיה מודעים יותר לעובדה שהקב"ה הוא המברך את עמו ישראל באהבה, כך נהיה פתוחים ומוכנים יותר לקבל את הברכה…".

כלומר, עניינה של ברכת כוהנים הוא חשיפת הקשר שבין עם ישראל והקב"ה. מחד, עם ישראל מתייצבים נוכח פני ה' ומביעים את רצונם ושאיפתם לקבל את ברכת ה', דבר שמודגש יותר על ידי ספר חרדים שטוען כי יש מצווה מדאורייתא על כל אחד מישראל להתייצב ולקבל את הברכה. ומאידך, הקב"ה, מתוך אהבתו את ישראל, שולח את שליחיו הכוהנים לברך את עמו ישראל באהבה, "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם"- כפי שמופיע בסוף ברכת כוהנים.

שיא השיאים של ברכת הכוהנים הוא ברכת השלום, "ישא ה' פניו אליו וישם לך שלום". וכך כתוב במדרש רבה "רבי אלעזר אומר גדול שלום שלא נטעו הנביאים בפי כל הבריות אלא שלום, רבי שמעון בן חלפתא אמר: גדול שלום שאין כלי מקבל ברכה אלא שלום, שנאמר 'ה' יברך את עמו בשלום', אף בברכת כוהנים אחר כל ברכות סיומן בשלום, 'וישם לך שלום', לומר שאין הברכות מועילות כלום אלא אם כן שלום עימהן. ר' אלעזר הקפר אומר: גדול שלום שאין חותם כל התפילה אלא שלום, ואין חותם ברכת כוהנים אלא שלום, גדול שלום שניתן לענוים שנאמר 'וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום. גדול שלום שהוא שקול כנגד הכל, אנו אומרים 'עושה שלום וברא את הכל'…"

לחז"ל מאות מאמרים המדברים בגדולתו ובחשיבותו של השלום, ובעזרת ה' עוד נביא בהמשך דברינו מעט מדבריהם, אך קודם לכן ננסה לבאר מעט את עניינו של השלום ע"פ דבריו הנפלאים של בעל העקדת יצחק על פרשתנו.

מחשבת ההמונים היא, שעניינו של השלום הוא רק הסכמה בין הכיתות המתקוטטות, ועל פי זה השלום איננו מעלה אמיתית בעצמותו אלא רק שלילת חיסרון- וזוהי טעות גדולה. עניינו האמתי של השלום הוא "שהשלום הוא טוב משותף הכרחי בין האישים הצריכים חיבור ודיבוק. והנה הוא אצלם כחוט הכסף או הזהב וזולתם אשר בו יתחרזו הרבה מאבני האקדח וכיוצא להעמיד מצב כל החלקים ההם על תוכן החרוז ההוא הכללי ותיקון צורתו וצביונו, כי על כן נקרא ה' שלום, שהשלום שלו, כי הוא יתברך הקושר העולמות כולן ומקיימן על צורתן ומצבן בצביונן ובקומתן".

כלומר, עניינו של השלום הוא הכוח שנותן לכל דבר את מקומו ותפקידו, הוא הכלי שמכיל את כל הצדדים , את כל הגוונים, את כל הכוחות, ומחבר אותם לדבר אחד ולמגמה אחת. ולכן גם ברור שכל הברכות כולם אינם כלום, כפי שהבאנו בשם המדרש, אילולא השלום, שהרי כאשר הכוחות לא מסודרים, אזי דווקא כשישנם כוחות חזקים ועצומים שיתמלאו בברכה אלוקית, עלולים כוחות אלו להלחם זה בזה ולהחריב את העולם כולו.

וכל כך גדול עניינו של השלום עד שאפילו משה רבנו התקשה מאוד בהשגתו, ובמידה מסוימת דווקא משה רבנו שעניינו היה העיון העמוק התקשה בשלום, שכן כשרואים כל פרט ופרט במלוא היקפו ועומקו אזי קשה לראות את המאחד, המשותף והמחבר בין כל הפרטים.

