בתחילת פרשתנו משביע יעקב את יוסף לקבור אותו, בקבורת אבותיו במערת המכפלה:
ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים, ושכבתי עם אבותיי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, ויאמר אנכי אעשה כדברך
גם יוסף בסוף הפרשה יבקש בקשה דומה מאחיו:
ויאמר יוסף אל אחיו אנכי מת ואלוקים פקד יפקד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב, וישבע יוסף את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלוקים אתכם והעלתם את עצמותי מזה
מדוע כל כך חשוב ליעקב וליוסף שעצמותיהם יעלו לארץ? עוד יש לשאול, אנו רואים שכאן מכונה יעקב ישראל מדוע? גם שיוסף משביע את אחיו, יש מעבר בולט בפסוק שבתחילה הוא מדבר עם אחיו, אבל מיד לאחר מכן הוא משביע את בני ישראל, מה פשר השינוי?
יש שתולים את העניין בחשיבות הקבורה בא"י, ויש לכך מקורות רבים, אך לענ"ד ניתן להסביר זאת באופן אחר.
הדאגה הגדולה של יוסף היא מכך שבניו ייטמעו במצרים, הירידה למצרים, כמו כל יציאה לגלות, טומנת בחובה סכנה אדירה של התבוללות, התבוללות מעשית ולא פחות מכך התבוללות רוחנית, זה פשט הפסוקים בפרשת ויגש:
ויאמר אנכי האל אלוקי אביך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם, אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ויוסף ישית ידו על עיניך
ממה יעקב ירא?
מסביר הנצי"ב:
אל תירא מרדה מצרימה…שהיה ירא שלא יהא נשקע זרעו בהתערבות האומה של מצרים.
וממשיך הנצי"ב להסביר את המשך הפסוקים:
כי לגוי גדול אשימך שם. לדרשות חז״ל משמעות גוי גדול שיהיו גוי מצוין בפני עצמן. ולא משוקעין במצרים…
הקב"ה מרגיע את יעקב, אל תדאג עם ישראל ידעו לשמור על הבדלותם ועל ייחודם, על ערכיהם ועל אמונתם, על הנהגתם והתנהלותם.
וממשיך הנצי"ב להסביר:
ואנכי אעלך גם עלה – שתי עליות היינו עליה חושית שיעלו בשעת גאולה לא״י, וגם עלה עליה רוחנית שביציאת מצרים יעלו במתן תורה ובעבודת הקרבנות יותר מאשר היו עוד לפני בואם למצרים
ויוסף ישית ידו על עיניך – …יש בזה הבטחה נפלאה לעיקר קיום האומה במצרים, ומשמעות עיניך היינו תשוקתו ומדתו המיוחדת שנתן יעקב עיניו על זה, ומבואר בפרשת וזאת הברכה דעין יעקב היא לשבת בטח בדד ('וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב')…ופירוש בדד הוא שלא להתערב יותר מן ההכרח עם אומות העולם…וכך הוא רצונו של הקב״ה כמו שכתוב ריש שירת האזינו בפסוק 'ה׳ בדד ינחנו', אבל מדות הללו מסוגלות להיות נשמרות אך ע״י תורה ועבודה שהמה מבדילים בין ישראל לעמים…ולעניין בדד. השתדל יוסף בכוחו לפנות ארץ גושן. ולהושיב את ישראל שם. כאשר יבואר עוד. ולא עשה כן אלא כדי שיהיו ישראל בדד…
כלומר, הדאגה של יעקב ברדתו עם בניו למצרים היא ההשפעה הרוחנית שעלולה להיות על עם ישראל, עלולים ישראל להיטמע במצרים ולשכוח את ייחודם.
ולכך מצווה יעקב את יוסף, אל נא תקברני במצרים, העובדה שיעקב לא נקבר במצרים, מציבה תמרור תזכורת גדול לעם ישראל כולו, לא זה מקומכם, אתם לא שייכים לכאן.
האדם והעם מחוברים לאבותם, בחייהם ובמותם, ולכן העובדה שיעקב קבור בארץ ישראל, יוצרת חיבור וזיקה עמוקה בין עם ישראל לארץ ישראל, זיקה שכל כך חשובה ומשמעותית.
כפי שכותב הרש"ר הירש את הדברים מנהמת ליבו:
יעקב יודע היטב שיוסף יקבור את אביו ברוב פאר והדר. אך הוא אומר לו: ״עם כל ה׳חסד׳ שלך, אל תעלים עיניך מן ה׳אמת׳. נוח לי יותר שלא להקבר כלל מאשר להקבר במצרים״. הדגש הוא על בקשתו שלא להקבר במצרים. היה מתקבל על הדעת שקיום בקשה מעין זו אינו כה קשה, עד שתהיה נדרשת שבועה גדולה שכזו. אך נראה מכל הסיפור שפרעה והמצריים לא היו רואים בעין יפה, אילו יעקב ומשפחתו היו יוצאים ועוזבים את מצרים לגור בארץ אחרת. גם העברת גופו של יעקב לכנען לא תעשה רושם טוב; היא תראה באופן ברור שבני משפחת יוסף טרם רואים עצמם כאזרחי הארץ, ושליבם עדיין קשור לארצם הקודמת.
