בפרשת השבוע שלנו אנו לומדים על פסח שני, פסח שני הוא תופעה ייחודית, תיקון לקורבן שהתפספס, בניגוד לכלל השגור בפינו 'עבר זמנו בטל קורבנו' (או ע"פ מקורו בגמרא בברכות כו, א – עבר יומו בטל קורבנו), פסח שני, הוא השלמה של קורבן שיש לו זמן מדוייק והתפספס.
ושני לימודים חשובים ויסודיים יש ללמוד בפרשה זו.
באים אנשים ואומרים למשה:
אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
וטענתם לא מובנת כלל, הרי בעצמם אומרים 'אנחנו טמאים לנפש אדם', כלומר, אנחנו מבינים שאין אפשרות לעשות קורבן בטומאה – אז מה השאלה 'למה נגרע', כבר אמרתם בשאלתכם – כי אתם טמאים!
ועל פי זה לא ברור למה משה מתקשה בתשובה:
עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם.
ועוד יותר מפתיעה התשובה האלוקית:
דבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה', בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ…
ובאמת יש פרשיה דומה ושונה, לפרשיה זו והיא פרשת בנות צלופחד, גם שם יש פנייה באמירה 'למה נגרע':
אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ, לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.
וגם שם משה לא יודע לענות:
וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'
וגם שם התשובה האלוקית מצדיקה את הדרישה:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן!
אבל יש הבדל בפרשיית בנות צלופחד מגלים לנו חז"ל, כפי שמביא רש"י במקום:
כך כתובה פרשה זו לפני במרום מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה.
אבל כאן לא אמרו חז"ל כן, התחדשה ההלכה בעקבות הבקשה, ויש מכאן לימוד אדיר, כאשר יש השתוקקות אדירה, רצון אדיר, זה יכול לשנות את המציאות.
וזה עניינו של פסח שני, שאנו מזכירים אותו כל שנה, ללמדנו עד כמה גדולה כוחה של תשוקה, עד שיכולה ליצור פרשה חדשה, לדלג על כל המכשולים ולהתקרב לה'.
פסח שני מלמד אותנו, שיש דברים שהקב"ה נותן מעצמו, ותפקידם של בני-ישראל הוא לקבל ולקיים את ציווי ה'; ויש דברים שבאים רק על-ידי תביעה ודרישה מלמטה.
אומר על כך הרבי מליובאוויטש (פסח שני תשד"מ): מכאן למדים אנו הוראה נפלאה – שכאשר יהודי מרגיש שחסר לו משהו בעניין הקשור ביראת-שמים, בתורה ובמצוותיה, אינו סומך על אף אחד, לא על משה רבנו ואפילו לא על הקב"ה (כביכול), ואינו אומר 'אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים', אלא צועק ותובע: 'למה ניגרע'!
יש ערך וחשיבות עצומה להשתוקקות והרצון שלנו.
ועוד יסוד חשוב שנלמד מפסח שני הוא שאין להתייאש ואין לוותר, וכל עוד הנר דולק אפשר לתקן.
וכתב הרי"ץ (אחד מאדמורי חב"ד), פסח שני מלמדנו כי לעולם אין זה מאוחר מדי, תמיד אפשר לתקן. בדרך זו הוא מפרש את הפסוק: 'איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם' – אפילו מי שהוא 'טמא' או 'בדרך רחוקה', ואפילו אם הדבר היה 'לכם' – שההתרחקות נעשתה מרצונו – גם אז בידו לתקן זאת.
שני היסודות הללו הם יסודות חשובים לחיינו, לדעת שניתן ליצור דרך להתקרב אל ה', אפילו שנראה כאלו אין דרך, ושלעולם אין לומר שהדברים אבודים, תמיד ניתן להתקדם ולתקן.
הדברים נכונים בפרט ועל אחת כמה וכמה בכלל, עם ישראל מובטח לגאולה, וגם שהדבר נראה מורכב אסור להתייאש וחייבים להאמין שתהיה דרך לתקן, דרך לצמוח ולהתעלות, ואנו צריכים להאמין, לזעוק ולפעול בכל הכוח!
יהי רצון שנזכה לראות כבר בימי מלחמה זו, את הקב"ה, בעקבות מסירות חיילנו, זעקתנו ותפילתנו, מראה שתמיד יש דרך, לנצח ולקדם את גאולת ישראל!