וכך מספרים חז"ל בגמרא (שבת פט.): "ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות"- כלומר, משה ראה כיצד לכל אות ואות, כל פרט ופרט, יש לו כתר בפני עצמו, קיום בפני עצמו, וזאת, כפי שאמרנו, מכח עיונו ועמקותו של משה רבנו. "אמר לו (הקב"ה) 'משה, אין שלום בעירך?'"- כלומר, הקב"ה שואל את משה האם מעבר לדרשות המופלאות והמופלגות בכל אות ואות, אתם מצליחים לעשות שלום ולראות את המאחד והמחבר בין כל מכלול הרעיונות והאידיאלים? "אמר לפניו (משה) כלום יש עבד שנותן שלום לרבו"- כלומר, אין בכוח האדם לחבר ולאחד את כל הדברים, רק ה' אחד ושמו אחד 'אחת דיבר אלוקים', אבל אנחנו 'שתיים זו שמעתי'. "אמר לו (הקב"ה) היה לך לעזרני"- הקב"ה כביכול מודה לדברי משה שהשלום הינו ברכה אלוקית ורק ה' יברך את עמו בשלום, אבל אף על פי כן צריכים בני האדם להשתדל ככל יכולתם לזכות לברכה זו. "מיד אמר לו (משה) 'ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת".

השבוע אנו זוכים לצאת מיום ירושלים ולקבל את התורה, וכידוע עניינה של ירושלים הוא השלום, "שאלו שלום ירושלים ישליו אוהבייך. יהי שלום בחילך שלווה בארמנותייך. למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך". "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" שעושה את כל ישראל חברים ומחוברים, שהרי ירושלים היא המאחדת קדושה ומלכות, עליונים ותחתונים.

וגם התורה מכונה שלום, כפי שאומרים חז"ל על הפסוק "ה' עוז לעמו ייתן ה' יברך את עמו בשלום'- שאין שלום אלא תורה.

וידועה דרשת חז"ל "חזקיה אמר חורי: גדול השלום שבכל המסעות כתיב 'ויסעו ויחנו' נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, כיוון שבאו כולם לפני הר סיני נעשו כולם חנייה אחת, הדא הוא דכתיב 'ויחן שם ישראל, ויחנו שם בני ישראל אין כתיב אלא 'ויחן שם ישראל', אמר הקב"ה הרי שעה שאני נותן תורה לבני".- שהרי רק התורה היא המכילה בתוכה את כל הערכים, את כל האידיאלים, ונותנת לכל דבר את מקומו, כפי שמכנה המהר"ל את התורה כסדר המציאות.

וכך כתוב במסכת דרך ארץ זוטא "אמר רבי יהושע גדול השלום, שבשעה שעמדו ישראל ואמרו 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע' שמח בהן הקב"ה ונתן להם תורתו וברכם בשלום…".

יהי רצון שנזכה לבניין בית המקדש במהרה בימינו, ולחזרתה של התורה בשלמותה, וכפי שכתוב עוד שם "אמר רבי יהושע בן לוי אמר להם הקב"ה לישראל אתם גרמתם להחריב את ביתי ולהגלות את בני (בעוון שנאת חינם חרבה ירושלים), היו שואלים בשלומה ואני מוחל לכם, מה טעם 'שאלו שלום ירושלים' ואומר 'ודרשו את שלום העיר…' ומי שהוא אוהב שלום ורודף שלום ומקדים שלום ומשיב שלום, הקב"ה מורישו לחיי העולם הזה והעולם הבא…".

ונסיים בדברי מרן הרב זצ"ל (מאמרי הראיה, 338) על ירושלים כמקום התגלות התורה בשלמותה "מגמתנו הסופית איננה רק מדינה כי אם כסא ה' אשר בירושלים. כאשר 'ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון'- מיד נשבענו לא רק למדינתו ציון, אלא לקדושת ירושלים- 'אם אשכחך ירושלים". "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", ואנו קרואים להרים את דגל ירושלים וכפי שאמר מרן הרב בדברים שבע"פ על הפסוק "לבשי בגדי תפארתך עמי"- אל מי פונה המשורר? הוי אומר: אל ירושלים. ומהם בגדי תפארתה?- 'עמי!'. נמצאת למד, כשישראל עולים לירושלים לובשת היא הוד ותפארת!"