חז"ל מוסרים לנו שיסוד היחסים שבין ישראל לאומות העולם נמצא בפרשתנו, ועל כן ראוי למי שרוצה לנהל משא ומתן עם הגויים ללמוד פרשה זו יפה בטרם ייגש למשא ומתן. וננסה לדלות כמה יסודות בעניין זה.
יעקב, באופן פשוט, מתרפס מאוד לפני עשו:
"כה תאמרון לאדני לעשו, כה אמר עבדך יעקב… ואשלחה להגיד לאדני למצוא חן בעיניך… ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו… ואמרת לעבדך ליעקב מנחה היא שלוחה לאדני לעשו… ואמרתם גם הינה עבדך יעקב אחרינו כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני ואחרי כן אראה פניו אולי ישא פני… וישתחו ארצה שבע פעמים עד גישתו עד אחיו"
חז"ל (יקלוט שמעוני) מבקרים בחריפות את התנהגותו זו של יעקב:
"רבי יהודה בר סימון פתח 'מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע' כשם שאי אפשר למעין להרפס ולמקור להישחת, כך אי אפשר לצדיק למוט לפני רשע". וחז"ל מושלים משל לדבר "רב הונא פתח: 'מחזיק באזני כלב עובר, מתעבר על ריב לא לו', משל לראש השודדים שהיה ישן בפרשת דרכים ועבר אדם אחד והעיר אותו משנתו ואמר לו שיקום מפני שרעה מצויה כאן. קם השודד והתחיל להכות באיש אשר העיר אותו משנתו. קילל האיש המוכה את השודד שיעבור הרע מן הארץ. ענה לו הליסטים: אתה אשם שהרי הרע היה ישן ואתה הערת אותו משנתו. כך אמר לו הקב"ה ליעקב, לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר 'כה אמר עבדך יעקב'".
וכן מבקרים חז"ל בחריפות את ההשתחוויות שהשתחווה יעקב לפני עשו.
צריך להבין מאיפה מתחילה הבעיה ומה גרם ליעקב להשפיל עצמו לפני עשיו? נראה שהיסוד הוא מה שמופיע פעמים רבות בפסוקים, שיעקב אבינו לא בטח בכוחו, לא בטח בהבטחה האלוקית שניתנה לו, לא האמין ולא בטח בה' שיעזרהו. (וכמובן שאין הכוונה חס וחלילה שלא ידע שהקב"ה הוא בעל הכוחות כולם, אלא לא האמין בעצמו, ביעקב, שהוא זכאי וראוי לכך).
יעקב הוא האב שבו מופיע הכי הרבה פעמים עניין הפחד והיראה. החל מהשליחות שנשלח על ידי אימו להתברך אצל אביו בה יעקב מפחד ואומר "אולי ימֻשני אבי… והבאתי עליי קללה ולא ברכה". והדבר ממשיך בבריחתו מבית הוריו ומארץ ישראל בשל איומו של עשו "ואהרגה את יעקב אחי". והדבר ממשיך שכאשר קם משנתו, אחר החזון העליון של סולם יעקב, אומר הפסוק "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה". וממשיכים הדברים בפגישתו עם לבן בה עונה יעקב על שאלתו של לבן מדוע ברחת מביתי, "למה נחבאת לברוח ותגנוב אותי ולא הגדת לי ואשלחך בשמחה ובשירים בתֹף ובכינור", עונה יעקב 'כי יראתי כי אמרתי פן תגזול את בנותיך מעימי". גם אמירתו החריפה של יעקב "עם אשר תמצא את אלוקיך לא יחיה" נראית כתגובה לחוצה לפחד מהאשמת לבן. ושיא השיאים של הפחד, מופיע מפני עשו, "ויירא יעקב מאוד וייצר לו… הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אני אותו פן יבוא והִכני אם על בנים".
לא לחינם אנו שרים בפיוט במוצאי שבתות "אל תירא עבדי יעקב אל תירא" שכן יעקב זקוק לחיזוקים גדולים כדי שלא יירא [1].
באמת, כל פעולה שנעשית מתוך מורא ופחד איננה מאוזנת, והמצב הנפשי של פחד הינו מצב שלילי, וכדברי הגמרא (ברכות ס.), "ההוא תלמידא דהוה קא אזיל בתריה (תלמיד אחד שהיה הולך אחרי) דרבי ישמעאל ברבי יוסי בשוקא דציון חזייה דקא מפחיד (ראה שהתלמיד מפחד) אמר ליה חטאה את (חוטא אתה) דכתיב 'פחדו בציון חטאים', אמר ליה והכתיב 'אשרי אדם מפחד תמיד', אמר לי ההוא בדברי תורה כתיב".
כלומר, המצב של פחד מעיד שהאדם הוא חסר. ואילו האדם השלם, דהיינו אדם שעושה מבחינתו את אשר ידו משגת לשם שמים אין לו כלל מה לפחד. ולכן הפחד היחיד הרצוי והטוב הוא שאדם ידאג תמיד האם הוא ממלא את חובותיו כלפי שמיא והאם הוא מקיים את התורה בשלמות.
לכן, כל התפחדות מגורם חיצוני, מ'עשוים' ומ'ישמעאלים', כיוון שאיננה המצב הבריא והתקין מולידה מעשים שאינם נכונים.
כמובן, גם בדורנו אנו רואים שהפחד מביא לטעויות חמורות. לדוגמא, היכולת להכריע מהו פיקוח נפש ומה הפיתרון הראוי במקרה של פיקוח נפש, לא מתאפשרת ברגע בו יש לפוסק פחד ומורא.
יהי רצון שנזכה למנהיגים מלאי אמונה וביטחון, שלא יתפחדו מאיומי אומות העולם וידעו לעשות מהלכים של עוצמה ללא פחד ומורא.
[1] ניתן להסביר שהסיבה בגינה יעקב מתיירא היא שיעקב הוא המעמיד את בית ישראל. ליעקב יש אחריות כבדה מאוד, שכל בניו ילכו בדרכו, ולכן, כיוון שהוא הבחיר שבאבות הוא גם המעמיד בפועל של על ישראל, ולכן כגודל האחריות כך גם גודל הפחד והמורא.
עוד יש להוסיף שיעקב הוא היחיד שמרגיש מאבק אמיתי על תפקידו- מי יהיה ממשיך הדרך ומנהיג עם ישראל, הוא או עשו? לידתם בבטן אחת, גדילת שניהם בבית יצחק ורבקה, מחשבת יצחק לתת לעשו את הברכות- כל אלו מראים שיש מאבק צמוד וממושך מי הממשיך את יצחק, מאבק ארוך שנמשך עד לקבורתו של יעקב בו יש מאבק מי ייקבר במערת המכפלה, יעקב או עשו. ולכן יעקב מתיירא ודואג.
