שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

עבודה בהפצה בחברת אנרגיה

היי, האם מותר לעבוד כמנהל מחלקת הפצה בחברת אנרגיה? העבודה היא, להיות אחראי לשבץ את הנהגים להובלות מכילי דלק לתחנות הדלק ובנוסף להיות מנהל ישיר של הנהגים. החברה פותחת תחנות תדלוק בשבת ובאים למלא דלק גם בשבת, האם יש כאן לפני עיוור? אשמח למקור הלכתי במידה ומותר.

אם אתה תהיה צריך לשבץ בפועל נהג יהודי לנסיעה בשבת – אסור. אם השיבוץ יותר כללי, כגון שאתה משבץ נהג להיות אחראי על תחנת דלק מסוימת, והוא יכול לבחור האם למלא ביום שישי או בשבת והוא מעצמו בוחר מפני נוחותו למלא בשבת – מותר. לגבי נהג גוי, אם שייך לשבץ לשבתות רק גויים, תגיד לי ואבדוק אם אפשר להקל. אם אין אפשרות כזו ולפעמים תהיה חייב לשבץ יהודי לנסיעה בשבת – אסור.

עניינים אלו מבוארים בפניני הלכה שבת. והלכה למעשה מובאים בספר הקיצור לפניני הלכה.

קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2025-10-23 16:34:17

ברכות ועוד

שלום 1. ראיתי שיש פוסקים שכניסה לשירותים בבית מהווה הפסק בברכה ראשונה בדברים שברכתם האחרונה בורא נפשות. לא ראיתי התייחסות לכך בפניני הלכה. מה דעת הרב? 2. בעניין מעבר בין 2 נשים, מה דעת הרב? (תוקף האיסור, מצבים שמותר וכ'ו)

  1. אינו הפסק. אם הרב היה סובר כך, ודאי היה מביא זאת. הכלל הוא כפי המובא בפניני הלכה.
    מתוך ספר הקיצור הלכה:
    https://shop.yhb.org.il/product/kitzur/?srsltid=AfmBOorvXJh77tw_diIx7wSWAJ1-lc22zuFgNyIA2DcmvAK2JcLSZZP9
    שינוי מקום
    יט. האוכל או שותה בתוך ביתו דבר שברכתו האחרונה 'בורא נפשות', ויצא לרחוב או לבית אחר, אם רוצה להמשיך לאכול או לשתות, צריך לברך שוב ברכה ראשונה. אבל אם יצא למרפסת ביתו או לחצרו הפרטית או לחדר המדרגות, לא צריך לברך שוב, כיוון שהם טפלים לביתו. ואם רגיל לפעמים לצאת אליהם בזמן אכילתו, רשאי לעשות כן לכתחילה.

2. אין בזה איסור.
הבעיה שגבר יעבור בין שתי נשים היא משום כשפים (גמ´ בפסחים), וכיום אין הנשים שלנו עסוקות בכשפים ב"ה.
אמנם בזוהר כתוב שיש בזה בעיה אחרת, אך איננו פוסקים הלכות מחייבות על פי הזוהר אלא רק המלצות. לכן אם אפשר בקלות לא לעבור ביניהן, נכון להחמיר.
גם לאישה נכון שלא תעבור בין שני גברים כאשר אפשר בקלות לעקוף.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2025-10-22 23:54:07

פירוק סוכה האם גם זה נחשב עוסק במצווה?

שלום לכבוד הרב, יש לי שאלה, בתום חג הסוכות פירקתי את הסוכה. זו לא משימה של מה בכך, יש להוריד את הסכך, והקישוטים ולקפל את הבד ולפרק את העץ. עבודה של כמה שעות. עכשיו בהתחשב בעובדה שגם לקפל תפילין יש סגולה לאריכות ימים, ויש אף הלכה להוריד אותה בדרך בה הנחנו אותם בתחילה, וההלכה באה ומסבירה לנו שיש דרך לסיים את המצווה והרבה נכתב על הורדת התפילין, כמה שחכמים היה להם קשה להיפרד מהם והיו כאלה שהסירו אותם ביד אחת כדי להראות על קושי מפרידתם, איך הדברים הללו עולים בקנה אחד עם הסוגייה של פירוק סוכה? האם בפירוק סוכה יש גם שכר מצווה? צורכי הרבים, הרי לבנות זו מצווה ולפרק? זה כמו דין של לקפל תפילין ? אנשים מזיעים בפירוק סוכה, זו זיעה של מצווה או של עבודת השם. אודה למענה.

