בפרשתנו מנסה בלק מלך מואב לשכור את בלעם לקלל את ישראל, הסיפור ידוע, הברכות הופכות לקללות, כפי שמתאר זאת משה בספר דברים:
וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת-בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר, מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם—לְקַלְלֶךָּ, וְלֹא-אָבָה ה' אֱלֹוקיךָ, לִשְׁמֹעַ אֶל-בִּלְעָם, וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹוקיךָ לְּךָ אֶת-הַקְּלָלָה, לִבְרָכָה: כִּי אֲהֵבְךָ, ה' אֱלֹוקיךָ.
אך דווקא לאור הכשלון לקלל את ישראל, דווקא לאור האהבה האלוקית העליונה המופיעה פה, כל כך צורמים הפסוקים האחרונים של הפרשה:
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב, וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן, וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן, וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר, וַיִּחַר-אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל…
ושתי שאלות יש לשאול כאן:
האחת מדוע הקב"ה אוהב את ישראל, אם אלו הם מעשיהם?
השנייה היא מדוע הקב"ה שהגן על ישראל כנגד הקללות לא הגן על ישראל שלא מן הזנות?
לענ"ד התורה צרפה את שתי פרשיות אלו, שמבחינה חיצונית לא נקראות קשורות זו לזו, ולא הזכירה התורה כאן, שהזנות של בנות מדיין הייתה מעצתו של בלעם, והזכירה זאת רק בפרשת מטות:
וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה, הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'.
כדי שנשאל את עצמנו את השאלות האלה, כדי שהניגוד החריף הזה בין הפיכת הברכה לקללה לבין הזנות והעריות שחוטאים בהם ישראל יעמדו מול עייננו.
הקב"ה אוהב את ישראל, הוא בחר בנו מכל העמים, הוא השרה עלינו את שכינתו, אי אפשר לתאר את גודל האהבה האלוקית לישראל, הקב"ה קרא עלינו את שמו הגדול, ולכן אם מנסים לקלל את ישראל זה לא מצליח – 'לא תאור את העם כי ברוך הוא' – זו המציאות!
אבל המציאות הזאת לא שוללת את הבחירה החופשית, אם נדגים זאת במישור הפרטי של האדם, אדם יכול לזכות להרבה כישרונות מופלאים, כוחות נפש אדירים, אך לא לממש אותם, או לממש אותם לרעה.
ואפשר אפילו לומר יותר מכך, ככל שאדם או עם הם יותר גדולים, יש להם יותר כוחות נפש, כך יש להם יותר קושי במימוש, שהרי הרבה יותר קשה לממש דבר גדול ונשגב מדבר קטן, וכדברי הגמרא במסכת סוכה:
…תנו רבנן: 'ואת הצפוני ארחיק מעליכם' – זה יצר הרע, שצפון ועומד בליבו של אדם…שנתן עיניו במקדש ראשון והחריבו והרג תלמידי חכמים שבו…שנתן עיניו במקדש שני והחריבו והרג תלמידי חכמים שבו…שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל…אמר אביי ובתלמידי חכמים יותר מכולם…אתא ההוא סבא תנא ליה כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו…
והדברים מובנים באופן הגיוני כפי שביארנו ככל שיש יעוד יותר נשגב וגדול, כך גדל הקושי וגדלה המורכבות לממשו.
החטא לא מעיד על קטנות, אלא על קושי ומורכבות, על אתגר מאד עליון שלוקח זמן ונצרכים מאמצים אדירים כדי לממשו.
אנו צריכים ללמוד מהמבט האלוקי, הנפילות שאנו רואים בעם ישראל בכלל ובפרט לא מעידים על קטנות, אלא על גדלות שטרם התממשה.
אנו צריכים לזכור את הגדלות הזאת, אנו צריכים לדבר אליה ועליה.
כפי שאומר בלעם על פי פירושו הנפלא של הנצי"ב:
לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ.
