בפרשת השבוע אנו קוראים את הברכות והקללות. התורה מפרטת קללות קשות ונוראות, שלצערנו חווינו על בשרנו בשנות הגלות הארוכות.
ובכל זאת, שואל הזוהר הקדוש מהי הקללה הקשה ביותר. רבי שמעון עונה:
"וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ".
מדוע זו הקללה החמורה מכולן? כי ברגע שהאדם לא מאמין בחייו, ברגע שאינו רואה את הטוב שבו, את הנשמה האלוקית ואת הכוחות שניתנו לו – הוא נמסר לכוחות חיצוניים. התרבות סוחפת אותו, היצרים מנהלים אותו, ואין לו בסיס לצמיחה ולתיקון.
אדם שלא מאמין בחייו כאילו איננו כאן. הוא תלוש, בלי עמוד שדרה, בלי מנהיגות עצמית. כל עוד הוא סובל אך נשאר חזק ברוחו – יש תקווה ויש גאולה. אבל כשהרוח נשברת, כשהנפש מתרסקת – אפסה התקווה.
ניצולת השואה ד"ר אדית אגר מתארת בספרה מה עזר לה לשרוד. בלשון התורה – היא האמינה בחייה. רגע לפני הפרידה אמרה לה אִמָּהּ:
"דִיצוּקָה" היא לוחשת בערב אחד, "תַּקְשִׁיבִי. אֲנַחְנוּ לֹא יוֹדְעִים לְאָן אֲנַחְנוּ נוֹסְעִים. לֹא יוֹדְעִים מָה יִהְיֶה. רַק תִּזְכְּרִי, אֵין אִישׁ יָכוֹל לָקַחַת מִמֵּךְ אֶת מַה שֶּׁהִכְנַסְתְּ לְתוֹךְ הָרֹאשׁ שֶׁלָּךְ"
ובהמשך, כשהיא נאלצת לרקוד לפני ד"ר מנגלה ימ"ש, היא מבינה:
"אֲנִי רוֹאָה שֶׁד"ר מֶנְגֶּלֶה, הָרוֹצֵחַ שֶׁהִרְגָּה בַּבֹּקֶר אֶת אִמִּי, עָלוּב וְנִקְלֶה יוֹתֵר מִמֶּנִּי. אֲנִי חוֹפְשִׁיָּה בְּרוּחִי, וְהוּא לְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה חָפְשִׁי. הוּא אָסִיר יוֹתֵר מִמֶּנִּי".
כך מסביר גם ר' צדוק הכהן מלובלין:
"…וזה גם כן מה שנאמר בהתוכחה 'ולֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ' – שלא יאמין בעצמו שיש לו חיות של קדושה. אבל באמת חיות של קדושה ישנה בעצם בכל נפשות ישראל, ומעולם לא תיפסק איך שיהיה"
ובספרו צדקת הצדיק (קנד) הוא מוסיף:
"כשם שצריך אדם להאמין בה' יתברך, כך צריך אחר־כך להאמין בעצמו. רצה לומר שיש לה' יתברך עסק עמו ושאיננו פועל בטל… רק צריך להאמין כי נפשו ממקור החיים יתברך שמו, והשם יתברך מתענג ומשתעשע בה כשעושה רצונו".
גם רבנו יונה כותב:
"הפתח הראשון הוא שידע האיש העובד ערך עצמו, ויכיר מעלתו ומעלת אבותיו… וישתדל ויתחזק תמיד להעמיד עצמו במעלה ההיא".
בנקודה זו נזכיר דברי רבי נחמן מברסלב (שיחות הר"ן ק"מ) כפי שמספר תלמידו ר' נתן:
כְּשֶׁאָמַר לִי, עִנְיָן הַנִּדְפָּס בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא עַל פָּסוּק: "מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבוֹדָה קָשָׁה", שֶׁעַל־יְדֵי קַטְנוּת אֱמוּנָה צְרִיכִין לַעֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת…
עָמַדְתִּי לְפָנָיו כְּמִשְׁתּוֹמֵם וּמַחְשְׁבוֹתַי הָיוּ תְּמֵהִים בְּעִנְיָן זֶה. כִּי נִדְמֶה לִי שֶׁיֵּשׁ לִי אֱמוּנָה קְצָת.עָנָה וְאָמַר בִּלְשׁוֹן גְּעָרָה קְצָת כְּאוֹמֵר: "וְאִם יֵשׁ לְךָ אֱמוּנָה, אֵין לְךָ אֱמוּנָה בְּעַצְמְךָ!"
