סוגיה שעדיין מעיבה – נשים בעבודת ה'.
בפרשת השבוע אנו נפגשים עם בנות צלפחד.
בנות צלפחד מעוררות סוגיה שבדורנו אנו נדרשים אליה יותר יותר, ולמרות שחל שינוי אדיר בסוגיה זו, לענ"ד, הסוגיה עדיין מעיבה על חיינו ועבודת ה' שלנו.
סוגיה זו היא סוגיית הנשים בעבודת ה': הנשים בבית הכנסת ובעבודת המקדש, הנשים בבתי הדין ובעדות, הנשים בלימוד התורה ובהוראת ההלכה.
לא כאן המקום במסגרת דבר תורה לפרשת השבוע לנסות אפילו להתוות קווים לסוגיה המורכבת, די לי בבמה זו לומר שלענ"ד יש כאן בעיה וקושי גדול, שאם לא נידרש לו באומץ הוא ימשיך להוות מכשול בדרך להפיכת התורה לתורת חיים, שיכולה להנהיג את העם והמדינה, את כלל החיים והעולם.
חכמניות, דרשניות וצדקניות:
במסגרת זו, ננסה להתבונן בבנות צלפחד, שחז"ל מעידים עליהן שהיו חכמניות, דרשניות וצדקניות.
ייחוסן – אהבת הארץ:
נחל בייחוסן. התורה מעידה ומדגישה שני דברים:
האחד – ייחוסן ליוסף:
"וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף"
כותב רש"י: "…והלא כבר נאמר בן מנשה? אלא לומר לך יוסף חבב את הארץ שנאמר: 'והעליתם את עצמותי', ובנותיו חבבו את הארץ…".
השני – נסיבות מותו של אביהן:
"אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יְהוָה בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת"
והדעה המרכזית בחז"ל – שהוא היה מן המעפילים, מאלה שבכאבן על חטא מאיסת הארץ מסרו את נפשם על אהבת הארץ!
אהבת הארץ ואמונת הגאולה דווקא אצל הנשים:
הרקע הזה מסביר שבנות צלפחד היו מלאות באהבת הארץ, בחיבור לקדושת הארץ – ואולי אם אנו רוצים לראות את הסוגיה היותר רחבה אומרים חז"ל על הפסוק:
"וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי. כִּי אָמַר ה' לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר…" –
"אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים לפי שהן היו מחבבות את הארץ האנשים אומרים: 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', והנשים אומרות 'תנה לנו אחוזה'…".
תביעה עניינית:
חמושות באהבת הארץ, באומץ רב, מתייצבות בנות צלפחד, שהכתוב מונה את שמותן לחשיבותן – הן במניין בפרק הקודם והן בפרקנו – וטוענות את טיעונן. וחשוב להדגיש:
הן לא באות לחלוק על הסדרים שנאמרו, אלא להעלות בעיה במציאות מורכבת:
"כִּי אֵין לוֹ בֵּן"
לא היינו טוענות דבר לו היה לו בן, איננו באות לחלוק על התורה, לערער על הקביעה האלוקית, שהירושה היא לבנים, אבל במקרה שלנו אין בנים!
חז"ל על הענווה הזאת, זיכו אותן בתואר חכמניות, מצויינות במידות טובות ובדרך ארץ.
"כן בנות צלפחד דוברות"
ואז בא דבר ה':
"כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת"!
"יפה תבעו אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו"!
וחז"ל מוסיפים:
"וראויה היתה פרשת נחלות ליכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן… ללמדך שמגלגלים זכות ע"י זכאי" – זכו שתאמר על ידן פרשה לדורות עולם.
תביעה למען האב:
על גבי זה ראוי לשים לב – לא לכבודן הן מבקשות אלא לכבוד אביהן שמסר את נפשו באהבת הארץ:
"לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ".
צדקניות גם בזוגיות:
חז"ל מגדילין את שבחן ואומרים שהיו צדקניות, ומה הראייה לדבר?
"צדקניות הן – שלא נישאו אלא להגון להן. תני: רבי אליעזר בן יעקב אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחותה מארבעים שנה… מתוך שצדקניות הן נעשה להן נס כיוכבד".
הצמצום – והבחירה:
דברים אלו של חז"ל מתחברים לתביעתן של משפחת גלעד בן מכיר בן מנשה – על כך שברגע שהנחלה מועברת לבנות והן ינשאו למשפחות אחרות, המשפחה תפסיד את נחלתה.
ומעידה התורה:
"וַתִּהְיֶינָה… לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים".
למרות הצמצום שיש לבנות צלפחד הן ממתינות באמונה ונישאות רק להגון להן, כדברי רש"י על הגמרא:
"שלא נישאו אלא להגון להם… בנות צלפחד הותרו להנשא לכל מי שירצו… דאף על גב דהותרו לטוב בעיניהן לא רצו להדבק אלא בהגונים".
גם כאן – בנות צלפחד בענווה מקבלות את הצמצום, אבל לא מוותרות על בחירה ראויה.
קושי אצל משה – וקושי עד ימינו:
חז"ל מספרים לנו שתחילה משה לא רצה לקבל את טענתן:
"אמר משה: אי אפשר לבת לירש. אמרו לו: למה? אמר להם: שאתם נקבות".
יש תפיסה שרווחת עד היום: שאין מקום לנשים, אין להן חלק, הן לא ראויות להורות, לדרוש או להנהיג – אבל אין לדבר הזה מקור, זו רק תפיסה מקובעת.
סיכום – מסר לדורות:
אני חושב שהתמונה העולה מכאן היא תמונה יסודית וחשובה, שנכונה לכל אחד, אבל נכונה שבעתיים לנשים:
- לא לוותר על מה שאפשר, לא להתבייש לתבוע את המגיע!
- לנשים יש מקום וחלק חשוב, בייחוד בגאולתן של ישראל ובשיבתנו לארצנו.
- הדברים צריכים להיעשות בענווה ותוך קבלת התורה, אבל בעוז ועוצמה.
- לדעת שמי שרוצה את ההגון לה, את הערכים והאידאלים לשם שמיים – הקב"ה מסייע.
