פרשה שנוטים לא להתייחס אליה יתר על המידה היא פרשה תרומת הדשן, בפרשת הדשן יש שני חלקים, האחד הוא תרומת הדשן:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר: זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה עַד-הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ. וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי-בַד יִלְבַּשׁ עַל-בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת-הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת-הָעֹלָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ.

והחלק השני הוא לפנות את הדשן מעל המזבח:

וּפָשַׁט אֶת-בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת-הַדֶּשֶׁן אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל-מָקוֹם טָהוֹר. וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה.

כמה שאלות עולות שאנו קוראים את הפסוקים, למה זה נקרא תורת העולה? – זה עיקר העולה? – לכאורה פעולה שולית כחלק מתפעול המזבח? מדוע צריך לצוות על הרמת הדשן? הרי ברור שאי אפשר להמשיך ולעבוד כששיירי הקרבנות מצטברים והולכים?

נקדים ונאמר שבכל יום טוב לאדם לעשות חשבון נפש, חשבון הנפש הוא לשתי מטרות:

• האחת לראות מה היה טוב ורוצים להמשיך ולחזק, איזו תובנות וחוויות אנו לוקחים איתנו להמשך.
• המטרה השנייה, היא לראות מה אנו רוצים להוציא מחיינו, מה איננו רוצים שיופיע אצלנו בחיים.

החלק הראשון של הוא תרומת הדשן, לוקחים את התמצית של מה שעשינו אתמול וממשיכים אותו למחר, מעלים אותו על המזבח שימשיך איתנו, שתובנות והרשמים הטובים שהיו לא יאבדו מאיתנו, אנו יוצאים כעת מימי הפורים, כל כך חשוב, לעשות עצירה, לאסוף את כל מה שחווינו, כל כך הרבה טוב אפשר להפסיד אם לא עוצרים להתבוננות.

מצוות תרומת הדשן תפקידה לחבר בין הלילה ליום. לקחת את הדשן הישן מהאפר של אתמול ולהרימו לפני תחילת עבודות היום. בכך מראים את הקישור והחיבור בין מה שהיה לבין מה שיהיה. אי אפשר להתחיל את עבודות היום מבלי תרומת הדשן, מבלי להביע את החיבור בין העבר לעתיד. ללמדנו שאין ניתוק הכול מעגל אחד גדול.

היכולת לחבר בין הלילה ליום זה דבר מאוד חשוב ויסודי ביהדות. לדעת שכל התחלה חדשה היא קשורה למה שקדם לה, ואין ניתוק בין העבר לעתיד, בין מה שהיה לבין מה שיהיה.

החלק השני, שהוא לכאורה רק טכני, ומיותר לכותבו,  זה סתם פינוי השאריות והלכלוך.

אבל האמת היא שיש חשיבות עצומה בניקוי, הנביא ירמיהו זועק אל בני דורו, המתאמצים לעשות תשובה:

"כִּי כֹה אָמַר ה' לְאִישׁ יְהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם: נִירוּ לָכֶם נִיר, וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קוֹצִים, הִמֹּלוּ לה' וְהָסִרוּ עָרְלוֹת לְבַבְכֶם…"

כלומר, שרוצים לזרוע, צריכים דבר ראשון לעקור את הקוצים, כי אם זורעים על קוצים, אז מה שצומח, לא צומח טוב, כי הקוצים מקלקלים את הצמיחה.

כפי שכותב רבי יוסף קרא בפירושו:

"נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים – חרשו חרישת השדה קודם שתזרעוהו, ואל תזרעוהו אם לא חרשתם קודם לכן; שכל הזורע שדהו קודם שנחרש , לשווא מצפהו לקוצרו , שאינו זורע כי אם אל קוצים – שהקוצים רבים על זריעת התבואה ומאבדין את הזריעה. אבל אם אתה מבקש שתבוא זריעתך לידי קמה – הוי חורש שדך עד שלא תזרעינו , כדי לכלות קוצים ודרדרים שצמחו בו , ואחר כך זְרע; ואז תעלה זריעתך שתתן ארצך את יבולה, כך אל תפרוש כפך השמימה ברחמים ובתחנונים לפני המקום , כל זמן שאתה מלוכלך בעבירות, שכל המרבה בתפילה עד שלא ישוב מדרכו הרעה תחילה, למה תפילתו דומה? לזה שזורע אל קוצים; שכשם שזה מאבד את זריעתו, כך זה שתופש מעשים רעים ומאריך בתפילתו לשווא הוא מתפלל; אלא: אם רצונכם שתהא תפילתכם נשמעת , המולו לה' והסירו עורלת לבבכם".

כלומר יש חשיבות עצומה להסרת הפסולת, כפי שכותב הרב קוק ב'אורות התשובה':

התשובה היא ההרגשה היותר בריאה של הנפש. נשמה בריאה בגוף בריא מוכרחת היא לבוא לידי האושר הגדול של התשובה, והיא מרגשת בה את העונג הטבעי היותר גדול. פליטת החומרים המזיקים פועלת פעולתה הטובה והמבריאה בגוויה כשהיא שלימה בתכונתה, והרקה רוחנית של כל מעשה רע וכל רישומים רעים ומקולקלים הבאים ממנו, של כל מחשבה רעה ושל כל ריחוק מהתוכן האצילי האלוהי בכלל, שהוא יסוד לכל רע, לכל גסות וכיעור, מוכרחת היא לבוא כשהאורגן בריא מצדו הרוחני והגשמי יחדיו.

וכפי שכותב הגר"א מלמד, גדול פוסקי דורנו, בהסברו את ברכת 'אשר יצר', שבה אנו מודים על הוצאת הפסולת מהגוף:

חכמים הפליגו בערכו של בית הכסא. רבי יוסי אמר: “איזה עשיר? כל שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו” (שבת כה, ב). ולדעת מר זוטרא, צריך כל חסיד להתפלל על עניין בית הכסא (ברכות ח, א).

ויש בדבר סוד גדול. רבים סוברים שהצרות של האדם נובעות רק ממה שחסר לו, אולם האמת היא שחלק גדול מהפגעים המגיעים לאדם נובעים מהדברים המיותרים שמצטברים בדעתו, בנפשו ובגופו, שאם לא יוכל להיפטר מהם, הרי הוא הולך ומתנוון. כאשר אדם לומד, בתוך כל החומר הלימודי שהוא קולט, יש גם דעות כוזבות; ויש דעות שמצד עצמן יש בהן אמת, אבל הן אינן מתאימות לאישיותו, ועליו למצוא את הדרך להפרישם מדעתו. וכן ביחס לחוויות הנפשיות, ישנן חוויות שאם יצטברו בנפשו, יעיקו עליו עד שיטרדוהו מן העולם, ועליו להפרישם מנפשו. גם הרכוש המיותר עלול להכביד על האדם, עד שבמקום לסייע לו להגשים את ייעודו, האדם נעשה עבד לרכושו ותאוותיו, ומאבד את עולמו. נמצא אפוא, שאחת הפעולות החשובות ביותר לאדם, היא הפרשת הפסולת שמצטברת בגופו, בנפשו, ברכושו ובשכלו, כדי לאפשר לו להמשיך בחיים תקינים ובריאים

יהי רצון שנזכה לקחת איתנו את הדברים הטובים מכל יום יום, ולדעת לשחרר ולהשתחרר מדברים שמכבידים על חיינו.