פרשת כי תשא – סוד הקטורת

הקדמת התרופה הפנימית לחטא העגל

פרשת "כי תשא" ניצבת בלב התורה וחושפת את אחד החטאים החמורים ביותר בהיסטוריה של עם ישראל – חטא העגל. זהו חטא כה קשה, שבעקבותיו עלה רצון אלוקי כביכול להחליף את העם: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל".

בתוך סערת הפרשה הזו, מוזכרת הקטורת פעמיים: תחילה בציווי על עשייתה ובאזהרה החמורה לא לייצר כמותה לשימוש אישי, ולאחר מכן כחלק ממעשיהם של בצלאל ואהליאב. ראוי לשים לב כי הקטורת, יחד עם שמן המשחה, היא מהדברים היחידים שאינם נחשבים ל"כלי" שנעשה על ידיהם. לכן, הזכרת הקטורת כאן אינה מקרית; היא המפתח להבנת הקשר הבלתי ניתן לניתוק שבין ישראל לאלוקיו, והיא משמשת כהקדמה והגנה רוחנית לפני חטא העגל.

הקדמת התרופה למכה: כוחו של הריח הפנימי

הופעת הקטורת בפרשה היא בבחינת "הקדמת תרופה למכה". עניינה הוא להופיע את הקשר הפנימי העמוק ביותר שבין ישראל לקב"ה. הקטורת מוקטרת במזבח הפנימי – מזבח הזהב – והיא יוצרת ריח, שני מאפיינים המורים על פנימיות ועומק. חז"ל מלמדים אותנו על מעלת הריח:

"אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה נֶהֱנֵית מִמֶּנּוּ וְאֵין הַגּוּף נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ? הֱוֵי אוֹמֵר זֶה הָרֵיחַ" (ברכות מג, ב).

הקטורת פונה אל המקום העמוק ביותר, אל הנשמה שהיא תמיד "קודש קודשים", ומעוררת אותו. לכן מדגישים חכמים שהיא חביבה על הקב"ה מכל הקורבנות:

"עַל כָּל קָרְבָּנוֹת כְּתִיב 'רֵיחַ נִיחוֹחַ', וְעַל הַקְּטֹרֶת כְּתִיב 'קֹדֶשׁ קָדָשִׁים' הוּא… אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁאַתֶּם מַקְרִיבִים, אֵין חָבִיב עָלַי כַּקְּטֹרֶת" (תנחומא, תצוה טו).

זאת משום שהרצון האלוקי אינו מתמצה בעשייה החיצונית, אלא בקשר הפנימי שבלב.

שורש הרצון: החיפוש אחר קרבת אלוקים

כוחה של הקטורת לעצור פורענות נמסר למשה רבנו במרום דווקא על ידי מלאך המוות:

"אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם… חָזְרוּ [הַמַּלְאָכִים] וְנָתְנוּ לוֹ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מַתָּנָה… וְאַף מַלְאַךְ הַמָּוֶת מָסַר לוֹ דָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם', וְאוֹמֵר: 'וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה'. אִי לָאו דְּאָמַר לֵיהּ [אִם לֹא שֶׁאָמַר לוֹ הַמַּלְאָךְ] – מְנָא הֲוָה יָדַע?" (שבת פט, א).

הסיבה ליכולת העצירה הזו היא שהקטורת מגלה שגם כשהאדם חוטא כלפי חוץ, בעומק רצונו הוא רוצה בטוב ומחובר לקב"ה. כך מגלה לנו ריה"ל בספר הכוזרי על חטא העגל:

"וְלֹא הָיָה הָעִנְיָן הַהוּא לָצֵאת מֵעֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, אֲבָל הָיָה מַמְרֶה בְקָצָת מִצְוֹתָיו… כִּי הֵם חִכּוּ לְמֹשֶׁה… וְהֻצְרְכוּ לְדָבָר שֶׁיַּבִּיטוּ אֵלָיו בְּעֵת עֲבוֹדָתָם" (כוזרי א, צז).

הכוזרי מלמד ששורש הרצון היה קדוש – חיפוש אחר אמצעי מוחשי לדבקות, אך ה"לבוש" והביטוי המעשי היו חטא נורא. כוחה של הקטורת הוא בחזרה אל "שורש הרצון"; היא לא רק מוחקת את העבר, אלא חושפת את הנקודה הטובה שהייתה חבויה בתוך הטעות.

סוד החלבנה: אחדות מתוך עומק

מתוך כך אנו מבינים את כוחה של הקטורת לחבר גם את פושעי ישראל. החלבנה שריחה רע היא חלק הכרחי מהקטורת ובלעדיה היא פסולה. אמנם מעשיהם של הפושעים רעים, אך רצונם הפנימי טוב, ולעיתים גדלותו היא שמונעת ממנו להיכנס לכלים מתוקנים. כאשר הם מצטרפים אל הכלל, ניתן לפעול עם רצונם בצורה מתוקנת והם מוסיפים תוספת אדירה לעם ישראל.

כשמביטים לעומק, רואים שגם בחושך מסתתר אור גנוז, ושבחו של הקב"ה עולה מכולם:

"כְּשֵׁם שֶׁקִּלּוּסוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלֶה לוֹ מִגַּן עֵדֶן מִפִּי הַצַּדִּיקִים, כָּךְ עוֹלֶה מִגֵּיהִנֹּם מִפִּי הָרְשָׁעִים".

ממילא מובנת האזהרה החמורה לא להשתמש בקטורת לצרכים אישיים וחיצוניים: "וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לַה', אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו". את הכוח הפנימי הטהור הזה יש לשמור אך ורק לקודש, ושימוש לא ראוי בו הוא סכנה עצומה, כפי שראינו אצל נדב ואביהוא ועדת קורח.

עת הזמיר הגיע: מתבשמים לקראת גאולה

העבודה שלנו היא לעורר את המקום הפנימי העליון שבתוכנו ולראות כל יהודי וכל תנועה מהעומק הזה. אנו יוצאים מחג הפורים, שעניינו גילוי הפנימיות המבושמת ("לבסומי"), ונמצאים בעת של גאולה שבה הרשעה מושמדת וקולות הנשמה נשמעים יותר ויותר. כפי שכתב הרב קוק:

"כְּשֶׁיֵּשׁ מִלְחָמָה גְּדוֹלָה בָּעוֹלָם מִתְעוֹרֵר כֹּחַ מָשִׁיחַ. עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, זְמִיר עָרִיצִים, הָרְשָׁעִים נִכְחָדִים מִן הָעוֹלָם וְהָעוֹלָם מִתְבַּשֵּׂם, וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמָע בְּאַרְצֵנוּ" (אורות המלחמה א, א).

עלינו להיות מאלה שיודעים להריח את הריח המופיע בעולם, לקלוט את זעקת הנשמה ברצונה הטוב ולהאזין לקולה הקורא לנו להתחבר אל הקודש.

זה הזמן לזכך את המבט, לראות בכל יהודי ובכל תנועה את השורש הפנימי העליון, ולהאזין לקול הנשמה הקורא לנו להתחבר אל הקודש.

נהיה מאלה שיודעים להריח את הריח המופיע בעולם, הנשמה זועקת זעקה אדירה ברצונה הטוב, אך צריך להיות אנשים שיודעים להריח, שיודעים לקלוט את קול הנשמה.

נהיה אנשים שלא מביטים רק בלבושים, אלא יודעים להקישב לניגון הפנימי של כל נשמה, כי שם שוכנת האמת שמעבר למילים.