ומבאר הנצי"ב:
לא הביט אוון ביעקב – האוון שישנו ביעקב אינו בעצם מושרש בלב יעקב, כמשמעות לשון הבטה… שהוא הסתכלות בתוך ופנים הדבר. וזהו דבר הכתוב הקב״ה 'לא הביט' שהאוון מושרש בלב יעקב. אלא כמו שאדם רוצה לעשות אוון ע״י רוח שטות שהיא טבע התאווה וכדומה… והכי איתא ברבה על הפסוק 'אם ייתן איש ביתו וגו׳ אחות לנו קטנה וגו׳. דמשום הכי אהבת ה׳ עזה לישראל אע״ג שהמה חוטאים כאומות העולם משום שהם כקטנים פירוש שהטבע מחטיאם ולא הדעת.
ה׳ אלהיו עמו – על יעקב אמר. שאע"ג שהוא חוטא מכל מקום 'ה׳ אלוקיו עימו'. אינו כופר בעיקר. אלא אינו יכול להתגבר באותה שעה על התאווה והרצון…
בעם ישראל אין רע בתוכיותו, כל הרע, זה רצון חיצוני ותאווה, אבל בפנימיותו עם ישראל וכל יהודי ויהודי, מלא אמונה וקדושה.
בכך ענינו על השאלה הראשונה.
אך למה הקב"ה לא עושה נס שיצילנו מן החטא כפי שהציל אותנו מהקללה, כאן מופיע אחד היסודות החשובים ביותר מחיינו, הקב"ה לא עושה נס לשנות את רצונו ובחירתו של האדם (ואין להקשות, מהקשיית לב פרעה, להיפך כל הראשונים הקשו על הקשיית הלב, ותירצו כל אחד ואחד כדרכו), כי זהו תפקידנו בעולם, לבחור, לשנות את ליבנו, הוא מה שאמרו חז"ל:
הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים
וכפי שמבארת הגמרא במסכת נידה:
דריש ר' חנינא בר פפא: אותו מלאך הממונה על ההריון לַיְלָה שמו, ונוטל טיפה ומעמידה לפני הקב"ה, ואומר לפניו: ריבונו של עולם, טיפה זו מה תהא עליה? גיבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני? ואילו רשע או צדיק – לא קאמר, כדרבי חנינא; דאמר ר' חנינא: הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים, שנאמר: "ועתה ישראל מה ה' אלוהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' "
הקב"ה נותן את הכוחות ואת התנאים החיצונים, אך הבחירה בידינו.
עם ישראל צריך בבחירתו להכיר את הסגולות המיוחדות שלו, את הכוחות האדירים שיש בו, את שליחותו וייעודנו ולחיות על פיהם
עם ישראל צריך לזכור את דברי ה' בפי בלעם:
כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב.
מסביר הרמב"ן:
…אמר מראש צורים ומן הגבעות אני מביט ורואה אותו כי ישכון לבדו, ואין עמו גוי אחר שיחשב הוא אליו כמו שיתקבצו עמים רבים ואומות שונות להיות מחנה אחת, אבל אלו כולם תורה אחת ומשפט אחד להם וגוי אחד הם, וישכון בדד בשם יעקב וישראל.
לעם ישראל יש ייעוד ייחודי, אנחנו לא כמו כולם, יש לנו כוחות אחרים וייעוד אחר.
בעיניי ההבנה הזאת, והבחירה הברורה מאד, שאנחנו כיהודים שונים מהותית מכל האומות, לכן אנחנו לא צורכים את התרבות שלהם, את האופנות שלהם, את הדעות וצורת החיים שלהם.
ברגע שיש הבנה שאנו שונים לגמרי, בכל חיינו, בכל התנהלותנו, ייקל עלינו לבחור נכון, להתגבר על היצר ולקדש את שם ה' בעולם.
לא לחינם החטא הוא החיבור עם אומות העולם, בתחילה בגוף, בזנות, ולאחר מכן בנפש, בע"ז.
מי שלא מבין שאנו שונים בכל הרמות, כולל העובדה שגופנו שונה, לא יצליח גם לא להיסחף אחרי הדעות והעמדות
יהי רצון שנזכה לגלות את קדושתנו האדירה!