בכך שאדם מראה שקשה לו להוריד את התפילין, ניכרת אהבתו לה' ואהבתו למצוותיו, ועל כך השכר. בוודאי שכן הדבר בכל המצוות, אלא שבפירוק הסוכה אין אפשרות להדריך לפרק ביד שמאל ואין עניין להשאירה יותר מימי החג, לכן מה שנותר זה מה שקורה בלב של המפרק, ועל זה השכר.

קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2025-10-21 23:02:42

יש לך שאלה?

פרשת וירא – האידאולוגיה של ישמעאל

בפרשת השבוע אנו ממשיכים להיפגש עם דמותו של ישמעאל ואימו הגר, בשבוע שעבר בסוף דברינו הבאנו את דברי המפרשים, על ההגדרה 'פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו', והשבוע ננסה להבין יותר את האידאולוגיה הישמעאלית.

אנו נמצאים במלחמה עם האיסלאם ואנו חייבים להבין את המניעים הפנימיים כי ללא הבנתם לא נדע על מה המאבק ומי עומד מולנו.

אחרי שאברהם לבקשת שרה וההוראה האלוקית לשמוע לשרה, משלח את הגר וישמעאל, מתארת לנו התורה:

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ, וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע.

וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם. וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ.

הגר מגיעה למצב מורכב, למצב שבו היא מרגישה שישמעאל בנה עומד למות בצמא, אפשר היה להבין שבמצב זה היא הייתה מניחה את הילד תחת אחד השיחים, אך התורה נוקטת ביטוי אחר לגמרי 'ותשלך', הביטוי הזה, הוא ביטוי נורא ואיום.

אבל הפסוקים ממשיכים ללמדנו על טבעם של הישמעאלים:

וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ.

פעמיים חוזר הפסוק על אותו הביטוי 'ותשב מנגד', אם שיושבת מנגד, ולא מוכנה ללוות את בנה העומד למות, יש בה ממידת האכזריות של בעלי החיים, הנוטשים את ולדם החלש והחולה והעומד למות.

כפי שמבטא זאת הרש"ר הירש:

ותשלך את הילד וגו׳ – כל התנהגותה של הגר אופיינית מאד; ומראה על טבע בני חם הבלתי מעודן. אם יהודיה לעולם לא תיטוש את בנה, אפילו אם כל מה שתוכל לעשות למענו הוא לדבר אליו בדברים רכים, ולהרגיע אותו, ולו רק לרגע. הנוטש ילד ואינו עושה מאומה משום ש״אינו יכול לשאת את מראה סבל הילד״ אינו פועל מתוך רחמים. התנהגות כזו מראה על אנוכיות אכזרית של אופי בהמי. אנושיות אמיתית ניכרת בתחושת חובה, אשר בכוחה להתגבר אף על העז שברגשות. תחושת חובה משכיחה מהאדם את הרגשות הכואבים של עצמו, ומאפשרת לו להושיט עזרה וסיוע לזולת אף אם אינו יכול לעשות יותר מאשר לנחמו על ידי השתתפות בצערו…
יתירה מכך, ״ותשלך את הילד תחת אחד השיחם״. לא איכפת לה איפה יפול הילד. לא עולה על דעתה שמא יפול בין קוצים שעלולים לסרוט אותו, תוך שהם מוסיפים כאב מיותר על ייסורי צמאונו.
כל זה מראה שהגר איבדה את עשתונותיה לגמרי כאשר התגברו עליה מכאוביה. אֵם מזרע אברהם, לעולם לא הייתה מתנהגת בדרך כזאת כלפי בנה.

הטיב לבטא זאת הרב עוזי קלכהיים זצ"ל:

ואף שלבסוף נשאה קולה בבכי…היא בכתה על מר גורלה שתשאר ללא ילד – ולא כאבה את סבלותיו, כי מי שנמצאת במרחק מן הילד ולא שותפה עמו בצערו, מאזינה לאנחותיו ונושמת אותו ברגעיו האחרונים, קשה להניח שהיא מזילה דמעה עליו, כי יותר ממה שהיא מבכה את הנער – היא בוכה על עצמה, מתוך אנוכיות צרה על חורבן עולמה, ולא על הנפש הנאנקת בחבליה על סף הכליון.

וכן מדייק הרש"ר הירש את המשך הפסוקים:
וַיִּשְׁמַע אֱלֹקים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹקים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלֹקים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם.

