בפרשת השבוע אנו פוגשים את גדול מנהיגי ישראל בתורה, את משה רבנו, ננסה להתבונן מעט במה זכה משה רבנו להיות מנהיגם של ישראל.
מיד בלידתו של משה אנו נתקלים בתכונת הבסיס של משה:
ותהר האשה ותלד בן ותרא אתו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים
משה רבנו הוא טוב, זוהי תכונת הבסיס שלו, והטוב הזה אופף אותו בגדילתו, חייו מתאפשרים בשל הטוב הגדול של המיילדות שלא קיימו את גזירת פרעה, ולא רק שלא המיתו את הילדים, אלא הכתוב מעיד עליהם 'ותחיינה את הילדים', הם מתאמצות לתת חיים לילדים.
ממשיך באחותו שמתוך אהבה ודאגה, מתייצבת להשגיח על אחיה.
והשיא מגיע בדמותה של בת פרעה, שהיא באופן מפתיע זו שזוכה לתת למשה רבנו את שמו, את השם שכל יהודי נושא על שפתיו ובמחשבתו מאז עומדו על דעתו.
…ותרא את התבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותקחה, ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בכה ותחמל עליו ותאמר מילדי העברים זה…יגדל הילד ותבאהו לבת פרעה ויהי לה לבן ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו
יש כאן סיפור פשוט ומופלא, של חמלה, של איכפתיות, של חסד, בניגוד לגזירתו של אביה, בת פרעה, חומלת, ועל שם סיפור החמלה הזה נקרא משה רבנו, שגדולת נביאותו היא אחד מי"ג יסודות האמונה.
אך משה רבנו לא נקרא משוי, אלא משה, בת פרעה, מחליטה שהילד הזה, יהיה אדם שמשה, אדם עם מסירות נפש לעשות טוב, לעשות חסד, למשות אנשים מן המים, ולהצילם.
ואכן שלושת הסיפורים הראשונים המופיעים בתורה, על מעשיו של משה רבנו, הם באותו הכיוון.
משה רבנו לא יכול לראות עוול, לא יכול לראות סבל וצער בלי לנסות לפעול לתיקונו.
הסיפור הראשון:
ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסיבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול
משה רבנו לא יכול להישאר ספון בארמון המלך, הוא שומע שיש סבל, ודבר ראשון הוא הולך לראות, הוא רואה את הסובל, והראייה הזאת, גורמת לו לנסות לפעול לתיקונה.
שהוא רואה איש מצרי מכה איש עברי, למרות סיכון החיים הגדול הוא מתערב, הוא לא יכול שלא להתערב.
הסיפור השני:
ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים ניצים ויאמר לרשע למה תכה רעך
כאן כבר מדובר בשני אנשים מעמו, משה רבנו כבר בסיכון גדול אחרי מעשהו אמש, אך שוב הוא לא יכול ולא רוצה שלא להתערב.
הסיפור השלישי, בהיותו עולה חדש, שנמלט מחרב פרעה:
ולכהן מדין שבע בנות ותבאנה ותדלנה ותמלאנה את הרהטים להשקות צאן אביהן, ויבואו הרעים ויגרשום ויקם משה ויושען וישק את צאנם, ותבאנה אל רעואל אביהן ויאמר מדוע מהרתן בא היום, ותאמרן איש מצרי הצילנו מיד הרעים וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן
משה רבנו מתגלה כבעל חמלה ואיכפתיות אדירה, הוא לא שותק נוכח הסבל והעוולות אלא פועל, למען החלש והסובל.
זה אולי מסביר את כינויו של משה 'רעיא מהימנא', רועה נאמן, משה רבנו הוא הרועה הנאמן, כחלק מהרצון הגדול להיטיב, הקב"ה נותן תורה על ידו, כאומרו רצית להיטיב ופעלת לשם כך במסירות נפש, תנתן תורה על ידך שתביא את הטובה הגדולה לעולם כולו.
כדברי הגמרא המנחות:
יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים, יבא טוב זה משה, דכתיב: 'ותרא אותו כי טוב הוא', ויקבל טוב זו תורה דכתיב: 'כי לקח טוב נתתי לכם', מטוב זה הקב"ה דכתיב: 'טוב ה' לכל', לטובים אלו ישראל דכתיב: 'הטיבה ה' לטובים'
האיכפתיות הזאת, החמלה המופלאה הזאת, זוהי מידתו המיוחדת של משה רבנו.
ולסיום נעיר עוד הערה קטנה-גדולה, כדי לעשות טוב צריך להיות איכפתי, וצריך להיות אדם שרואה, לראות את האחר, להיות עירני, ואולי זה המבחן שעובר משה רבנו, כאשר הוא זוכה לשליחות מבחן הסנה.
וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה, וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל, ויאמר משה אסרה נא ואראה את המראה הגדל הזה, מדוע לא יבער הסנה, וירא ה' כי סר לראות, ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני
התורה ממש תולה את השליחות של משה בכך שהוא סר לראות, מכיוון שה' רואה שהוא סר לראות, לכן הקב"ה קורא אליו מהסנה וממנה אותו לשליחות הגדולה, לייסד את האומה הישראלית ולקבל את התורה, ולהביאה לעם ישראל.
מדוע יש משמעות בכך שמשה רבנו סר לראות?
לדרכנו יש לומר, מכיוון שמשה רבנו הוא רואה, הוא איכפתי, הוא מתעניין, מי שרואה, מי שעיניו וליבו פתוחים הוא מתאים להיות מנהיגם של ישראל.
שנזכה לראות את מי שמסביבנו, ושליבנו יתמלא בחמלה ואיכפתיות, ומתוך כך נעשה כל אחד כמה שיותר טוב!
