דבר תורה לפרשת וישלח – מה בא ללמדנו המאבק עם האיש?

אחד הסיפורים התמוהים המופיעים בתורה, הוא הסיפור שמופיע בפרשתנו, מאבק יעקב עם האיש, וכך מספרת התורה:

ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר, וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו, ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני, ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב, ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל, וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי ויברך אותו שם, ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלקים פנים אל פנים ותנצל נפשי, ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צלע על ירכו, על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה

הסיפר מעורר שאלות רבות, מיהו האיש? מדוע הוא נאבק עם יעקב? מדוע הוא חייב ללכת בעלות השחר? מדוע מבקש יעקב שהאיש יברך אותו? מדוע התוצאה היא שיעקב צולע על ירכו?

וננסה ללכת בדרכו של הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר בהסברת הדברים, על פי פירוש הנצי"ב האיש הוא מלאך, ולא סתם מלאך אלא מלאך שמייצג את מידת הדין, על מה הדין, בפירוש הנצי"ב לא מבוארים הדברים, וניתן לומר בפשטות, שיעקב עומד לקראת פגישה מכרעת עם עשו, פגישה שממנה הוא כל כך חושש, ולקראת כל שעת סכנה יש דין, האם אדם זכאי להגנה אלוקית, ולכן המלאך שמייצג את מידת הדין נאבק עם יעקב, ויעקב מנצח, ובכך מקבל יעקב איתות שאינו צריך לפחד, כי הוא ראוי להגנה מעשו, וראוי הוא להמשיך בדרכו ולהיכנס לארץ.

איתות זה הוא חשוב מאד, כי אחד הדברים שעוצרים את האדם מלהצליח, הוא התחושה שלא מגיע לו, שהוא לא ראוי ולא כדאי, וההססנות והפחד, מחלישים את האדם, והם עצמם יכולים להביא את האדם לאי הצלחה, ולכן יעקב מקבל איתות אלוקי, שהוא ראוי וכדאי.

חלק מהאמונה הנדרשת מהאדם היא האמונה שהוא ראוי לעזר וסיוע אלוקי, הוא ראוי לסייעתא דשמיא, כי הוא רוצה טוב, הוא רוצה לשם שמיים, נכון אינו מושלם, אבל כוונותיו טובות והוא מכוון לעשות טוב.

מכיוון שהמלאך הוא מידת הדין כשמגיע הבוקר הוא מבקש ללכת שהרי מידת הדין זמנה בלילה, כדברי הנצי"ב:

עד עלות השחר – שאז אינו שולט כח הדין וכח הקדושה מתחזק. ע״כ משך המלאך עצמו ממנו

אלא שעדיין נשאר להבין מדוע יעקב ניזק?

על כך עונה הנצי"ב תשובה מפתיעה, תוך שהוא מדייק בלשון הפסוק שאומר:

"ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עימו",

שלכאורה מיותר לומר את המילים 'בהאבקו עימו', הרי כבר נכתב בתחילת העניין 'ויאבק איש עימו':

עונה הנצי"ב:

"לפי הפשט הפירוש 'בהאבק יעקב' עמו שעד כה נאבק המלאך את יעקב, ועתה רצה למשוך את ידו ממנו וחזר יעקב ונאבק את המלאך. ומשום הכי נענש ותקע כף ירכו וזה היה בשביל שמדתו של יעקב היה אהבת השלום במידה גדושה כמו שכתבתי לעיל על כן כאן שהיה לו לנוח גם כן בהמשך המלאך ממנו ועבר על מדתו משום הכי נענש. ועוד י״ל שבא ללמדנו לדורות ומעשה אבות אות לבנים בזה…"

"ובא ללמדנו איך להתנהג עם מתקוממיו שלא להתחר עמהם ביותר וכאשר יסור הפחד ראוי להניח את הרודף לילך לדרכו. ובא האות על זה"

"בגיד הנשה – שלא יהא אדם קשה כגיד וכדאיתא במסכת תענית לעולם יהא אדם רך כקנה ולא יהא קשה כארז"

כמה יסודות למדנו מהנצי"ב:

האחד, האדם צריך לשמור על מידתו מיוחדת, כי כל אדם יש לו מידה מיוחדת שהיא האור המיוחד שהוא בא להאיר בעולם ולכן על מידה זו הוא צריך לשמור באופן מיוחד, כפי שהנצי"ב מרחיב את הדברים בהעמק דבר:

"וזהו כלל גדול כשאדם רגיל במידה טובה נעשה עליו כנדר, כמו שכתב הר״ן במס׳ נדרים, ואח״כ כשעובר עליו הרי זה נענש…וגמרא מפורשת היא בברכות: כל מי שרגיל לבא לבית הכנסת ופעם אחת לא בא הקב״ה משאיל עליו אם לדבר מצוה הלך נוגה לו ואם לאו אין נוגה לו, ודווקא משום שרגיל במידה טובה זו…"

ואם ישאל האדם אז אולי עדיף לא להתרגל במידות טובות…מובן שהגדולה שהאדם זוכה בהיותו רגיל בהנהגה טובה, היא לאין ערוך, לעומת הדין כאשר הוא מפספס במידה זו, אלא שככל שדבר יותר גדול ויותר חשוב כך גם הדין עליו יותר גדול.

הדין רק מראה כמה זה יקר וחשוב, כמה ברכה ואורה מביאה לאדם מידה שהוא מתרגל בה, ולכן כל כך מדקדקים בה.

השני, צריך להיזהר גם שהאדם מנצח, לא לנצח מידי…כל כוח יש לו מקום במציאות, גם הכוחות שנאבקים בנו, יש להם מקום, ולכן צריך אחרי הנצחון, להניח מקום לכוח המנוצח, לתת לו את המקום שלו, כפי ששמו חז"ל בפי המלאך – הגיע זמני לומר שירה – כלומר כעת ששמתני במקומי – הגיע זמני לומר שירה.

לא להיות קשה כארז, יש מקום להכלה, להקשבה, לתת מקום לכוחות השונים במציאות, המאבק החריף מידי, גורם לחסרון וחוסר יציבות, לצליעה.

יהי רצון שנזכה לאמץ את שלוש היסודות שלמדנו כאן:

• כל אחד שבא לעשות טוב, למרות האתגרים הניצבים למולו, ידע שה' איתו, כי הוא לעשות טוב, ולא יחוש לכך שאינו ראוי ואינו כדאי.
• כל אחד ראוי לו שישים לב מה מידתו המיוחדת, מה האור המיוחד שהוא מביא לעולם וישמור את אורו המיוחד מכל משמר.
• ראוי לשים לב, להילחם ברע, אבל להבין גם את מקומו, אין כוח שאין לו מקום.

שבת שלום!