מכאן החשיבות העמוקה של פסוק יז: אלוקים שמע, לא את קול הגר (אף שגם היא בכתה) אלא ״את קול הנער״. בכייה הנובעת מאנוכיות והמלווה חוסר מעש, אינה מגעת עד כסא הכבוד.
אנו רואים שאויבנו חסרי צלם האנוש – חיות האדם, מוכנים להקריב אלפים מבניהם כדי לפגוע בישראל, כדי לרצוח תינוקות וילדים, זקנים ונשים, ניתן אולי היה להבין שההקרבה הזאת היא לגודל האידאל שהם רואים ב"מלחמת הקודש" עם עם ישראל, אבל צריך לומר שהיכולת להקריב כל כך הרבה חיים, נובעת מזלזול מוחלט בערך חיי אדם, היכולת לספוג כל כך הרבה אבדות נובעת מאטימות מוחלטת לכאב ולסבל לצער היתומים, לכאב האלמנות ולשכול ההורים.

בעוד המנהיגים נמצאים במלונות פאר, וחיים חיי מותרות, על חשבון כספם של דלת העם, שחיים בתת רמה, הפער בין חיי המנהיגים, חיי המפקדים לעומת חיי החיילים הפשוטים וחיי המון העם, הוא פער בלתי נתפס, למי שיש לו חמלה ומוסר.

יש כאן תפיסה של זלזול מוחלט בחיי אדם, כאביו ומצוקותיו.

כפי שכותב הרב עוזי קלכהיים זצ"ל:

התהום העליון המבדיל ביננו לבין זרע ישמעאל ביחס לבנים מתחיל הרחק מאיתנו, הוא התחיל בהשלכת הילד תחת אחד השיחים והישיבה מנגד כמטחווי קשת.

בין המונח הצהל"י 'אחרי', וה'מטחווי קשת' של מפקדי ומנהיגי צבאות ערב, יש הרבה יותר מטכניקה צבאית גרידא…

הרב חרל"פ, מסביר עוד יותר עמוק מה שורש המחלוקת ומניין נובעת השנאה האדירה לעם ישראל:

שורש ההתקוממות של האומות על ישראל הוא שקובלים על ישראל על מה שאומרים לעבוד את ה׳ בדרך החיים ואילו האומות מתפארים לומר שעיקר העבודה הוא לדלג על חיי העולם הזה ולמות למען שמו, וזהו הרז שבכל פעם שישראל מתעוררים לתחייה ובייחוד כאשר שבים אל אדמתו לנטוע כרמים ולבנות את הארץ, מתגעשים רפאים ומתהוללים לעכב בעד תחייתם של ישראל, שכן זהו יסוד כל הקטגוריא שלהם על ישראל, ובעיקר תהיה זאת טענתם של בני ישמעאל באחרית הימים, כאשר יתגלה קץ המגולה של 'ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל", ומתוך זה יסבלו בני ישראל צרות רבות עד מאוד מבני ישמעאל….

הישמעאלים לא יכולים לסבול את היומרה לעבוד את ה', מתוך חיים משגשגים, חקלאות פורחת, וחיים מלאי אהבת חיים ואהבת חסד.

עבודת ה' האיסלמית מבוססת על כך ש'אללה הוא אכבר', אלוהים גדול אל האדם הוא אפס, תפקיד האדם להיכנע לפני האלוקים, כי אין לו שום ערך ומשמעות, חייו אינם שווים מאומה, לכן תפילתם היא בכריעה, ביטול מוחלט של ערך האדם.

כמו שהגדיר הרב קוק את האיסלאם: "המונותיאיסמוס השומם והמדברי של האיסלאם", האיסלאם גורם לשממה ומדבר מכיוון שהוא מזלזל בחיים, ולא מאמין בחיים, בפריחה ובשגשוג.

הרב ליאור אנגלמן, בהומור כואב הציע לחתום על הסכם…
הסכם למימוש מיידי: הם משתוקקים להיות שאהידים ולמות על קידוש אללה. אנחנו משתוקקים להיות טובים ולחיות על קידוש השם – סוף סוף אין ניגוד אינטרסים, אפשר בלב שלם לחתום.

המאבק הוא בין עם מלא אהבת חיים, שיודע שכל אחד ואחד הוא עולם מלא, שמלא רחמים וחסד, לעם תאב מוות, שלא מייחס ערך וחשיבות לחיי האדם וכאביו, וסוף הטוב לנצח!

יהי רצון שנזכה לראות את הנצחון, של החיים והטוב, ולראות בהמשך עבודת ה' בדרך החיים!

 

 

 

אולי יעניין אותך

דילוג לתוכן