אך יתכן שהסיבה שעוררה את בקשתו של יעקב, עמוקה עוד יותר. במשך שבע־עשרה השנה שגר במצרים, בודאי הבחין יעקב בהשפעה החזקה של ״האחז בה״ על צאצאיו. ודאי ראה שהם התחילו לראות את הנילוס כ״ירדן״ שלהם, ושחדלו מלראות את שהייתם במצרים כגלות. ואכן זו הייתה סיבה מספקת לתחינתו כבדת המשקל של יעקב שלא יקברוהו במצרים, אלא ישאוהו אל ארץ מולדתם האמיתית. הייתה זאת עבורו סיבה מספקת לומר להם: ״אתם אולי מקווים וחפצים לחיות במצרים, אך אני אינני רוצה אפילו להקבר שם״. זה הטעם מדוע אינו מביע את משאלתו כ״יעקב״ – מנקודת מבט פרטית ואישית; אלא כ״ישראל״ – כנושאו של הייעוד הלאומי, וכאזהרה על העתיד הלאומי של בניו.
הרש"ר הירש מדייק שכאשר יעקב מבקש את הבקשה הוא לא מבקש אותה כיעקב אלא כישראל, כלומר, יש כאן לא בקשה פרטית אלא בקשה לאומית.
יוסף בנו, ממשיך את מעשה אביו, וקריאתו לבני ישראל, ולא לאחיו, להעלותו לארץ ישראל, היא כדי שההבטחה והשבועה להעלותו לארץ תהדהד בבני ישראל, שהם צריכים וחייבים להעלות לארץ, אלו פסוקי החיתום של ספר בראשית, והקריאה: פקד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה!
חייבת להיות בליבם של ישראל, כי אם לא יש חשש גדול ונורא שהם ישכחו את ייעודם ואת מקומם.
הרב קוק כותב שמה שמחזיק את עם ישראל בגלות זה הצפייה והשתוקקות לארץ ישראל:
הָאִמּוּץ הָאֲמִתִּי שֶׁל רַעְיוֹן הַיַּהֲדוּת בַּגּוֹלָה בֹּא יָבֹא רַק מִצַּד עֹמֶק שִׁקּוּעוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּמִתִּקְוַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יְקַבֵּל תָּמִיד אֶת כָּל תְּכוּנוֹתָיו הָעַצְמִיּוֹת. צִפִּיָת יְשׁוּעָה הִיא כֹּחַ הַמַּעֲמִיד שֶׁל הַיַּהֲדוּת הַגָּלוּתִית, וְהַיַּהֲדוּת שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא הַיְשׁוּעָה עַצְמָהּ.
שיש חזון גדול, וקישור לארץ ישראל לא נטמעים באומות העולם ובגלות.
לדברים האלה בעיניי יש לימוד משמעותי לנו, כאן ועכשיו בשני מישורים:
המישור הראשון, אמנם אנו נמצאים בארץ, אך מיליונים מאחינו, נמצאים בגלות, מיליונים מאחינו לא שותפים לגאולתנו, הדבר פוגע בהם ובנו פגיעה אנושה, הדבר פוגע בהם, שהרי ההתבוללות הממשית והרוחנית היא נגע אדיר, שרק הולך ומתגבר משנה לשנה, אפילו בנאמנים והמחוברים לתורה ולמצוות, ההתבוללות פוגעת מאד בגלות, הרבה הרבה יותר מהנמצאים בארץ, והדבר פוגע בנו שכוחות רבים וטובים לא נמצאים איתנו ומסייעים בבניינה של מדינתנו.
העובדה שגדולי עולם לא השכילו לעשות כמעשהו של יעקב אבינו וקבעו את קבורתם בניו יורק, באומן, במרוקו ובשאר הגלויות מחלישה את הזיקה לארץ ישראל, ועלינו לפעול בכל המישורים להביא כמה שיותר מאחינו אל ארץ ישראל, כי לצערנו הרב, אנו יודעים שאין תקווה ואין עתיד בגלות.
המישור השני, היום ההשפעה התרבותית מאומות העולם נמצאת לא רק במיקום הגאוגרפי, אלא גם במיקום הווירטואלי, החשש להיטמע, להיסחף, להיות מושפעים, ולא להיות מצויינים, מובדלים ומופרשים הוא חשש כבד מאד, יעקב ויוסף, דאגו ופעלו, לשמור על הייחודיות של עם ישראל, ואנו צריכים ללכת בדרכם, ולעשות כל אשר ניתן כדי לשמור על דרכנו, ייעודנו וייחודנו.
יהי רצון שנלך בדרכם של אבותינו, ונזכה לעליה כפולה, עליה גשמית ועליה רוחנית.