וְהִזְכִּיר מִיָּד מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת, מִי גָּרַם לַצַּדִּיקִים שִׁיִּתְבַּזְבֵּז שֻׁלְחָנָם לֶעָתִיד לָבוֹא? קַטְנוּת שֶׁהָיָה בָּהֶם בְּעַצְמָן. שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בָּהֶם בְּעַצְמָן.
וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ לְפִי זֶה שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שֶׁהוּא טוֹב לַכֹּל וְהֵם חֲשׁוּבִים וּגְדוֹלִים בְּעֵינָיו יִתְבָּרַךְ. וּמֵחֲמַת זֶה הָיָה בָּהֶם קַטְנוּת.
וְזֶה הָיָה עִקַּר קַטְנוּת הָאֱמוּנָה שֶׁלָּהֶם, מַה שֶּׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בָּהֶם בְּעַצְמָן.
וְהַכְּלָל הַמּוּבָן מִדְּבָרָיו: שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ אֱמוּנָה בְּעַצְמוֹ, שֶׁגַּם הוּא חָבִיב בְּעֵינֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. כִּי לְפִי גְּדֻלַּת טוֹבָתוֹ שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, גַּם הוּא גָּדוֹל וְחָשׁוּב בְּעֵינָיו יִתְבָּרַךְ.
גַּם אַחַר־כָּךְ בְּסָמוּךְ, אַחַר שֶׁאָמַר עִנְיָן הַנַּ"ל, הִגִּיעַ רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְאָמַר אָז הַתּוֹרָה "חָדִי רַבִּי שִׁמְעוֹן", וְשָׁם הִזְכִּיר עִנְיַן חֶסְרוֹן אֱמוּנָה בְּעַצְמוֹ…".
אנו מתקרבים לר"ה ואחד הדברים המשמעותיים ביותר בר"ה זה לעמוד לפני ה' ולדעת יש לי שליחות, יש לי משמעות, יש בי צורך ולכן אני מבקש שפע וחיים לשנה הבאה, כי יש לי מה לתרום, לעשות ולהשפיע!
איך מגיעים לאמון בחיים ובכוחות שלנו? התשובה – אמונה בה'!
אמונה בשתי רמות:
- נשמתי היא חלק אלוה ממעל. אני מחובר לקדושה עליונה ונשגבה.
- הקב"ה שלח אותי לעולם בשליחות. אם כך, ברור שנתן לי את כל הכלים למלא את שליחותי.
הרב סולובייצ'יק מבאר:
"האדם נברא בתור שליח… ההשגחה יודעת היכן וכיצד יוכל הפרט, על כוחותיו וחסרונותיו, למלא את שליחותו… שליחותו של הקב"ה לאדם היא מתמדת. מזמן לזמן מקבל האדם תפקידים חדשים. זוהי שליחות לכל החיים, והיא מסתיימת רק עם המוות"
חודש אלול מרומז בפסוק בתהילים (כז):
"לוּלֵא (אלול) הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים".
דוד המלך אומר – אילו לא האמנתי, לא הייתי יכול להתפלל, לשוב ולתקן.
"לוּלֵא" הוא ההיפך מ"אלול". אלול הוא הזמן למלא את עצמנו באמונה ובביטחון – שיש לנו כוח לשנות, לפעול ולצמוח, מתוך אמונה בטוב ה'.
גם הווידוי בימים אלו – "אָשַׁמְנוּ" – איננו מילה מחלישה, אלא מחזקת. כשאני אומר "אָשַׁמְנוּ", אני לוקח אחריות מלאה. בתוך האחריות הזאת טמונה גם היכולת לתקן.
הרב קוק כותב:
"אֶחָד מֵהַיְסוֹדוֹת שֶׁל הַתְּשׁוּבָה הוּא הַכָּרַת הָאַחֲרָיוּת שֶׁל הָאָדָם עַל מַעֲשָׂיו… מִתּוֹךְ כָּךְ הוּא מְפַנֶּה לְפָנָיו אֶת הַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל ה'!"
רק מי שמאמין בכוחותיו, בעוצמות חייו ובניצוץ האלוקי שבו – יכול לפעול, לתקן ולרומם.
יהי רצון שנזכה להאמין בחיינו, להאמין בכוח שהקב"ה נתן לנו, ומתוך כך לפעול ולעשות בשמחה גדולה.
