בפרשת השבוע, אנו נפגשים במצווה הגדולה בכל המצוות, מצוות קידוש השם:
ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם.
מפסוק זה אנו למדים על החיוב לקדש את השם ועל האיסור לחלל את השם.
זהו דבר ששמתי לב אליו השנה, שהכרזת העצמאות, הקמת המדינה הייתה בערב שבת פרשת אמור, וזה פלא הרי הקמת המדינה היא קידוש ה' הגדול ביותר שהיה מאז יציאת מצרים.
שהרי עצם תקומתה של מדינת ישראל הוא קידוש השם שאין כדוגמתו. כי מהו 'קידוש השם', וצריך לשים לב, לא מדובר בקידוש ה', אלא בקידוש השם, שהרי שמו של כל דבר הוא הדרך שבו מבטאים אותו בעולם, הדרך בה הוא מופיע.
שאנו אומרים 'טוב שם משמן טוב', הכוונה היא שיותר חשוב מעושר, זה איזה חותם האדם משאיר בעולם, השם – זה החותם העולה ממכלול מעשיו ומידותיו של האדם, כפי שהם מופיעים באופן ממשי בעולם.
ממילא קידוש השם, פירושו העלאת התגלות ה' בעולם. יש לקב"ה שמות שונים. כל שם מבטא צורה מסוימת של התגלות ה' בעולם. קידוש השם, פירושו מציאות או מעשה שמרבים התגלות ה' בעולם, לעומת, חס ושלום, חילול השם שפירושו מציאות או מעשה שממעטים את התגלות ה' בעולם.
התגלות ה' בעולם במלוא גודלה ושלמותה יכולה להיות רק על ידי עם ישראל, שהרי עם ישראל הם הנקראים בשמו של הקב"ה, לכן עצם העובדה שעם ישראל בגלות, שאין לו כבוד לאומי, והוא גולה מארצו, זהו חילול שמו של הקב"ה, וכשהוא יושב בארצו כעם ריבוני ומשגשג זהו קידוש השם, וכך מלמדנו הנביא יחזקאל:
וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי: וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ עַל הָאָרֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ: וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים.
תמצית הדברים היא שישראל נהגו בארץ שלא כשורה, וכתוצאה מכך הלכו לגלות. ובהמשך נאמר שם:
"וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ד' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ".
מדגיש רש"י:
"וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" – השפילו את כבודי. ומהו החילול? באמור אויביהם עליהם: "עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ"…
זהו החילול. כלומר, עצם העובדה שישראל נמצאים בגלות סובלים ומושפלים הוא חילול השם הממעט הופעת ה' בעולם. ולכן:
"וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי… לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ד' א-להים לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם…".
שואל שוב רש"י:
ומה הוא הקידוש? "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם"
כלומר, הגלות היא חילול השם ואילו בגאולה כשלעצמה מתקדש השם. וראשית קידוש השם זו שיבת עם ישראל לארצו, זה קיבוץ גלויות.
במילים אחרות, שמו של ה', כלומר, הופעתו וגילויו בעולם זה עם ישראל, ולכן קידוש השם וחילול השם, תלוי במצבם של ישראל, ואכן המהרש"ל, בביאורו למצות חילול ה' בסמ"ג שואל:
יש מקשים, למה תלה עיקר עוון החילול במילת השם יותר משאר עבירות, ולמה לא אמר "לא תחללו אותי"?
ועונה המהרש"ל:
ונראה לי שהוא יתעלה לא קפיד אלא אמעלת (= על מעלת) ישראל שלא יצא עליהם שום דופי וקלון, כי הם תלויים בשמו יתברך וזה מה שתיקנו בתפילת ראש השנה "ושמנו קראת בשמך", ויש להם סעד מן המקרא "ומה תעשה לשמך הגדול", כדאיתא בירושלמי.
אם ננסה לבאר יותר, כלל ישראל, הם שם ה' בעולם, וכלל ישראל, בא לידי ביטוי בשלושה דברים, עם ישראל, שנקרא בשם ה', תורת ישראל וארץ ישראל, לכן גם ארץ ישראל נקראת בשם ה':
כי שמך נקרא על עירך ועל עמך.
וכן תורת ישראל:
כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו.
ומכאן למדו לברכת התורה, הנקראת שמו של הקב"ה.
כלל ישראל מופיע דרך שלושה דברים כלליים, העם, הארץ והתורה, וממילא שלושה דברים אלו, התורה, העם והארץ, שנקראו בשמו של הקב"ה, יש לנו חיוב להגדילם ולרוממם, וחלילה לנו מלחללם ולהשפילם.
יותר מכך, מכיוון שכל מטרת הבריאה היא להופיע את שם ה' ולקדש את שמו, כפי שאומרת הברייתא בסוף פרק קניין תורה במסכת אבות:
כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, לא בראו אלא לכבודו, שנאמר: 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו'.
כל הבריאה היא לגלות את כבוד ה', שזהו קידוש שמו, לכן מצוות קידוש ה' כוללת חיוב למסור את הנפש על קידוש שמו יתברך במקרים מסוימים, שהרי כל הבריאה היא בשביל זה.
ואכן, בשלושת הדברים האלו מצאנו חיוב למסור את הנפש, שהרי על עם ישראל וארץ ישראל אנו מצווים להילחם מלחמת מצווה, והמצווה להילחם כוללת בתוכה את מסירות הנפש, כדבריו הפשוטים והיסודיים של המנחת חינוך:
מצוה זו (של מלחמת שבעת עממין) התורה ציוותה ללחום עמהם, וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס, כמובא ברמב"ן ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה, אם כן חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהיא סכנה…
על התורה נצטווינו למסור את נפשנו על שלוש העברות החמורות, ובשעת השמד אף על כל התורה כולה.
מצוות קידוש השם, מקיפה את כל חיינו, כל מעשה ומעשה של כל יהודי, כמי ששם ה' נקרא עליו, וכל שכן, כל מעשה ומעשה של עם ישראל, יש לו משמעות עצומה.
חיוב מסירות הנפש, הוא עניין מהותי, כפי שכותב הרב יהושע וייצמן:
העובדה שישנם ערכים שמקריבים למענם אף את החיים, נותנת משמעות לחיים עצמם. החיים אינם סתם תקופת זמן שחולפת על האדם. יש לחיים מטרה, ישנם כיוון ותכלית שאנו צריכים לשאוף אליהם, והם עומדים מעל החיים אין החיים מסתכמים רק במה שנראה לעיניים ונתפס על ידינו. החיים הם חלק ממערכת גדולה ועליונה, ועל כן ישנם פעמים שאנו נדרשים להקריב אף את החיים עצמם למען ערכים העומדים ממעל להם.
זכינו וחיינו הם קידוש השם, כל מה שמוסיף לכבוד עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל הוא קידוש השם.
יהי רצון שנזכה, מתוך מעשינו, לקדש שם שמיים ושיתקיים בנו הפסוק: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך".
